הבלוג של אורי הייטנר

עם זיכויו של שי דרומי, אני מפרסם מאמר שכתבתי עם פרוץ הפרשה, בינואר 2007, ופירסמתי ב"שישי בגולן":

רגע של אנכרוניזם. להלן כמה בתים משירו של עמנואל הרוסי "שכב בני": 

"לילה, לילה, לילה קר / שועל חורק לו שן / סובב, סובב על המשמר / אבא אינו ישן // ביום עבד, בלילה ישמור / שם בגורן ישמור האב / הנה תגדל, תהיה גיבור / תצאו לשמירה אז יחדיו // שכב בני, שכב, אל תירא / כל המושב ער / אמא גם כן בשמירה / תגן על בנה אבנר // בוערת הגורן בתל יוסף / וגם מבית אלפא עולה עשן... / אך אתה לבכות אל תוסף / נומה, שכב וישן // לילה, לילה, לילה אש / תאכל חציר וקש / אסור, אסור להתייאש / מחר נתחיל מחדש // מחר צריך לירות המסד / בית לבנו יבנה האב / הנה תגדל, תרים היד / תצאו לבניין אז יחדיו".

איזה אנכרוניזם! מי שר היום שירים כאלה לילדיו? מי ירגיע את בנו הקט לפני השינה כשיספר לו שאבא, שעבד ביום, צריך לשמור בלילה? מי ירגיע את בנו בסיפור על הגורן הבוערת בתל יוסף?

השיר הזה, שנכתב בימי מאורעות 36-39 תאר מציאות של טרם מדינה. במציאות זאת, בהעדר ריבונות, לא היה מנוס משמירה והגנה וולונטריים. אדם צריך להגן על רכושו, חקלאי חייב לשמור על שדותיו, ציודו ובעלי החיים שלו, יישוב נדרש להתארגן להגנה. 

אבל היום?! היום יש לנו מדינה. יש לנו צבא. יש לנו משטרה. יש לנו בתי סוהר. יש פרקליטות ובתי משפט. יש שלטון. במציאות כזאת, כידוע, אדם אינו צריך להגן על חייו, על חיי ילדיו ועל רכושו.

קיים חוזה בסיסי בין האזרח למדינה. האזרח מוותר על מקצת חירויותיו ומעביר אותן למדינה. הוא משלם מכספו מסים למדינה. הוא מקצה שלוש שנים יקרות מחייו לשרות צבאי. הוא יוצא למילואים. הוא מסכן את חייו ואת בריאותו כדי לקיים את המדינה. המדינה מספקת לאדם שירותים שונים. יש ויכוח בין חסידי מדינת הרווחה ומתנגדיה באשר להיקף וצביון השירותים שעל המדינה לספק לאזרחיו. על דבר אחד אין ויכוח – הביטחון. חובתה של המדינה להבטיח את ביטחון אזרחיה. לשם כך, יש למדינה מונופול על השימוש בכוח. רק היא מוסמכת להפעיל כוח, להפעיל נשק, לשלול חירותו של אדם ואפילו את חייו.

כשיש מדינה, אמא אינה צריכה לשמור בלילה. גם לא אבא. וכיוון שיש לנו מדינה כבר 60 שנה, ברור שהשיר "שכב בני" מתאר מציאות אחרת, רחוקה מאיתנו מרחק רב. ברור שאת ילדי "הדור-השלישי-של-סלקום" אין צורך להרדים במילות "שכב בני".

האומנם? האם השיר באמת כל כך אנכרוניסטי?

כל מי שחי באזור חקלאי יודע שהשיר רלוונטי היום כמעט כפי שהיה לפני 70 שנה. אצלנו, בגולן, המכה קטנה יותר מבאזורים חקלאיים אחרים, ואף על פי כן אנו סובלים מגניבות חקלאיות רבות ובעיקר גניבות בקר.

בעמק יזרעאל ובעמק בית שאן, למשל, המצב קשה שבעתיים. ובנגב – המצב חמור מכל. בכל הקשור להגנה על רכושם של החקלאים בנגב, המדינה פשוט אינה קיימת, בדיוק כפי שהיא אינה קיימת בשמירה על אדמות הלאום ובמניעת הבניה הבלתי חוקית (באזור הנגב בונים הבדואים 35 בתים בלתי חוקיים ביום!).

חקלאי הנגב חיים במציאות קשה של לית דין ולית דיין. החקלאים אינם מוגנים. אדמותיהם, רכושם, ציודם, בעלי החיים שלהם – הפקר. אין להם הגנה. ובמציאות כזו, גם חייהם בסכנה.

אי אפשר לשפוט את פרשת שי דרומי מבלי להתייחס לרקע הזה. אל לו לאזרח לקחת את החוק לידיו. אבל במציאות הקיימת בנגב, החוק אינו קיים. "לולא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו". בנגב אין מורא של מלכות. ואם אין מי שמגן על האזרח, אין לו ברירה אלא להתגונן בעצמו.

השיר "שכב בני" נשמע זר ומוזר לילדי "הדור השלישי", אך יש דור שלישי ורביעי למציאות של "ביום עבד בלילה ישמור". קרוב משפחתי החי ביישוב חקלאי בעמק יזרעאל, ישן עם טלוויזיה במעגל סגור המשדרת מהדיר שבבעלותו ומחוברת לאזעקה. שי דרומי נתקל בשודדים בלילה, עת ישן בדיר. האם זה סביר שאדם יעבוד כל היום, ובלילה יישן בדיר כדי להגן על רכושו? האם מדינה יכולה לאפשר מציאות כזו?

אך במציאות כזו, אין לו לפרט ברירה אלא להגן על עצמו. שי דרומי יכול לישון במיטתו ולהשלים עם המציאות שבבוקר הוא יקום ולא ימצא את רכושו, את מטה לחמו. הוא החליט לישון בדיר ולהתגונן. האם ירי על השודד והריגתו הם הגנה עצמית? לא הייתי ממליץ לאיש מאיתנו פגישה לילית עם ארבעת השודדים. טוב לא יצא מפגישה כזאת. והרעלת כלבו של דרומי, עלולה בהחלט להיות רק הפרומו.

אין כל סיבה שאנו, האזרחים, נשמור בלילה על רכושנו. בלילה עלינו להרדים את ילדינו בשירי ערש נורמליים, שירים על "עייפה בובה זהבה", על "היכל ועיר נדמו פתע ונשתתקו שוקי פרס" ועל "חושך ירד על הרחוב / רק הירח מאיר את אורו הצהוב". תפקידה של המדינה להגן עלינו. וכאשר המדינה אינה קיימת, אין לבוא בטענות למי שנאלץ להגן על חייו ורכושו, ובוודאי לא להעמידו לדין על הריגה.  

בישראל 2007, 59 שנים לאחר קום המדינה, עדיין אקטואלי שירו של יחיאל מוהר "שיר ערש נגבי": "הן יחרוש בשדות המשק / למה לו אקדח וסטן? / אין חריש עמוק בלי נשק / נומה בן, נומה בן".