הבלוג של אורי הייטנר

"ברוכים הבאים לספרטה, פאשיסטן זה כאן". כך, בהצהרה פומפזית זו נפתח מאמרו של גדעון לוי ב"הארץ" – "הטובים ל'כפיר'?".

קצפו של גדעון לוי יצא על סקר שערכו צה"ל ומשרד הביטחון, וזכה לחשיפה אדירה לאורך ארבעה עמודי חדשות בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות" – "מבחן הקרביות וההשתמטות". הסקר הציג את רשימת בתי הספר המובילים בגיוס בוגריהם לצה"ל בכלל וליחידות קרביות בפרט ואת רשימת בתי הספר האחרונים ברשימה.

כמובן שהסיבה המרכזית ליציאתו של גדעון לוי נגד הסקר היא פוליטית. לוי מתנגד למטרות המוטלות על צה"ל, הוא מעודד סרבנות והשתמטות, ולכן הוא יתנגד לכל אמירה שתעודד התנדבות לשירות משמעותי בצה"ל. ניתן להבין זאת מהכותרת (המתייחסת לחטיבת "כפיר" הפועלת ביהודה ושומרון), ואין הוא מסתיר זאת גם בגוף המאמר: "צה"ל פועל בעיקר כצבא כיבוש" ועוד.

אך יש במאמרו גם אמירות ערכיות וחינוכיות, שראוי להתמודד עמן. למשל: "בעוד שבמרבית מדינות תבל, כולל במדינות לא מתוקנות במיוחד, מתחרים בתי הספר בהישגים הלימודיים והאינטלקטואליים של בוגריהם ובהצלחתם, בחברה בישראל המדד להצלחה הוא השירות הקרבי. בעוד ישראל מדדה מאחור באורח מחפיר בכל מבחני החינוך הבינלאומיים היא מעודדת ומתגאה בשירות הצבאי של תלמידיה כתחליף מפוקפק. ... צבא הוא גוף המאלף לצייתנות עיוורת, בית ספר צריך לחנך לחשיבה יוצרת. על בתי הספר להקנות ידע, השכלה וערכים, ובכך הם נוחלים כישלונות מבישים. המבחנים הבינלאומיים הציגו את מערכת החינוך בישראל במערומיה, בהישגים דלים במיוחד שרק מידרדרים".

אכן, יש בעיה חמורה במערכת החינוך בישראל. רמת ההישגים הלימודיים נמוכה, וגם החינוך לערכים לוקה בחסר. לא כאן המקום להיכנס לניתוח הגורמים לכך ולהציע פתרונות. אזכיר רק, כחומר למחשבה, את העובדה, שבשעה שמערכת הערכים הישראליים העמידה בראשה את השוויון והצדק החברתי והפערים הסוציואקונומיים בישראל היו הנמוכים במערב – מערכת החינוך הצטיינה ובמבחנים הבינלאומיים ישראל הייתה המדינה המובילה. לעומת זאת, שעה שאת מקום ערכים אלה תפסו ערכי האינדבדואליזם והמצויינות, והפערים בישראלים הם העמוקים ביותר במערב – מערכת החינוך רחוקה מתמיד ממצויינות, ורמת ההישגים היא הנמוכה ביותר.

כמובן שאין קשר בין רמת הלימודים לבין חינוך לשירות משמעותי בצה"ל. העובדה שאנו בוחנים את בתי הספר על פי רמת המוטיבציה של בוגריהם לשרת בצה"ל, אינה תחליף לבחינת הישגיהם בלימודים.

השאלה היא, האם החינוך לשירות משמעותי הוא החינוך הערכי הראוי? בנקודה זו אני חלוק לחלוטין על לוי.

החינוך לשירות משמעותי הוא התגלמות החינוך לערכים. זהו חינוך לאהבת המולדת, לפטריוטיות, למחוייבות לאומית. אלה ערכים חשובים ביותר, שבלעדיהם אי אפשר לבנות אומה ואי אפשר לקיים מדינה.

החינוך לשירות משמעותי הוא חינוך לערכים חברתיים. המסר בחינוך זה, הוא נגד אגואיזם, בעד נכונות של אדם לתרום למען הכלל, לתת מעצמו 3 שנים למען הכלל ולהיות מוכן לשלם כל מחיר, אפילו את חייו, למען הכלל. מה מחנך לערכים יותר מחינוך זה?

לא בכדי, בתי הספר המובילים בהליכה לשנת שירות בחברה הישראלית לפני הצבא, הם אותם בתי ספר המובילים בשירות משמעותי בצה"ל. אני משוכנע, שבין בתי הספר שאחוז המשתמטים בהם מגיוס לצה"ל גבוה, ההליכה לשנת שירות אפסית. לא בכדי, בין בני הנוער המתנדבים לשנת שירות לפני הצבא – ההליכה לשירות קרבי בתום השנה (ולמי שאין כושר קרבי - הליכה לשירות המשמעותי ביותר שניתן) היא כמעט 100%.

את הנתון הבא איני יכול לבסס על נתונים סטטיסטיים בדוקים, אך אין לי ספק שבדיקה מדעית תאושש את "תחושת האצבע" שלי: אחוז העבריינים בין המשרתים בצה"ל נמוך לאין שיעור מאשר בקרב המשתמטים. אחוז העבריינים בין המשרתים ביחידות קרביות נמוך לאין שיעור מאשר בקרב הג'ובניקים. אחוז העבריינים בין יוצאי הצבא הממשיכים לשרת במילואים, במיוחד בקרבי, נמוך הרבה יותר מאשר בקרב המשתמטים ממילואים.

אין זה מקרי – שירות משמעותי בצה"ל מבטא ערכים חברתיים ולאומיים, שביטויים אינו רק בצבא. האנשים המתגייסים לצה"ל הם אנשים טובים וערכיים לאין ערוך יותר מהמשתמטים ממנו, והמתגייסים ליחידות קרביות – טובים וערכיים מאלה המחפשים כיצד להקטין ראש ולתת את המינימום.

חרף כל ההשמצות של גדעון לוי ושכמותו, החיילים השומרים במחסומים הם אנשים ערכיים מאוד, המבצעים משימה קשה ומאוד לא נעימה, כדי להגן על אזרחי ישראל. המחסומים כבר מנעו פיגועים רבים, והצילו חייהם של מאות ישראלים, ילדים ומבוגרים. נכון, יש מקרים חריגים של התעמרות בפלשתינאים במחסומים. על צה"ל לבער את הנגע הזה. אך חשוב תמיד לזכור ולהזכיר, שהחיילים במחסומים הצילו ומצילים חיי אדם רבים, ומי שמקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.

פעילות צה"ל היא הגנה עצמית מובהקת, והיא הרבה יותר מוסרית מכל מוסר פצפיסטי. בשנת 1897 יצא אחד העם, במאמרו "שינוי הערכין", נגד מגמות מיליטריסטיות בקרב חלק מראשוני הציונות, שביטאו געגוע לכוח עברי (למשל – ברדיצ'בסקי). הוא כתב, בין השאר: "קשה להבין – ולא כל שכן לסבול במנוחה – חזיון זר כזה, כי יבואו אנשים לגבול ישראל ותורה חדשה זו בידם... בהאמינם בתומתם, כי העם הזה, אשר כל עצמותו, כמעט מאז נראה על במת ההיסטוריה הכללית, לא הייתה אלא כעין מחאה תמידית עזה מצד הכוח הרוחני נגד כוח הזרוע והסיף; אשר כל עוז רוחו מימי קדם ועד עתה נובע רק ממקור אמונתו החזקה ב'תעודתו' המוסרית, בחובתו וכישרונו להתקרב יותר משאר העמים אל האידיאל של השלמות המוסרית; כי העם הזה יוכל פתאום, אחר שנות אלף, לשנות את הערכין שלו, לוותר על יתרונו הלאומי בעולם המוסרי, בשביל להיות 'זנב לאריות' בעולם הסייף; להרוס את מקדשו הגדול לאלוהי הצדק, בשביל לבנות על מקומו במה קטנה ושפלה (יותר מזה הן לא תשיג ידו) לאליל הגבורה הגשמית".

והנה, אותו אחד העם, כעבור 6 שנים בלבד, היה בין ראשי הקוראים לארגון הגנה עצמית יהודית, לאחר הפרעות בקישינב. הוא הבין, שבמציאות הקיימת, לא יהיה קיום לעם אם לא ידע לאחוז בנשק. מאז ועד היום, כל הדיבורים על מיליטריזם ישראלי הם הבל ורעות רוח. אין המדובר במיליטריזם, אלא בהגנה עצמית.

****

באופן בלתי מפתיע לחלוטין, נוער הגולן הוא מהמובילים בארץ במדד השירות הקרבי. הישיבה התיכונית חספין היא במקום השני בין כל בתי הספר בארץ. גם בית הספר "נופי גולן", ובתי הספר הקיבוציים "הר וגיא" בגליל העליון ו"בית ירח" בעמק הירדן, בהם לומדים ילדי הקיבוצים, נמצאים במקום גבוה מאוד ברשימה.

זוהי תעודת כבוד לקהילת הגולן, למערכות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי בגולן, להורים ובראש ובראשונה – לנוער הגולן.

* "שישי בגולן"