הבלוג של אורי הייטנר

בימים אלה, בהם אנו מותקפים בקמפיין מתוזמר היטב סביב פרסום חדש שמטרתו לקעקע את זיקתנו לגולן, אני רואה לנכון לשתף את הקוראים בשני מחקרים רציניים של שני חוקרים רציניים; מחקרים המעידים על המקום המרכזי שהגולן תפס בדרכה של הציונות, אף שלא היה בכוחה המדיני להביא להיותו חלק ממדינת ישראל.

המחקר הראשון הוא של ד"ר משה יגר, מחשובי המזרחנים בישראל, חוקר יסודי ומעמיק, ולשעבר הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק ושגריר ישראל בשבדיה ובצ'כיה. המחקר פורסם החודש תחת הכותרת "האם הגולן הוא חלק מישראל?", בגיליון 20 של כתב העת "כיוונים חדשים", כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות, בעריכת אלי אייל.

המאמר, שנפתח בסקירת רקע קצרצרה על רכישת אדמות רחבה בחורן בידי הברון רוטשילד, ההתיישבות היהודית בגולן בתקופת העליה הראשונה, והתארגנויות להתיישבות בגולן בתקופת העליה השניה (של אנשי "השומר"), מתמקד במאבק המדיני שניהלה ההסתדרות הציונית להכללת הגולן ודרום לבנון (מן הליטני ודרומה) במנדט הבריטי על א"י, שנועד לממש הקמת בית לאומי ליהודים בא"י ויותר מכך – בהמשך המאבק אחרי קריעת הגולן ומסירתו למנדט הצרפתי על סוריה.

על המסמך של ההסתדרות הציונית שהוגש לוועידת השלום בפאריס, אחרי מלחמת העולם הראשונה ושוב בוועידת סן רמו, שקבעה את הגבולות בין המנדט הבריטי והצרפתי, בו הסבירה את הזיקה היהודית לגולן ואת חשיבות הגולן לא"י, כתבתי לפני שבועות אחדים בבמה זו, במאמרי "כפליים" (12.6.09).

מחקרו של יגר, מרחיב בהמשך המאבק אחרי שמאמצי ההסתדרות הציונית לא עלו יפה, והגולן סופח למנדט על סוריה. מסתבר, שהתנועה הציונית לא השלימה עם רוע הגזירה, ולאורך כל התקופה שעד הקמת המדינה נאבקה לשינויה. המאבק נשא שני פנים – ניסיונות לרכוש קרקע וליישב יהודים בגולן ומאבק מדיני. בראש המאבק עמד נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, שנלחם על הנושא ללא לאות. דווקא ויצמן, איש הקו המתון בהסתדרות הציונית (קו שהיה הגורם העיקרי למהפך בהסתדרות הציונית, שהעלה לראשה את תנועת העבודה בראשות בן גוריון, שהייתה אקטיביסטית הרבה יותר) לא ויתר והמשיך לשלוח משלחות, להעלות את הנושא בפני מדינאים בריטיים וצרפתיים, לכתוב מסמכים ולנסות לשנות את המציאות. למאבק זה היו שותפים גורמים נוספים דווקא מהזרמים המתונים יותר, כמו אנשי "הפועל הצעיר", ואישים כארלוזורוב ומשה שרת (אף ששניהם היו מסוייגים מהמקום המרכזי בסדר העדיפויות שניתן לגולן והעדיפו להתמקד בעבה"י המערבי).

אחד ההישגים המדיניים החשובים במאבק זה, היה הצלחתו של דוד ב"ג, מזכ"ל ההסתדרות והמנהיג העולה של תנועת העבודה הציונית, להעביר בוועידתה של מפלגת הלייבור ב-1921 החלטה נגד ניתוק הגולן ודרום לבנון מא"י. הוועידה הביעה צערה על "קריעת החורן מא"י בגלל תחרות אימפריאליסטית בין בריטניה וצרפת" וקראה לממשלת בריטניה "לשים קץ לחלוקה הבלתי טבעית והמזקת של הטריטוריה של המנדט הבריטי ולבצע את האיחוד של א"י המזרחית והמערבית". ב"עבה"י המזרחי" – הכוונה היא לגולן ולחורן. שעבה"י – היום ממלכת ירדן, הייתה באותה תקופה חלק מהמנדט, ורק כעבור שנה, בספר הלבן של צ'רצ'יל, הוצאה מהשטח המיועד למדינה היהודית.

בשל קוצר היריעה לא ארחיב בפירוט העדויות המעניינות במאמר. אזכיר רק שני סיפורים מעניינים. האחד – יוזמה של שאול מאירוב (לימים אביגור), איש קבוצת כינרת ומראשי ההגנה, בשנת 1935, ליישב על אדמות פיק"א בחורן קבוצה של צעירים יהודים מסוריה ולצרף אליהם קבוצה של יהודים שעלו מסוריה לא"י. מאירוב עצמו התכוון להצטרף אליהם ולהתיישב בחורן. היוזמה המעניינת הזו נועדה להתמודד עם התנגדותה הנחרצת של צרפת לכל התיישבות ציונית בגולן ובחורן. מאירוב העריך, שאם מדובר באזרחי סוריה המנדטורית, ניתן יהיה לעקוף התנגדות זו.

סיפור מעניין נוסף הוא מאבק שניהלו אנשי "הפועל הצעיר" מנהלל, בראשות שמואל דיין, שפעלו רבות למען רכישת קרקעות והתיישבות יהודית בגולן ובחורן, נגד יוזמה בשנת 1924 לחילופי שטחים – יישוב ערבים שיפונו מאדמות שנרכשו ליד כפר תבור, על אדמות פיק"א בחורן, שבלאו הכי הצרפתים לא איפשרו ליהודים ליישבן. "תהיה זו שגיאה ליישב ערבים על אדמה שהיא כבר שלנו... והיא משמשת גם יתד ופינה לאחיזתנו הלאומית בעבר הירדן הסורי". בסופו של דבר הם הצליחו לסכל את היוזמה. במכתב ששלח נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן לשמואל דיין ב-1951, הוא הזכיר את המאבק הזה: "בצדק ראיתם בפעולה זו אסון לאומי במלוא מובן המילה... הצלחתי לבטל את רוע הגזירה... הודות לפעולה משותפת זו, של כמה מחבריך ושלי, נשארנו עד היום בעלי קרקעות בעבר הירדן".

במאמר ציטוטים רבים ומעניינים לאורך כל התקופה, עד דברים בנדון של ב"ג באוגוסט 1947, סמוך להחלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בא"י.

האם התשוקה הזו לגולן הייתה רק נחלתה של ההנהגה המדינית וההתיישבותית של הישוב, או גם של הציבור הרחב? על שאלה זו ניתן להשיב באמצעות מחקר אחר, שנכתב כבר לפני 4 שנים אך רק בשבועות האחרונים הגיע לידיי, מחקרו של הגיאוגרף וחוקר א"י יהודה זיו, לשעבר ראש מדור ידיעת הארץ בצה"ל: "'כבשנו את החרמון' – אל ראש החרמון בשלהי תרע"ט 1919". המאמר עוסק בטיול מעניין לחרמון בדיוק החודש לפני 90 שנה.

לתמהים מה מיוחד כל כך בטיול לחרמון, כדאי לזכור שבאותה תקופה הטיולים נעשו ברגל או על גבי פרדות וסוסים, בדרכים בלתי סלולות, ואין להשוותם לטיולים של ימינו. טיול שנתי של תלמידי גימנסיה הרצליה באותן שנים ארך שלושה שבועות (!). רק כך ניתן להבין איזו הרפתקה הירואית היא טיול כזה, העפלה אל שיא החרמון.

בראשית המאמר, זיו מתאר טיולים וניסיונות העפלה לחרמון עוד של בני מושבות העליה הראשונה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. הוא מצטט דברים שכתב משה סמילנסקי אחרי ניסיון, שלא עלה יפה, להעפיל לפסגת החרמון בשנת תרס"ד, 1904: "'שלום, החרמון! שלום, החרמון!'. מבחר חלומותינו, מקסם חזיונותינו ביהודה הפרוזאית! הנה אנחנו חונים לרגליך, והרינו הולכים ממך והלאה. עוד זמן מה נראך בשיבת ראשך – ואימתי נראך עוד, סבא?"

על הניסיונות הללו כותב זיו: "אין פלא שמראשית חידושו של היישוב העברי בא"י היה החרמון מושא התרפקות וכמיהה – אם בשל אזכוריו במקורותינו מימי קדם ואם בשל כיפת השלג שלו".

המאמר מתמקד בטיול ב-1919, בו השתתפו 28 מטיילים, חלקם מורים ומחנכים וחלקם בני נוער. הם העפילו, רכובים על סוסים ופרדות, בהדרכת המוכתר הדרוזי של כפר שיבא שלמרגלות החרמון, אל שיא החרמון, שם הניפו את דגל הלאום, קברו בבקבוק מניפסט קצר וכל אחד תרם לקופת קק"ל למען ייעור החרמון. רוב המאמר בנוי מעדויות שכתבו ביומניהם כמה מן המשתתפים, ובראשם מנהיג הקבוצה והקשיש בחבורה, המחנך ח"א זוטא, סופר ומורה נערץ לתנ"ך בבית המדרש למורים "העברי" בירושלים, שהרבה להוליך את תלמידיו בשבילי הארץ, אז בן 51. לב המחקר הוא הדברים שכתב זוטא לאחר הטיול, בפאתוס ציוני נלהב.

אי אפשר לראות בטיול זה טיול הרפתקאות ואהבת הנוף בלבד. היה זה טיול פוליטי מובהק, בימי המאבק על קביעת הגבול בין המנדט הבריטי והצרפתי, כדי לחזק את הזיקה הציונית לחרמון. המטיילים הגדירו את הטיול – "כיבוש החרמון".

זוטא כינה את המטיילים "בני בניהם של כובשי כנען". בהנפת הדגל הציוני בראש החרמון ראה זוטא "סוף מעשה, שבא בכוונה תחילה לפני העליה ובשעתה" וש"זו הייתה המטרה העיקרית: לכבוש את החרמון". הוא הדגיש את שירת "התקווה" על "החרמון העברי".

אם נראה תחילה לקורא, שהמטיילים הפריזו בערך עצמם ובערך המעשה, בתיאוריהם הנראים היום קצת פתטיים,  מתברר שאותו טיול עורר מהומה מדינית ופוליטית לא קטנה. לאחר הטיול, עלה המוכתר שהדריך את המטיילים לשיא החרמון, עקר את הדגל, שלף את הבקבוק עם המניפסט (שבו נכתב, בין השאר: "על החרמון השב בהרים, כבשנוהו בשלום ובמנוחה, מבלי שפוך טיפת דם, ונתקע עליו דגל עברי לאות כיבוש") ומסר את הממצאים לאמיר פייסל, שישב באותם ימים בדמשק. הלה העבירם לצרפתים ונוצר משבר דיפלומטי בצרפת ובבריטניה והנושא נדון בעיתונות הבריטית ואף בפרלמנט הבריטי. תושבי היישוב היהודי בא"י, לעומת זאת, לא ידעו על כך דבר, כיוון שהשלטון הבריטי הטיל צנזורה חמורה על פרסום הטיול והשערוריה סביבו, כנראה כדי לא לעודד את הנוער לצאת לטיולים דומים. ואכן, ניסיונות נוספים הוכשלו בידי השלטונות.

לשמות 28 המטיילים הגיע יהודה זיו באמצעות רישום תרומתם לייעור החרמון, בספרי החשבונות של קק"ל. שלושה שמות צדו את עיני. האחד, חיים שורר, פעיל צעיר של "הפועל הצעיר" ולימים עורך "דבר". 5 שנים מאוחר יותר, היה פעיל לצד שמואל דיין בפעולה למען התיישבות יהודית בגולן ונגד יישוב ערבים על אדמות החורן. אין זה מן הנמנע, שהוא נדבק בחיידק הגולני הזה, בטיול ההרואי לחרמון. שמות נוספים הם של ירדנה ודבורה קלווריסקי. אלו הן שתי בנותיו של חיים קלווריסקי, לימים מרגליות, אחד מגואלי הקרקעות החשובים ביותר בארץ. קלווריסקי היה בעל עמדות מתונות מאוד, והיה מפעילי תנועת "ברית שלום" שחתרה להגיע להסכמה עם הערבים על הקמת מדינה דו לאומית בא"י. לצד פעולתו לרכישת קרקעות, פעל כל חייו להידברות בין יהודים וערבים. עובדה זו לא עמדה לזכותו, כאשר השתמש הסופר אלון חילו בשמו, בספרו "אחוזת דג'אני". בספר זה, שיצא השנה וזכה בפרס ספיר (הזכיה בוטלה עקב שערוריה ספרותית) מתואר קלווריסקי בתיאור אנטישמי ממש, כגזען שהונה ערבים ורכש מהם במרמה את השטח עליו בנויים היום מגדלי עזריאלי בת"א. כנראה שבעיני הפוסט ציונים והאנטי ציונים שבינינו, גם איש "ברית שלום" כקלווריסקי פסול, בשל חטאו הכבד - פעולתו לרכישת קרקעות ליהודים.

נקודה מעניינת נוספת – זוטא הזכיר בסיפורו פעמים אחדות את המושג "טל חרמון" (ולימים אף העניק שם זה להוצאת ספרים שהקים). יהודה זיו מייחס צרוף זה לשיכול אותיות מפסוק בתהילים: "כטל ציון שיורד על הררי חרמון" (תה' קל"ג, ג'). אני משער שבנוסף לפסוק זה, ההשראה העיקרית לחיבור הטל לחרמון, היא שירו הראשון של ביאליק "אל הציפור", שבו נאמר: "הירד כפנינים הטל על הר חרמון / אם ירד ויפול כדמעות? / ומה שלום הירדן ומימיו הבהירים? / ושלום כל ההרים, הגבעות?" כשביאליק כותב שיר ערגה לציון, אך טבעי שהגולן והחרמון הם בין מוקדי ערגתו.

המעוניינים לקרוא את מאמרו המלא של יהודה זיו מוזמנים לפנות אליי, ואשלח להם בדוא"ל.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"