כאשר עלה הרעיון לחוקק את "חוק הנכבה" בנוסחו המקורי, התנגדתי לו בחריפות ואף יצאתי נגדו בשורה של מאמרים בבמות שונות, כולל במה זו. ראיתי בהצעת החוק ניסיון בלתי דמוקרטי לאסור על מחשבה אחרת, פגיעה בחופש הביטוי וחוסר כבוד לתחושתם הלאומית של ערביי ישראל, שבצדק מתאבלים על תבוסת עמם במלחמת העצמאות ורואים בניצחוננו ובהקמתה שלמדינת ישראל אסון, מבחינתם. לא רציתי לראות אדם נכנס לחמש שנים בכלא, כפי שחייב החוק המקורי, על כך שהתאבל והניף דגל שחור על ביתו הפרטי ביום העצמאות שלנו.
הנוסח החדש של החוק שונה בתכלית. לבד מכינויו "חוק הנכבה", אין כל קשר וכל דמיון בינו לבין החוק המקורי, שעבר מן העולם. הנוסח החדש אינו אוסר על מחשבה, אינו אוסר אבל, אינו אוסר על אנשים לבטא את תחושותיהם הלאומיות ובוודאי אין בו מאסר למי שחושב אחרת. החוק החדש קובע שמדינת ישראל לא תממן מוסדות ציבוריים המציינים את ה"נכבה".
החוק הזה ראוי ומבורך ואני משוכנע שיתקבל. אם יש דבר מה לומר בגנותו של החוק, הוא התהייה לשם מה יש לחוקק את המובן מאליו. וזאת הבעיה, שאין זה מובן מאליו. עצם העובדה שהצעת החוק שנויה במחלוקת, מעידה על כך שאין היא מובנת מאליה ויש בה צורך.
בניגוד להצעה המקורית שלא הייתה דמוקרטית, ההצעה הנוכחית היא דמוקרטיה מתגוננת. היש אבסורד גדול יותר מכך, שמדינת ישראל, מתקציבה, על חשבון משלם המסים הישראלי, תממן ארגונים המתאבלים על קיומה ורואים את הקמתה כאסון?! האם יתכן שמתנ"ס של החברה למתנ"סים, שהנה חברה ממשלתית, או בתי ספר של משרד החינוך, יציינו את ה"נכבה"? אין אבסורד גדול מזה.
אני רואה בברכה גם את החלטתו של גדעון סער להוציא מתכנית הלימודים במגזר הערבי את לימודי ה"נכבה". בכלל, אני מזהה אצל גדעון סער עשייה חינוכית חיובית בתחומים שונים. המעשה החינוכי החשוב ביותר שעשה, הוא עצם כניסתו למשרד – צעד שמשמעותו הייתה הפסקת כהונתה העלובה והשערורייתית של יולי תמיר, שרת החינוך הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל. החלטתו, למנוע מצב שבו במערכת חינוך של מדינת ישראל, מתקציבה של מדינת ישראל, יחונכו הילדים לשנאת ישראל, היא החלטה מבורכת ומתבקשת מאליה. החלטתו, שמדינת ישראל לא תאפשר שכתוב ההיסטוריה וחינוך על הנראטיב השקרי של הפלשתינאים, היא החלטה נכונה וראויה.
איני חושב שערביי ישראל צריכים ללמוד את "אל הציפור" של ביאליק, איני מצפה מהם לחגוג את יום העצמאות, איני סבור שיש לדרוש מהם להניף את דגל הלאום ולשיר את "התקווה", איני רוצה לכפות עליהם לשיר "נפש יהודי הומיה". אני חושב שנכון לאפשר אוטונומיה חינוכית מסויימת לערביי ישראל, לאפשר להם ללמד בהרחבה את ההיסטוריה הערבית והמוסלמית, את הספרות והשירה הערבית. אבל ללמוד כ"היסטוריה" את שקרי התעמולה האנטי ישראלית והאנטישמית של הפלשתינאים? לא בבית ספרנו.
* "דוגרינט"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
