הבלוג של אורי הייטנר

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

הפסוק הזה מתהילים, הוא אחד השירים האהובים על אריק, שהקפיד לנגן אותו בכל הזדמנות. איך אפשר לתמצת טוב יותר מפסוק זה, את אישיותו של אריק?

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כתב שאול טשרניחובסקי. אריק הוא תבנית נופה של ארץ ישראל העובדת, תבנית נופו של העמק, תבנית נופה של נהלל. אריק הוא התגשמות דמות החלום הציוני.

ביום שבו נפצע אריק, לפני שבועיים, הוקרן בערוץ השני הסרט "אדמה", המספר את סיפורו של אריק וסיפורם של שנים מחבריו, ותיקי העמק, חקלאים בנשמתם, חקלאים מהולדתם ועד אחריתם. בסרט אמר אריק, שכל עוד אפשר לזרוע ולקצור, יש בשביל מה לחיות. ואכן, אריק זרע וקצר עד יומו האחרון, עד שנפצע בשדה, בעבודה. לא אחת הביע אריק משאלה, לסיים את חייו בשדה, ביום עבודה. אולם בסרט הוא גם הבטיח לזרוע ולקצור עד גיל 90. וצר מאוד, שכך הוא קיפח את חייו. שירת חייו נפסקה מוקדם מידי.

לפעמים קשה להסביר, מה גורם לאדם בן 80, המתאושש מהתקף לב קשה, לחזור לעבודה פיסית קשה, בשדה. מי ששואל את השאלה, אינו מכיר את אריק. העבודה במשק נתנה טעם לחייו. הוא לא יכול לראות את עצמו חי ללא העבודה.

"החקלאי האחרון" – זו הכותרת שניתנה לתמונתו, דיוקנו של עובד אדמה מיובל ידיים, צרוב שמש וחרוש קמטים, בתערוכת "קרן קיימת ומצלמת" שהוצגה לפני שנים אחדות. על פי דרישתו, שונתה הכותרת ל"החקלאי". אריק לא היה החקלאי האחרון. צפוי עוד עתיד מזהיר לחקלאות בישראל. אבל חקלאים מסוגו של אריק, לא מייצרים עוד היום.

אריק לא היה איכר שאופקיו כאופק התלם בשדהו. הוא היה איש תרבות ואיש ספר רחב אופקים, סקרן, יודע לצטט מן התנ"ך ומן השירה, מאמין בערכים של צדק חברתי. הוא היה אמן – פסל, צייר, נגן.

ביום פציעתו, כאשר נאמר שהוא ישאר משותק בפלג גופו התחתון, חשבתי שאם ידיו של אריק תוכלנה להמשיך ולפסל ואם שפתיו תוכלנה להמשיך ולנגן, יהיה לו עוד לשם מה לחיות.

המפוחית היתה חלק בלתי נפרד מאריק. תמיד אמרתי שאריק בלי המפוחית הוא כמו אריק ללא השפם. לפני כשנתיים, הזמנתי את אריק וחבריו לרביעיית העמק להופיע במתנ"ס הגולן. במשך למעלה משעתיים הם ניגנו ללא הפסקה, והקהל שר איתם בהתלהבות, בתחושה שהם אינם מנגנים רק על המפוחיות, אלא פורטים על נימים דקים מאוד בנשמות כולנו, פורטים על נימים של געגוע לימים טובים יותר, אך בעיקר געגוע לעתיד טוב יותר.

כתבה המשוררת רבקה מרים, וכאילו כתבה על אריק: "המנגן גורס היה / שכל העצמים מקורם בניגונים שהקפיאו / וכל מהלכיו נועדו אותם להפשיר. / בכינור חשוף מהלך היה / לגרות החפצים גבולותם לפרוץ / להתפשט לניגון. / והכינור בחיקו עד דממה מצטווח / כשחש באמצעיתו / במיתריו המפשירים".

בשבילנו הוא היה, מעל הכל, סבא אריק. סבא נפלא, אוהב ואהוב, סבא היודע להנחיל לנכדיו בשיחה, אך בראש ובראשונה בדוגמה אישית, דרך חיים.

במה נתנחם? בכך שאריק זכה להקים משפחה לתפארת ולחבק 13 נכדים. בכך שאריק זכה ללוות בגאווה את אבנר, נכדו הבכור, לחופה, ולתת קולו בחזנות בברכות החתונה. בכך שאריק זכה לחגוג עם משפחתו וחבריו את יום ההולדת ה-80 שלו ושל יהודה, אחיו התאום. בכך שבחג שבועות האחרון, שבוע לפני הפציעה, עוד הספיק אריק להוביל את שיירת הרוכבים של נהלל ואפילו להתחרות ברכיבה, כנער.

"ואולי לא היו הדברים מעולם?" הביעה רחל המשוררת ספק. השיבה לה מקץ עשרות שנים תרצה אתר: "כן, היו הדברים מעולם / היו בני אדם, / של ימי בראשית / היו - ועודם... // והיו שהלכו ולא שבו / כשיר וכתפילה / לא ילכו בשבילייך, רק ישוטו עלייך / עם רוח סוף הקיץ הקלה / עם גשמי היורה / ותקיעת השופר / ודמעת הזורעים הגדולה".