לא קראתי את ספרו של אלון חילו "אחוזת דג'אני" ולכן איני יכול להביע עליו דעה. עם זאת, די בכך שהנחתום עצמו העיד על עיסתו שהיא מעלה על סדר היום את ה"נכבה", כדי שבני מעיי לא ישישו מכך שדווקא הוא זכה בפרס. כיוון שעקרונית איני מהמר, איני יכול להתלונן שהדבר נעשה מכספי, ובכל זאת, איני מאושר מכך שכספי ציבור מעודדים דווקא סופרים המהדהדים את הנרטיב השקרי הפלשתינאי.
אילו הביקורת על הענקת הפרס לאלון חילו היתה על איכותו הספרותית של הספר או על מסריו האידאולוגיים, היתה זו ביקורת ראויה ולגיטימית. לצערי, לא בכך התמקדה הביקורת. את הדיון הענייני, החליף מסע רדיפה מקארתיסטי כלפי יוסי שריד, יו"ר חבר השופטים, בטענת ניגוד אינטרסים. ניגוד האינטרסים, לכאורה, הוא בשל העובדה ששריד פרסם את ספריו באותה הוצאה שפירסמה את ספרו של חילו, והעובדה ששריד הוא דודה של רנה ורבין, עורכת הספר.
מי שהעלו את הסוגיה על סדר היום הם "משפטנים למען ארץ ישראל" שעתרו לבית המשפט נגד הפרס. הפרשה הסתיימה בהחלטת מפעל הפיס לבטל את הפרס.
כבר אשתקד, כאשר המשפטנים הנ"ל עתרו לבג"ץ נגד הענקת פרס ישראל לפרופ' שטרנהל – דרכם לנקוט בדרכים המקובלות בשמאל הישראלי היתה לצנינים בעיניי. אני סולד מהמשפטיזציה של החברה הישראלית. מה לבית המשפט ולהחלטה על פרס ישראל? ולמה אותם המשפטנים צריכים ללכת בדרכם של העותרים נגד הענקת הפרס לשמואל שניצר, בשעתו, שבמקום להידחות על הסף בידי בית המשפט, הוא דחף חוטמו לנושא לו לא והחזירו לוועדת הפרס לשיקול נוסף, עם המלצה שאי אפשר לסרב לה, והוועדה אכן לא סירבה לה - "לבחון את הנושא מחדש".
והנה, אותם משפטנים חזרו על מעשיהם, הפעם בעתירה נגד פרס ספיר. הפעם - בטענת סרק אודות ניגוד אינטרסים. חלק מאותה משפטיזציה היא הבאת נושא ניגוד האינטרסים לידי אבסורד. הטענה בדבר ניגוד עניינים בשל פרסום ספריו בהוצאת "ידיעות אחרונות" היא בדיחה גרועה. מה, הוא הבעלים של הוצאת הספרים? הוא נהנה מרווחים כלשהם בעקבות הצלחת ספרים של ההוצאה? איזו שטות! יתכן שיש טעם לפגם בכך ששריד לא מסר גילוי נאות אודות קשריו המשפחתיים עם ורבין, אך מכאן ועד הצגת הקשר הזה כגורם להענקת הפרס ושלילת פרס מסופר שקיבל אותו... הדרך ארוכה. איני מחסידיו של שריד, רחוק מכך, אך לי אין כל ספק ששיקוליו היו ענייניים לחלוטין, מה גם שאין זו החלטה אישית שלו, אלא של ועדה שהוא עמד בראשה (אף שההחלטה התקבלה על חודו של קול, קולו של שריד שכיו"ר נספר פעמיים בשל תוצאת התיק"ו). גם האמירות כלפי שריד, עוד טרם פרסום ההחלטה, שאינו דמות ספרותית בעלת משקל ולכן אין הוא ראוי לעמוד בראש הוועדה מגוחכים – בהיותו משורר וסופר מוכשר, שבשנים האחרונים פירסם שורה של ספרי שירה ופרוזה משובחים.
ההחלטה לבטל את הפרס, היא החלטה פחדנית, שנבעה מחשש להתמודדות משפטית עם העתירה. ראוי היה, שמפעל הפיס יגבה את הוועדה שמינה.
הערה לסיום - בתגובתו על ההחלטה טען יוסי שריד שזו הפעם הראשונה בחייו שמטילים דופי ביושרה שלו. אני חייב לציין, שאף שבמקרה זה אין לי ספקות באשר ליושרתו – בחייו הפוליטיים לא אחת נהג כלפי יריביו בדרכים שהדבר האחרון שניתן לומר עליהם, הוא שהם מופת של יושרה. כך, למשל, המצאת העלילה שיצחק רבין הוא אלכוהוליסט והפצתה בדבקות לאורך שנים. כך, למשל, בהדבקת הכינוי "אהוד ברח" לברק, והצגתו השקרית כמפקיר פצועים.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
