הבלוג של אורי הייטנר

לא רק לנו יש "היסטוריונים חדשים". תופעה זו קיימת בעולם המערבי כולו. אם אצלנו הכתיבה ההיסטורית שלהם מגוייסת לקעקוע צדקת הציונות, בארה"ב ומערב אירופה היא מגוייסת לקעקוע צדקת הדמוקרטיה המערבית. וכמו אצלנו, ההיסטוריונים החדשים מלווים ב"סוציולוגים ביקורתיים" ובסופרי מתחכמים. ברשימות רבי המכר בארה"ב, מככב בחודשים האחרונים ספרו של הסופר האמריקאי ניקולסון בייקר Human Smoke: The Beginning of World War 2, the End of Civilization. בספרו הוא מתאר את מלחמת העולם השניה כמלחמת ברירה מיותרת. מתוך נקודת מוצא זו, הוא ממפה את הטובים והרעים בסיפור. הטובים הם הפצפיסטים, הסרבנים ואלו שניסו למנוע את הצטרפות ארצותיהם למלחמה. הרעים הם המנהיגים שחרחרו את המלחמה – צ'רצ'יל, היטלר, רוזוולט ושות'.

מוסר, הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, להלחם ברע, למען הטוב. מי שמעמיד את עצם המלחמה כרע ואינו מבחין בין טוב ורע, בין טובים ורעים, הוא אדם א-מוסרי המטיף לאידאולוגיה א-מוסרית. מי שבעיניו צ'רצ'יל, שהוביל את העולם הנאור למלחמת חורמה בהיטלר הוא הרע, ומי שניסה לפייס את היטלר בכל מחיר, צ'מברליין, הוא הטוב, הוא אדם הלוקה בשיקול דעתו המוסרי.

כל עוד מדובר בהיסטוריון או סופר החוקר את העבר, ניחא. אולם כאשר גישה כזו מאפיינת מנהיג, שייעודו הוא לעצב את העתיד, זוהי סכנה גדולה. ואם מנהיג העולם החופשי בכבודו ובעצמו, האיש החזק והמשפיע בעולם, לוקה כך בשיקול דעתו, הסכנה גדולה שבעתיים.

בחצי השנה של שלטון אומבה, הולכת ומתחוורת תמונה מדאיגה, על פיה בבית הלבן יושב צ'מברליין, שחזונו הוא פיוס הרע בכל מחיר, גם על חשבון הטוב. בזמן צ'מברליין המקורי, הרע המוחלט היה היטלר. האיום הגדול ביותר על האנושות מאז היטלר, הוא איראן תחת שלטון האייטולות. מדינה זו, היא העומדת מאחורי הטרור הגלובלי של האסלאם הקנאי, שישראל וארה"ב הן קורבנותיו העיקריים. כאשר מדינה זו מעמידה בראש מטרותיה השגת נשק גרעיני, הסכנה לשלום העולם היא אקוטית. העולם הנאור חייב לעשות הכל, כולל הכל, כדי לבלום את הסכנה הזו. על מי שעומד בראש העולם החופשי, מוטלת עיקר האחריות לכך. בראש העולם החופשי עומד נשיא ארה"ב. לתפקיד זה דרוש היום צ'רצ'יל. לאסוננו, ברק אובמה מצטייר כתלמידו וממשיכו של צ'מברליין.

מדיניותו הפייסנית והחנפה של אובמה כלפי איראן, כבר משליכה על העולם כולו. צפון קוריאה, שבתקופת בוש, האיש המושמץ ביותר בעולם, לא עמדה בלחץ והסכימה לפרק את תכנית הגרעין, הריחה את החולשה וקראה תגר בציפצוף מחריש אוזניים על ארה"ב והעולם, בשורה של ניסויים גרעיניים, ובאיום חסר תקדים להשתמש בנשק גרעיני נגד אויביה, "ללא רחם".

אילו הבין אובמה את משמעות תוצאות מדיניותו, האירועים האחרונים באיראן נתנו לו הזדמנות לשינוי. מן הראוי היה שאובמה יגייס את העולם החופשי כולו לתמיכה מאסיבית במתקוממים – הן עידוד מוסרי ומוראלי והן סנקציות חריפים כלפי איראן, כולל חרם כלכלי מוחלט. אולם אובמה הפגין כתף קרה כלפי המתקוממים. תחילה הוא הסביר שאין הבדל בין אחמדיניג'אד למוסאווי. בנקודה זו הוא אולי צודק, אך המוני המתקוממים אינם חסידי מוסאווי, אלא הם נתלים בזיוף הבחירות כדי להתקומם נגד הדיכוי של המשטר ולמען חירות ודמוקרטיה. אובמה גילה פאסיביות ונייטרליות תמוהה, ורק ביום ה-11 למהומות, אחרי שכבר החלו לדעוך בעקבות הטבח במפגינים, השמיע איזה גיהוק רפה של זעזוע. לעומת הרפיסות הזו, הוא הקפיד לציין את נחישותו לקיים את הדיאלוג הפייסני עם המשטר האיראני. תגובתו של אובמה – כמוה כתקיעת סכין בגב המתקוממים. איזה מזל שאובמה לא כיהן בתפקידו בתקופה בה קרס הגוש הסובייטי.

והנה, בעוד אחמדיניג'אד טובח במפגינים, מחליט אובמה להחזיר את שגריר ארצו לבת בריתה המובהקת של איראן ושותפתה המרכזית בציר הרשע, סוריה, ארבע שנים לאחר שהוצא משם בשל רצח המנהיג הלבנוני חרירי בידי הסורים. אך סמלי, שביום בו קיבל אובמה את ההחלטה, שיגר הנשיא הסורי מכתב ברכה לאחמדיניג'אד לרגל ניצחונו ב"בחירות". אך סמלי, שביום זה הכריז ארגון חמאס, שסוריה היא פטרוניתו, לצד איראן, שימשיך למנוע ביקורים של נציגי הצלב האדום אצל החייל החטוף גלעד שליט.

כמעט חצי שנה אחרי כניסתו לתפקיד, כבר קשה לתרץ את שגיאותיו של אובמה כחוסר ניסיון. כנראה שזו מדיניות מובנית. מדיניותו של אובמה, המסביר פנים לאויבי העולם החופשי בעוד הוא מתעמת באובססיביות חסרת פשר עם ישראל בנושא ההתנחלויות, מסכנת את שלום האנושות.

* "ישראל היום", "אומדיה", "חדשות בן עזר"