דרישתו של נתניהו מהפלשתינאים להכיר בישראל כמדינה יהודית עוררה ביקורת והתנגדות מסיבות שונות. אחת הסיבות היא טענה שאין לזלזל בה – הטענה שישראל מדינה ריבונית, חזקה ובוטחת בעצמה ובתור שכזאת, אין היא זקוקה להכרה של הפלשתינאים בצביונה היהודי. מי זקוק להכרה הזאת? די בכך שהם יכירו במדינת ישראל, ואין לדרוש מהם להתייחס לצביונה. זה עניין פנימי שלנו.
יש טעם בטענה זאת, אך יש בה גם סתירה פנימית. "די בכך שהם יכירו במדינת ישראל" – מה אכפת לנו אם יכירו בנו? ישראל מדינה ריבונית, חזקה ובוטחת בעצמה, ובתור שכזאת אין היא זקוקה כלל להכרת הפלשתינאים. ישראל קיימת כבר 61 שנים ללא הכרת הפלשתינאים. לשם מה פתאום נדרשת הכרתם?
אכן, ישראל יכולה להתקיים היטב ללא הכרת הפלשתינאים, לא בעצם קיומה, ולא בהיותה מדינה יהודית. ישראל קמה ומתקיימת על אפם ועל חמתם וכך היא תהיה עם או בלי הכרתם. ההכרה נדרשת כיוון שמדובר בשלום. לא כל שכן, כאשר מדובר בשלום הדורש ויתורים כואבים מישראל. אם אין הצד השני מכיר בנו, סימן שהוא אויב והשלום עמו אינו שלום. אם מדובר בשלום, ההכרה ההדדית היא תנאי סף לרצינות הכוונה.
בדיוק כפי ששלום מחייב הכרה פלשתינאית במדינת ישראל, הוא מחייב הכרה במהותה של מדינת ישראל – מדינה יהודית. ישראל היא מדינה יהודית, ומי שמכיר בה, אך אינו מכיר בה ככזאת, כאילו לא הכיר בה. השאלה האמיתית אינה מדוע ישראל דורשת הכרה זו, אלא מדוע הפלשתינאים דוחים דרישה זו. אם הם חפצים בשלום, ולפרטנר שלהם הדבר חשוב, ומבחינתם אין זה משנה כיצד הפרטנר יגדיר את עצמו – אין כל סיבה לסירובם.
עצם סירובם העקרוני, גם במחיר ויתור על שלום, גם במחיר ויתור על הקמת מדינתם, מעיד על כך שההתנגדות הזאת היא מהותית בעיניהם. מדוע צביונה של ישראל מהותי בעיני הפלשתינאים? מה אכפת להם?
התשובה לתמיהות אלו היא אחת – מהות הסכסוך היא שאלת זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית ריבונית בא"י. הערבים בכלל, והפלשתינאים בפרט, אינם מוכנים להשלים עם זכות זו. זו הסיבה היחידה, אין בלתה, לסכסוך הממושך. כל עוד זו גישתם, לא יהיה סוף לסכסוך. כל עוד אין סוף לסכסוך, גם הסכם שהמילה שלום תופיע בכותרתו לא יהיה שלום אמת.
איננו יכולים להתחמק מהסוגיה הזאת. הדרישה מהפלשתינאים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בא"י חייבת להיות תנאי סף לשלום, ובוודאי תנאי סף לוויתורים. אולם אסור שההכרה תהיה עקרה, מס שפתיים. יש צורך בהכרה הצהרתית ומעשית. המשמעות המעשית של ההכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי היא ויתור על טענת "זכות" ה"שיבה" של נכדי וניני הפליטים.
כאשר מדינת ישראל קמה, באופן טבעי היא הציבה כמטרה עליונה את קיבוץ העם היהודי בתוכה ופעלה בכל כוחה למען עליה אליה. באופן טבעי, ניתן היה לצפות מהפלשתינאים להציב כמטרה קליטת כל הפלשתינאים מן הפזורה, ובוודאי ה"פליטים", בתוך המדינה הפלשתינאית. אילו הפלשתינאים היו רואים כמטרה - קיומה של מדינה פלשתינאית עצמאית לצד ישראל, הם היו מוותרים על התביעה הזאת מרצונם, למען עניינם. דרישתם ל"שיבה" דווקא לתוככי מדינת ישראל, מעידה על כך שמטרתם אינה שתי מדינות לשני עמים, אלא קעקוע המדינה היהודית מבפנים, באמצעות הצפתה בפלשתינאים.
השגיאה הגדולה ביותר בהסכמי אוסלו, הייתה ההסכמה הישראלית להכליל את סוגיית "הפליטים" כאחד הנושאים להסדר הקבע. מן הסתם, ישראל האמינה שטענת השיבה היא עז שהפלשתינאים יוציאו מן המשחק תמורת ויתורים ישראליים בדיונים על הסדר הקבע. היום ברור, שזו עמדתם העקרונית והבלתי מתפשרת. דרישה זו סותרת מיניה וביה את השלום.
מאחר והפלשתינאים לא קיימו את הסכמי אוסלו אפילו יום אחד, ישראל אינה כבולה עוד באות המתה של ההסכם. על ישראל להודיע שסוגיית "הפליטים", כלומר תביעת "זכות" ה"שיבה" אינה חלק משום משא ומתן. רק ביום שבו הפלשתינאים יקבלו זאת, יהיה זה סימן שיש לנו, סוף סוף, פרטנר לשלום.
* "ידיעות הקיבוץ""