הבלוג של אורי הייטנר

(תגובה לאלוף בן: "שמיר או רבין",23.9.09)

"ההיסטוריה שכחה אותו", כתב אלוף בן על יצחק שמיר. לא. האליטה השלטת בתקשורת ובאקדמיה מנסה להשכיח אותו ולעוות את דמותו. התדמית של שמיר כראש ממשלה שמרן שלא עשה דבר, מנוגדת למציאות.

יצחק שמיר ניהל מאבק עיקש ולא פופולארי, כנגד כל הסיכויים, נגד מתן מעמד פליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בראשית גל העליה. טענתו הייתה, שכאשר לעם היהודי יש מדינה עצמאית, יהודי אינו פליט. שמיר שכנע את הממשל האמריקאי, והחלטתם הסיטה את הזרם ההמוני של יהודי בריה"מ מהגירה לארה"ב לעליה רבתי של למעלה מיליון יהודים (כן, אני סופר כיהודים גם את אלה שלחרפתנו אינם מוכרים כיהודים) למדינת ישראל.

עליה זו היא הברכה הגדולה ביותר למדינה בדור האחרון, והישגיה הכבירים משפיעים לטובה על כל תחומי חיינו, ועוד טרם נהנינו מאפס קצה של תרומה זו.

בניצוחו של יצחק שמיר, מדינת ישראל קלטה את העליה הזו, כך שכל עולה מצא קורת גג מעל ראשו ותנאים סבירים לתחילת דרכו בארץ החדשה. זהו הישג שאין לו אח ורע בעולם. הרי ראינו איך עשור וחצי מאוחר יותר מדינת ישראל לא הצליחה לקלוט 8,000 איש שעקרה מגוש קטיף.

על פי החלטתו הנועזת של שמיר, ישראל חילצה את יהדות אתיופיה במבצע שלמה – אחד המעשים הציוניים הגדולים והחשובים ביותר בתולדות המדינה.

איך אפשר לומר על מי שביצע כל זאת ש"הישגו הגדול היה הישרדותו בשלטון"? איך אפשר לכנות אותו "מאובן שהעביר זמן בתפקיד"? מי שמתעלם מכל אלה, אינו מבין מהי מהותה העליונה של ישראל כמדינה יהודית וציונית. מי שאומר זאת, הוא מי שבעיניו עשיה היא רק פעולה מדינית המובילה לנסיגות. אכן, ראשי הממשלה שבאו אחריו היו פעלתנים ביותר בכיוון זה. אין ספק שכוונותיהם היו רצויות, אך במבחן התוצאה, אנו נוכחים מידי יום ביומו לאן הובילה דרך זו. ודאי שלא לשלום.

"שמיר או רבין" – זו הברירה שמציע בן לנתניהו. למען הגילוי הנאות אספר, שכאשר עמדה בפניי הברירה הזאת, בבחירות 92', בחרתי ברבין. היום, כעבור 17 שנים, אני רואה את הדברים אחרת לגמרי. אני משוכנע, שבסופו של דבר ההיסטוריה תשפוט את שמיר כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו.

* "הארץ", "חדשות בן עזר"