הבלוג של אורי הייטנר

שני ראשי ממשלות שניהלו מו"מ עם הפלשתינאים נכנעו, נסוגו מכל עמידה על האינטרס הישראלי, התקפלו מן האינטרסים הבסיסיים והחיוניים ביותר למדינה ולעתידה.

יצחק רבין אינו אחד מהם. רבין היה רוה"מ הראשון שניהל מו"מ עם אש"ף. הוא הראשון שהכיר באש"ף. הוא הראשון שלחץ את ידו של ערפאת (מבלי שהצליח להסתיר את התיעוב שחש כלפיו), הוא הראשון שהביא לנסיגה ישראלית משטחים ביש"ע. שגיאתו הגדולה ביותר הייתה הנכונות להכניס את "סוגית הפליטים" (שם קוד לטענת "זכות" ה"שיבה") כאחד הנושאים במו"מ על הסדר הקבע, כנראה מתוך הנחה שמדובר ב"עז" שהפלשתינאים יוציאו תמורת ויתורים ישראלים בנושאים אחרים. אך רבין סירב להיכנע לתכתיב הפלשתינאי, סירב בכל תוקף לנסיגה מלאה, סירב לקבל את העיקרון של קווי 4.6.67, עמד על עקרון הפשרה הטריטוריאלית, על פיה יש לישראל זכות לספח וליישב שטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, ועמד על שלמות ירושלים וסביבותיה בריבונות ישראל, על בקעת הירדן "במובנו הרחב ביותר של המושג" כלשונו, על גושי היישובים הגדולים (כולל גוש קטיף) ועוד, כפי שהבהיר בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, בו הציג לראשונה את המתווה שלו להסדר הקבע.

גם שמעון פרס אינו אחד מהם. פרס אמנם היה הרוח החיה בהסכם אוסלו ובהכרה באש"ף ובערפאת, במשך שנים הוא שבוי בפנטזיית "המזרח התיכון החדש" שלו וכדי לממשה מוכן לשלם מחירים טריטוריאליים בלתי סבירים, אחרי רצח רבין הוא נסוג מן הערים הגדולות ביו"ש חרף מתקפת טרור המתאבדים הנוראה של 1996. אולם גם פרס סירב להיכנע לדרישות הפלשתינאים, גם הוא סירב לקבל את עיקרון קווי 67', הוא דחה מכל וכל את הסכם ביילין אבו-מאזן ונפגע בכל נימי נפשו מן ההאשמה ש"פרס יחלק את ירושלים".

גם אריק שרון אינו אחד מהם. שרון הוא אמנם היחיד שנסוג משטחים ביש"ע באופן חד צדדי, ללא תמורה (אם כי חשוב להזכיר שגם הנסיגות שהיו בהסכם היו ללא תמורה – הצד הפלשתינאי לא קיים את ההסכמים ולו יום אחד), הוא הראשון שעקר יישובים ביש"ע, הוא הראשון שבגזרה מסויימת הביא לנסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67. אך הוא בשום אופן לא הסכים ולא התכוון לחזור על תקדים ההתנתקות ביהודה ושומרון והיה בכוונתו לקדם ביו"ש פשרה טריטוריאלית הוגנת המשאירה בידי ישראל את הנכסים הלאומיים והביטחוניים החשובים לה.

אהוד ברק ואהוד אולמרט הם שני ראשי הממשלה היחידים שנכנעו לתכתיב הפלשתינאי וקיבלו את עקרון הנסיגה המלאה מכל השטחים, שמשמעותה המהותית היא קבלת הטענה הערבית שמלחמת ששת הימים הייתה מלחמה תוקפנית ובלתי צודקת. הם הסכימו לנסיגה כמעט מכל השטחים ותמורת כבשת הרש שממנה אי אפשר לסגת בגלל ריבוי האזרחים הישראליים, הם הציעו נסיגה משטחים בנגב, בתוך מדינת ישראל הריבונית, תחת שם הקוד המכובס "חילופי שטחים". שניהם הסכימו לחלק את ירושלים, ולא רק לסגת מהשכונות הקצה הפלשתינאיות, ולא רק משכונות מזרח העיר אלא לחלק אפילו את העיר העתיקה. אולמרט אף הרחיק לכת יותר מברק, כאשר הציע לבנאם את האגן הקדוש, הכולל את הר הבית והכותל. שניהם הסכימו לסגת מבקעת הירדן. שניהם שברו אפילו את הקוד הבסיסי של התנגדות מוחלטת ל"זכות" ה"שיבה" של הפלשתינאים למדינת ישראל. ברק פתח פתח צר בטאבה. אולמרט הכיר בעיקרון של "זכות" ה"שיבה" והסכים בפועל להכניס אלפי פלשתינאים לתחומי מדינת ישראל.

מה שעוד משותף לשניהם, הוא שאת הצעות שניהם הפלשתינאים דחו מכל וכל. ערפאת דחה את הצעות ברק ופתח במתקפת הטרור הרצחנית המכונה "האינתיפאדה השניה", תוך שנציגו מחמד דחלאן מכנה את הצעות ברק "חרטא ברטא". אבו מאזן היה מנומס יותר, ותוצאות מבצע "חומת מגן" כבר הרתיעו אותו מהליכה בדרך מורו ורבו ערפאת, אך גם הוא דחה על הסף את הצעות אולמרט, בטענה שהמרחק בין עמדות שני הצדדים גדול מידי.

מרגע זה ואילך התנהגותם של ברק ושל אולמרט שונה לחלוטין. ברק פעל על פי חובת השקיפות והציג את המציאות לציבור. הוא לא היסס להאשים, בצדק, את ערפאת בדחיית הצעותיו. עם כל הבעייתיות במדיניותו, היו לה גם תוצאות חיוביות – הסרת הצעיפים מעל פני הפלשתינאים והבהרת המציאות שבה אנו חיים לאזרחי ישראל ולעולם.

ואילו אולמרט, מתוך עיקשות להמשיך בדרכו השגויה גם אחרי שסיים את תפקידו, השתמט מלעשות את השירות המינימלי הזה לטובת מדינת ישראל – לספר מה היה במו"מ ולהטיל על אבו מאזן את האחריות לכישלונו.

אמירה כזו חיונית לא רק מפאת זכות הציבור לדעת, אלא גם כדי לחזק את האחדות הלאומית בעצם ההבהרה שהאחריות להיעדר שלום, מוטלת כולה על הפלשתינאים וכדי לשרת את ההסברה הישראלית בעולם, מול תעמולת הכזב האנטי ישראלית של הפלשתינאים, מדינות ערב וגורמים אנטי ישראליים ואנטישמים בעולם.

ואולמרט שותק.

למה?

אני יכול רק לשער. אולמרט מתכנן את הקמבק שלו, ומתכוון לחזור לשלטון כמנהיג "מחנה השלום". הוא ראה כיצד בקרב השמאל ברק הפך לאויב העם, מאז ערפאת דחה את הצעותיו, כיוון שלא רק מעל ערפאת הוסר הצעיף, אלא גם מעל רעיונות השמאל המדיני לפיו "רק תצאו מהשטחים" ויבוא שלום עלינו.

אולמרט רוצה לשמר בתודעת הציבור תדמית של מנהיג אמיץ שהציע לפלשתינאים יותר מכל מנהיג אחר והתקרב לשלום יותר מכל מנהיג אחר, ובגלל איזה מני מזוז ואיזה ירון זליכה ועוד כמה "צדקנים" מסוגם נמנע ממנו להשלים את משימתו. בקרוב הוא יתחיל להאשים את נתניהו בכך שאין שלום ולמצב את מעמדו כאלטרנטיבה שתביא את השלום.

ומה עם האינטרס של מדינת ישראל? נו, באמת...

* "חדשות בן עזר"