הבלוג של אורי הייטנר

בקיץ 1980, בהיותי רשג"ד בשבט צופי רמת גן, יצאתי עם הגדוד שלי למחנה הגדול, כפי שקראנו למחנה הקיץ, ביער כפר החורש. כבכל שנה, יום אחד הוקדש לגיחה למעיין חרוד. אחת מחניכותיי לא נכנסה למים. כששאלתי אותה מדוע, היא סיפרה לי שבמשפחה שלה לא נכנסים למים בתשעה באב.

כנער הייתי בקיא ומחובר ליהדות, בוודאי יותר מנער חילוני ממוצע. ודאי שידעתי מה זה תשעה באב. אבל עד השנים האחרונות, מעולם לא ציינתי את היום הזה בדרך כלשהי. כלל לא הייתי מודע לכך שאותו יום הוא תשעה באב. ומה שחשוב יותר – שבט ר"ג מנה באותם ימים 5,000 חניכים. בכל ההכנות והדיונים לקראת המחנה, בין מאות המדריכים, הרשג"דים והבוגרים שהובילו את השבט, איש לא הזכיר את ט' באב כפונקציה כלשהי, לא בהקשר של תכני המחנה ולא בהקשר של מה ניתן ומה אסור לעשות בו. לא מתוך התנגדות. פשוט, מתוך אדישות ובורות.

לאחרונה התגלגל אליי טקסט – מעמד לי"ז בתמוז תשס"ח (בשנה שעברה) במחנה קיץ של תנועת נוער. מהו "מעמד"? טקס פתיחת הבוקר, מעין תפילה.

הטקס נפתח במשפט: "ארוכה הדרך ומכאיבה מחורבן ירושלים ועד בניינה. נזכור את זו הדרך עת נישא תפילותינו לגאולה השלמה". ולאחר משפט הפתיחה – 17 טקסטים, חלקם מתוך תפילת שחרית, וחלקם טקסטים יהודיים מן המקרא ועד ימינו. רשימת הטקסטים: 1. "מה טובו" (מן התפילה). 2. ברכות השחר (מן התפילה). 3. טקסט של ברל כצנלסון על משמעות יכולתו של עם ישראל להתאבל במשך הדורות על חורבנו בתשעה באב; יכולת שבלעדיה העם לא היה קיים ובווודאי לא הייתה נוצרת הציונות. 4. פסוקי דזמרה (מן התפילה). 5. טקסט מספר מלכים, המתאר את פריצת חומות ירושלים. 6. "ברכו" – מן התפילה. 7. ברכת "יוצר אור" (מן התפילה). 8. טקסט מתוך איכה רבה העוסק בחורבן הבית. 9. קריאת שמע. 10. "שיר השיירה" של עלי מוהר. 11. תפילת עמידה. 12. שירו של יהודה עמיחי "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד". 13. "על נהרות בבל". 14. "עלינו לשבח" (מן התפילה). 15. הפיוט "מה נאוו עלי" מאת ר' שמעון בר ניסים. 16. קדיש. 17 השיר "הלוואי". 

המעמד הוא טקס הבוקר של מחנה הקיץ של תנועת הנוער של התנועה ליהדות מתקדמת – הזרם הרפורמי בישראל. כל בוקר נפתח במעמד. ובמשך היום – עיסוק רב בזהות היהודית. הילדים שחוו את המעמד הזה, היו מוכנים לו. הם ידעו היטב מהו י"ז בתמוז, והוא היה יום משמעותי בעבורם.

שני מחנות של שתי תנועות נוער. איזה הבדל! ומדוע אני מציג זאת? כיוון שכידוע בקרב הציבור הדתי בישראל, הרפורמים הם מוקצים מחמת מאוס. החברה הדתית לאומית, שהנה סובלנית למדי כלפי הציבור החילוני, מגלה אפס סובלנות כלפי הרפורמים. לפני שנים אחדות רציתי להביא רב רפורמי להרצאה ב"חברותא". חבריי הדתיים לצוות ההיגוי, שמקבלים בשמחה ובפתיחות כל מרצה חילוני, עמדו על רגליהם האחוריות והטילו וטו מוחלט. בסופו של דבר נאלצתי לוותר, והרצאת הרב קריב לא היתה במסגרת "חברותא" (ואף אדם דתי לא בא אליה. חובש הכיפה היחיד היה המרצה). האם יש היגיון בחרם הזה? האין זה שריד אנכרוניסטי של ויכוחי העבר, בימיו הראשונים של הזרם הרפורמי, לפני 250 שנה?

בשנות ה-50, כאשר המערכת הפוליטית בישראל והמדינה כולה סערו סביב סוגיית "מיהו יהודי", אמר יצחק טבנקין, מנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד: "התשובה שלי לשאלה 'מיהו יהודי', אינה מי שאמו יהודיה, אלא מי שהנכד שלו יהיה יהודי".

אני מציע שנאמץ את ההגדרה הזאת. אין זו הגדרה הלכתית, אך היא הגדרה אמיתית, מהותית.

עם ישראל בגולה סובל מתהליך התבוללות מהיר והמוני. אנו מאבדים מיליונים מבני עמנו. במצב זה, על כל מי שעתיד היהדות חשובה להם להטות כתף ולשתף פעולה במאבק בהתבוללות. היום, המחסום הגדול ביותר בפני ההתבוללות הם הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי בארה"ב, המצילים דורות של יהודים מפני שמד. זרמים אלה הם רוב מניינה ובניינה של יהדות ארה"ב.

בישראל, בהיותה מדינה יהודית, בעלת רוב יהודי ברור, אין סכנת התבוללות במובנה הקלאסי. אולם יש בהחלט תופעה של התבוללות תרבותית, של בורות והתרחקות מן היהדות.

קיימת תופעה לא שולית של פוסט ציונות וההתנתקות מהזהות היהודית בחברה הישראלית. התופעה של הניתוק מהשורשים היהודיים והאדישות כלפי התרבות היהודית, כולל היהדות החילונית, היא תופעה דומיננטית למדי בחברה הישראלית. יש ניסיון להפוך את ישראל למדינה ליברלית של כל אזרחיה, תוך עקירת היהדות מן ההוויה הישראלית והחדרת הדומיננטיות של ערכי האינדיבדואליזם נוסח ארה"ב לחיים הישראליים.

מול התופעות הללו, יש פעולה רחבה, הולכת וגדלה, של עשיה לחיזוק הזהות היהודית של היהודי החילוני. כל מי שעתיד העם היהודי ומקומה המרכזי של היהדות בזהות התרבותית של היהודים הישראליים חשובים להם, חייבים לשתף פעולה במשימה החשובה הזו. הציונות הדתית, ארגוני היהדות הפלורליסטית בישראל וכן, גם הזרמים הדתיים הלא אורתודוכסים (רפורמים וקונסרבטיבים) חייבים להיות בני ברית במאמץ הזה.

בדברי הפתיחה שלו לכנס "עושים שינוי ... ובצדק" – הכנס של תנועת "מעגלי צדק" שנערך השנה בגולן, בשיתוף פעולה עם המרכז לזהות יהודית ישראלית בגולן ועם המתנ"ס, אמר הרב יגאל אריאל דברים נכוחים, אמיתיים ובעיקר אמיצים מאוד, כדרכו (הציטוט – מן הזיכרון): על הציונות הדתית לעשות צדק עם הרפורמים. עלינו לעשות רוויזיה ביחסינו אליהם. עלינו לעשות חשבון נפש, אחרי 200 שנות מאבק עקר, שרק דחק אותנו לפינה. בסופו של דבר, במדרון החלקלק הזה, היום גם רבנים של הציונות הדתית מוקעים כ... רפורמים. רוב יהדות ארה"ב היא רפורמית. אנו מוכנים לקבל את כספיהם. הגיע הזמן שנשנה את יחסינו כלפיהם.

מילים כדרבנות. רוב מוחלט של הקהל היה דתי, ואני חייב לומר שאיש לא נפל מהכיסא. לא נקראה אף קריאת ביניים כנגדו. כאילו... דברי הרב, המובנים מאליהם, שחררו אמת שבתוך תוכו רוב הציבור הדתי בשל לקבלה. דבריו של הרב יגאל והאופן בו התקבלו ריגשו אותי מאוד. כמעט רצתי החוצה לבדוק אם במקרה החמור של המשיח קשור בחניה...

לשם הגילוי הנאות, אני רואה לנכון להבהיר שאיני קשור לזרם הרפורמי. אני יהודי על זרמי – איני שייך לאף זרם ואני חש חיבור לכל זרם. אבל החרם על היהדות הרפורמית חורה לי מזה שנים רבות. אני רואה בו סתירה לערך אהבת ישראל וניגוד לצורך להיאבק על זהותה היהודית של החברה הישראלית. אני מייחל לכך, שדברי הרב יגאל הם סנונית שמבשרת מהפיכה תודעתית ומעשית בנושא, בקרב הציונות הדתית.

****

ואם כבר הזכרתי את כנס "במעגלי צדק" – לצערי הרב, 10% ממשתתפי הכנס, לכל היותר, היו חילונים. למה?! הצדק החברתי אינו מעניינו של הציבור החילוני? חבל.

* "שישי בגולן"