הבלוג של אורי הייטנר

"גם בעוד אלף שנים לא תמצא ישראל פלשתינאי שיסכים לקבל את תנאיו של נתניהו" – כך, בגסות ובברוטליות, דחו הפלשתינאים את ידו של ראש ממשלת ישראל שהושטה אליהם לשלום. כך, כהרגלם, החמיצו הזדמנות נוספת לשלום ולהקמת מדינה פלשתינאית.

מה בנאומו של נתניהו גרם להם לתגובה קיצונית וחריפה כל כך? אמירתו שהגבולות בין שתי המדינות יקבעו במו"מ על הסדר הקבע ודרישתו לגבולות בני הגנה? הרי הם יודעים שרוב העולם תומך בעמדתם בנוגע לגבולות והרי גם באוסלו סוכם שהנושא יידון בהסדר הקבע. דרישתו לפירוז המדינה הפלשתינאית? הרי הם תמיד צפצפו על הסכמים שחתמו בנושא זה ומן הסתם יצפצפו שוב אם יחתמו שוב (הרי כשערפאת הגיע לא"י הוא הבריח נשק במסוקו, תוך הפרה בוטה של הסכם אוסלו עליו חתם).

מה שגרם להם לדחיה מוחלטת של דברי נתניהו, היה דרישתו החד משמעית מהם להכיר במדינת ישראל. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ותנאי בסיסי לשלום הוא הכרה בצד השני. נתניהו העמיד בפני הפלשתינאים והערבים תנאי בסיסי – ישראל מוכנה לוויתורים כדי לסיים את הסכסוך. כדי לסיים את הסכסוך, יש להסיר את הגורם לסכסוך, המוקד לסכסוך והסיבה להתמשכותו. הסכסוך הישראלי ערבי בכלל, והישראלי פלשתינאי בפרט, נובע מסיבה אחת – סירובם של הערבים לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. בתגובתם לנאומו של נתניהו, הוכיחו הפלשתינאים שוב את דבקותם בסכסוך – הם אינם מוכנים לקבל את זכות קיומה של ישראל. לכן הם מתעקשים על טענת "זכות" השיבה, שנועדה לקעקע מן היסוד את קיומה של מדינת הלאום היהודית.

בנאומו, העביר נתניהו שני כדורים לשני מגרשים. למגרש הפלשתינאי הוא העביר הצעה הוגנת לשלום, בתנאים המאפשרים תמיכה רחבה בציבור הישראלי. את הכדור השני הוא העביר למגרש השמאל הישראלי. נתניהו, מנהיג הימין הלאומי בישראל ויתר בנאומו על חזון א"י השלמה, ואימץ את העיקרון של חלוקת הארץ – לא מתוך ויתור על זכותנו על הארץ, אלא מתוך הרצון שלא לשלוט על הפלשתינאים ולהבטיח את צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה. הוויכוח על שלמות הארץ וחלוקתה פילג את הציבור והמערכת הפוליטית בארבעים השנים האחרונות. חרף העובדה שהפלשתינאים דחו כל הצעה ישראלית, כולל ההצעות מרחיקות הלכת והבלתי סבירות של ברק, אולמרט ולבני, העימות הפנימי נמשך. בנאומו, בנה נתניהו את המסד להסכמה לאומית רחבה, לאחדות לאומית. הוא אימץ את רעיון חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשתינאית, אך העמיד תנאי יסוד חיוניים, ובראשם התביעה להכרה בזכות קיומה של מדינת הלאום היהודי ובצרכי הביטחון של ישראל. נתניהו העביר למגרשו של השמאל הישראלי את כדור האחדות הלאומית. האם השמאל הישראלי ידע להתעלות ולשתף פעולה בבניית הסכמה לאומית רחבה? או אולי גם לכך יהיה עלינו להמתין עוד אלף שנים?

דבר אחד חסר בנאומו של נתניהו. הוא היה מיטיב לעשות, אילו נהג כיצחק רבין, שבנאומו האחרון טרם הירצחו, בו הציג את מתווה הסדר הקבע, הציג קווים אדומים ובהם אחדות ירושלים, שמירה על גושי ההתיישבות ועל בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג". חבל שנתניהו לא חזר על דברים אלה (למעט אחדות ירושלים). ואף על פי כן, דבריו של נתניהו הם בסיס להסכמה לאומית.

"ישראל היום" *