הבלוג של אורי הייטנר

אני איש שמאל לאומי גאה. כחבר בקיבוץ שיתופי בגולן, אני מגשים את השקפת עולמי הציונית – לאומית – פטריוטית, עם השקפת עולמי החברתית – שמאלית – סוציאליסטית. דרכי, היא דרכה האמיתית של תנועת העבודה הציונית. דרך זו רחוקה ת"ק פרסה מדרכו של השמאל הישראלי, שנטש את דרכו הציונית והחברתית.

בתור שכזה, הזדהיתי עם מרבית עמדותיהם של שמואל הספרי ואלדד יניב ("אינטרפטציה על פרובוקציה", מוסף "הארץ" 11.9.09), גם אם איני מתפעל מסגנונם, הנוטה לפשטנות והתלהמות.

עם זאת, לצד הצבת המראה הקולקטיבית בפני השמאל הישראלי, הייתי מצפה מהכותבים גם לחשבון נפש אישי והכאה על חטא. האם ביצירתו, לא עודד הספרי את המגמות נגדן הוא יוצא היום חוצץ?

כך, למשל, בשירו "הילדים של חורף שנת 73'". זהו שיר מתבכיין, המתריס כלפי דור מלחמת

יום הכיפורים, על כך שלא עמדו בהבטחתם ולא הביאו את השלום. זוהי התרסה א-היסטורית, שכן היא מאשימה בהעדר שלום את הצד הישראלי, על שלא נכנע לתביעות הצד השני וקיבל אותן, ולכן הוא אשם בכך שאין שלום.

בעיניי, הדור של מלחמת יום הכיפורים אינו הדור ש"הבטיח יונה, עלה של זית" אבל שכח ש"הבטחות צריך לקיים", אלא הדור שבגופו עצר את האויב המצרי והסורי באחת הקשות במלחמות ישראל, והביא לניצחון צבאי מזהיר במלחמה שנפתחה בהפתעה גמורה, בתנאי פתיחה נוראים ובצל מחדל מודיעיני ומנהיגותי קשה של הממשלה וצמרת צה"ל. זהו דור שיש להצדיע לו, ולא להתבכיין בפניו.

18 שנים חלפו מאז נכתב השיר. בשנים אלה ישראל כבר ניסתה הכל, כל מה שהטיף השמאל הישראלי, באוסלו, בקמפ-דיוויד, בהתנתקות, במו"מ עם סוריה ועם הפלשתינאים. והנה, לא זו בלבד שהדבר לא קרב את השלום, אלא הוא הביא למלחמה קשה וארורה, שבה כל אוטובוס בישראל היה לעמדה, כל מסעדה למוצב וכל ילד ללוחם; שבה יישובים אזרחיים היו מטרה נייחת לשמונה שנות מטווח של טילים.

הספרי, בגרסתו המפוכחת, יודע זאת היטב, ואף ניסח זאת נכוחה בראיון. לכן, הוא היה מיטיב לעשות, אילו לחשבון הנפש הקולקטיבי, היה מצרף חשבון נפש אינדיבידואלי.

* מוסף "הארץ", "חדשות  בן עזר"