הבלוג של אורי הייטנר

כבכל שנה, חג המשק מעורר בי התרגשות רבה וגאווה רבה. גאווה בקיבוץ אורטל, גאווה להיות חבר בקיבוץ אורטל. ובאמת, יש הרבה מאוד במה להתגאות, ואציג כאן נקודות אחדות, מני רבות.

* בפחות משלוש השנים האחרונות, משפחתנו עברה מספר טלטלות של אושר ויגון, שמחה ודאגה – לידה ואבל, בר מצווה ואירועים רפואיים. קשה לתאר במילים את החום והאהבה שהורעפו עלינו, הדאגה והרצון לעזור, איפה שרק צריך (והרבה יותר ממה שניתן לעזור). בני המשפחה המורחבת, מחוץ לאורטל, התפעמו והתפעלו. לנו, חברי אורטל, זה לעתים מובן מאליו, כי אנו רגילים לכך. אבל זה ממש לא מובן מאליו. אכן, אורטל היא באמת משפחה.

* כמנהל המתנ"ס אני מלווה מקרוב את מערכת החינוך הבלתי פורמלי ב-32 יישובי הגולן ומודע גם לנעשה באזורים אחרים. אני יכול לומר באחריות מלאה, שאף יישוב אינו מתקרב לרמה ולאיכות של החנב"פ באורטל – לא בתקציב, לא ברמת הניהול, לא באיכות כו"א, לא במקום המרכזי שמזכירי הקיבוץ לדורותיהם מקדישים לתחום ובוודאי לא בפעילות. מעט מאוד ילדים במדינת ישראל נהנים מחופשת קיץ עשירה ואיכותית כילדי אורטל, וכמובן שהפעילות אינה רק בקיץ.

* גם בהשוואה של חיי התרבות בין היישובים, אין עוד יישוב שכמות ואיכות הפעילות היא כבאורטל. בסדנאות שאנו עורכים לפעילי התרבות בקיבוצים, יחד עם מכון "שיטים", אנו מנסים להביא את היישובים לכך שיעשו משהו בחג. לפחות סוכה סמלית בסוכות, לפחות איזו הרמת כוסית לראש השנה, וכמובן מעודדים לעשות כמה שיותר. זה לא מובן מאליו בכל היישובים (ובוודאי בקיבוצים שעברו הפרטה). בוג'ה תמיד מספר בחיוך של ערגה, ש"פעם" בקיבוצים החזקים היו תולים על לוח המודעות את אירועי חנוכה בצורת חנוכיה – בכל יום פעילות מסויימת, ולעתים בערב אחד נכתב "ערב חופשי". והנה, אצלנו ה"פעם" הזה, הוא היום. בחנוכה, בסוכות – בכל יום אירוע. כל חג ומועד, ט"ו בשבט וט"ו באב, ראש השנה ושבועות, פורים וכיפורים, ל"ג בעומר ויום העצמאות, ויום הזיכרון לחללי צה"ל שספק אם יש כמותו במקום כלשהו בארץ. כל החגים מצויינים, מושקעים, נחגגים ברמה גבוהה. ולא רק בחגים, גם בין החגים. ועוד לא הזכרתי את קבלת השבת הנפלאה, מידי שבוע. בוג'ה מתפעל תמיד מהפעילות ביישובי הגולן, ומכנה אותנו "שמורת טבע". ואילו הפעילים מן היישובים האחרים בגולן, מתפעלים מהפעילות באורטל. והנה, דווקא מאורטל, היישוב שבו הפעילות התרבותית המוצלחת והעניפה ביותר, היישוב שזקוק פחות מכל יישוב אחר לסדנה, מספר המשתתפים בסדנה, בשנתיים של קיומה, הוא הגדול ביותר.

* מזה 20-25 שנים מצויה התנועה הקיבוצית וההתיישבות העובדת בכלל, במשבר כלכלי עמוק. יש יישובים שהצליחו להיחלץ ממנו, באופן חלקי ומלא. אין כמעט יישוב שהמשבר לא הכה בו.

אנו הצלחנו לא להיפגע מהמשבר ולשמור לאורך שנים על חוסן משקי ויציבות  כלכלית. אם היה מדובר בשנה שנתיים, ניתן היה להסביר זאת ביד המזל. כאשר מדובר במצב מתמשך לאורך עשרות שנים, ניתן להסביר זאת רק בניהול משקי איכותי ואחראי לאורך זמן. 

* כאשר התנועה הקיבוצית נסחפת לתוך מערכת הערכים הקפיטליסטית של החברה הישראלית בדור האחרון – החומרנות, המרוץ אחרי הכסף, רדיפת הבצע, הניכור והאטומיזציה אנו נשארנו אי של ערכי צדק חברתי, שוויון, שיתוף, סולידריות חברתית, ערבות הדדית. שמרנו על הערכים הללו, תוך שינויים מהותיים ומשמעותיים, מקוריים ויצירתיים באורחות חיינו ומתן מענה שיתופי הולם ומוצלח לצרכי החברים ולשינויים הזמן והסביבה. 

* כמה יישובים עדין לוקחים על עצמם אתגר ציוני חשוב כמו גרעין "צבר"?

כן, יש מקום לגאווה.

****

אם כל כך טוב, למה כל כך רע? מאין המרה השחורה שלאחרונה עוטה אותנו, תחושת התסכול, האכזבה, המשבר.

יש לכך מספר סיבות:

ראשית, אף פעם איננו מסתפקים בקיים, ובצדק. אנו תמיד חותרים להיות טובים יותר, תמיד יש פגמים שיש לתקן אותם והרי איננו מושלמים. ובדרך כלל הנטיה הטבעית שלנו היא להצביע על הטעון תיקון, כיוון שלטוב אנו מתרגלים במהרה והוא הופך למובן מאליו. אני עצמי מרבה, בטור זה, להצביע על דברים שמפריעים לי ושאני רוצה לשנות ולתקן, וכך אעשה גם להבא. הזכרתי את התרבות – אני חייב לציין שאותי אין היא מספקת, לא בכמותה ולא באיכותה. הייתי רוצה יותר. מפריעה לי ההסתגרות של אורטל מן הסביבה ולימודי ילדינו מחוץ לגולן. בתחום המשקי הייתי רוצה פריצת דרך שתשחרר אותנו מן התלות בחקלאות ואני חושב שכשלנו בהצמחת מנהיגות כלכלית צעירה. בכל פעם שאני נכנס לחד"א אני חוטף חררה מהחלוקה הסיטונית של חמגשיות קלקר שאינן מתכלות לעולם ומזהמות את הסביבה. כמוני, כל חבר מאוכזב מדברים מסויימים, רוצה לשפר דברים ומכאן אותה תחושה.

שנית, יש חברים שחשים תמיד מקופחים, דפוקי ה"ממסד" (כל כך מצחיק לכנות את הנהגת אורטל "ממסד") ומרבים לקטר ולחבור לכל מי שחש נפגע מהחלטה זו או תשובה אחרת וליצור תחושת מרה שחורה.

שלישית, יש חברים שרוצים שאורטל תהפוך למשהו אחר, וכדי לשכנע את עצמם ואחרים הם מציגים תמונה שחורה, רחוקה מן המציאות.

אין מתאים מחג המשק כדי להעמיד את הדברים בפרופורציות – אורטל היא קיבוץ מצוין. לא מושלם, אך מספק לנו המון סיבות לגאווה גדולה.

****

בשנת 1946 ביקר בא"י יהודי אמריקאי עשיר, לא ציוני. בן-גוריון, שארח אותו,  הציג לו את זה ואת זה, את הנמל ואת הקיבוץ, את הביצה המיובשת, את הפינג'ן, את הבחורות היפות והמכנסים הקצרים ואולי אפילו את אלתרמן. הגביר – בשלו: "קרעכץ" פה ו"קרעכץ" שם, משיכת כתפיים וגלגול עיניים. בקיצור, הישוב היהודי בא"י "לא משהו". סיפר לו בן-גוריון את הסיפור הבא: "יום אחד נכנס לעיירה בחור נמוך ובידו מזוודה. עלה על מגדל העירייה, פתח את המזוודה, הוציא חבל, קשר את החבל לראש המגדל, השליך אותו למגדל הכנסיה, מהצד השני של הרחוב. ירד, עלה, מתח את החבל היטב. שוב פתח את המזוודה. הוציא חד-אופן. הציב אותו על החבל, נסע, ללא רשת ביטחון לצד השני. חזר לצד הראשון. שוב פתח את המזוודה. הוציא ממנה כינור קטן, וחוט ברזל. את הכינור החזיק בשקע הצוואר, ועם חוט הברזל קשר את החד-אופן מתחת לחבל. ועכשיו הוא נסע מצד לצד, הפוך, תוך שהוא מנגן נעימות חסידיות בכינור. יהודים החלו להתקהל למטה, ברחוב, והתבוננו באיש כשידיהם בכיסים ומבט של פקפוק מסויג בעיניהם. אט אט החלו מתפזרים לענייניהם. "יאשה חפץ הוא לא" הפטיר אחד מהם באוזני חברו".

גם אנחנו לא יאשה חפץ. אבל יש לנו כל הסיבות שבעולם לגאווה בקיבוץ המצויין שבנינו ב-31 שנות קיומה של אורטל.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל