הבלוג של אורי הייטנר

התאבדותו של דודו טופז עוררה מיד את התגובה הפבלובית, לפיה אם אדם התאבד סימן שנעשה לו עוול, החברה הרגה אותו, הוא קורבן. ומיד יש אשמים – השב"ס, המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט, התקשורת, החברה הישראלית כולה.

נתן את הטון ציון אמיר, פרקליטו של טופז, שבראיון מיליטנטי האשים את "הקניבלים", את "כנופיות הרחוב", את "צמאי הדם", את מי לא, בכך שהביאו למותו.

יש טעם רב בדבריו של אמיר, על כך שמשפט צריך להתקיים בין כתלי בית המשפט ולא בתקשורת וברחוב. הוא רק שכח, שמי שהורידו את המשפט לרחוב הם אותם סלב-פרקליטים, עורכי דינם של שועי ארץ, שהוא הבולט שבהם, האצים רצים מאולפן טלוויזיה לתחנת רדיו כדי להשפיע על דעת הקהל ובעקיפין על השופטים, לא פחות מכפי שהם פועלים בין כתלי בית המשפט. ולא אחת אין הם מסתפקים בהגנה על מרשיהם, אלא גם משתמשים בתקשורת לרצח אופי כלפי מי שהתלוננו כלפיו, כמו רצח האופי שאמיר עצמו הוביל כנגד הנשים שהתלוננו על מרשו, משה קצב.

דודו טופז אינו קורבן. דודו טופז הוא פושע מסוכן ואכזרי, שאחראי לכמה מהפשעים החמורים ביותר שנעשו במדינה בשנה האחרונה. אין המדובר במעידה. כאשר תקף את מבקר הטלוויזיה מאיר שניצר ושבר את משקפיו, לפני כעשור וחצי, ניתן היה לומר על המעשה, חמור ככל שהיה, שנעשה ברגע של אובדן עשתונות ושליטה.

אולם כאן מדובר בפשע, שתוכנן בקור רוח מקפיא דם – שכירת חוליות פשע לתקיפה אלימה וחמורה של אנשים, שעלולה הייתה להסתיים במוות. אלמלא נתפס, אין לדעת לאן היה מגיע מסע הנקם של האיש.

אם יש מקום לביקורת על התקשורת, אין זה על טיפולה בפרשיית הפשע, אלא על פולחן האישיות שיצרה סביב האיש בשנות התשעים. האמת היא שגם אז, התנהגותו הייתה חייבת לעורר סלידה אצל כל אדם הגון. שיטתו הייתה השפלה וביזוי של אנשים, שלא לדבר על הבוז לאינטיליגנציה של הצופה, במרדף המטורף הפתולוגי שלו אחרי הרייטינג והפופולריות הזולה.

בבית שלי, הייתה לטלוויזיה הוראת קבע להזדפזף או להסגר כשדוקיינו מילא את המרקע. (עם זאת, דווקא אהבתי את טופז הקומיקאי של אמצע שנות ה-80 עם "מושי והאורנג'דה", "שלום לך תקווה מה שלומך?" וכו').

הניסיון ליצור רהביליטציה לפושע, כיוון שהוא התאבד, ולצייר אותו כקורבן, חוטא לאמת. אין המדובר בקורבן. הקורבנות הם האנשים שהותקפו בידי שליחיו. איש אינו אשם במותו של טופז, זולת הוא עצמו, שכמו את פשעיו, גם את התאבדותו תכנן בקור רוח, אולי כדי לזכות בעוד כמה רגעי תהילה ואמפתיה ולחסוך מעצמו שנים רבות וארוכות מאוד מאחורי סורג ובריח.

מותו של טופז מעורר צער. הגיע לו עונש חמור, אך לא עונש מוות. אבל טופז אינו קורבן, ויש לדחות את הקמפיין שמוביל ציון אמיר. 

* "מקור ראשון", "חדשות בן עזר"