הבלוג של אורי הייטנר

ב-16.10 נערכה באורטל מסיבת השקה לספר "שלושים שנים וסיפורים – אורטל 1978-2008", ספר הסיפורים של חברי אורטל, שאותו ערכתי. בימים הקרובים אפרסם בכל יום סיפור מהסיפורים שאני כתבתי לספר.

****

במוצ"ש שאחרי ראש השנה תשס"ה, כינס ועד יישובי הגולן את תושבי הגולן לעצרת חירום באמפיתיאטרון בפארק קצרין העתיקה. בכנס הכרזנו על מבצע "עוז 94", שביתת רעב של 12 איש ואני ביניהם. הייתי בין הנואמים בכנס, בשם השובתים.

למחרת בבוקר, 11.9.94, עלינו לגמלא והתחלנו בשביתת הרעב שנמשכה 19 יום. היה זה המבצע המוצלח ביותר של ועד יישובי הגולן לאורך כל המאבק. רבע מיליון איש ביקרו אותנו. אני שירתתי באותם ימים כדובר הוועד, ובעיצומה של שביתת הרעב הובלתי את המבצע התקשורתי הגדול והמורכב ביותר של הוועד – סיקור השביתה. לאורך כל ימיה, היא לא ירדה מהכותרות. בכל יום ביקרו אותנו תחנות הטלוויזיה והרדיו, שודרו שידורים חיים מניידת שידור בגמלא, התקשורת העולמית סיקרה אותנו.

אני רוצה לספר דווקא על היום החריג באותה שביתה – יום הכיפורים. יום הכיפורים הוא יום חשוב מאוד בעבורי. ביום זה חוויתי חוויות משמעותיות ביותר בחיי – ובהם מקרי מוות במשפחתי. אך יום הכיפורים בגמלא הוא יום הכיפורים שלא אשכח לעולם.

מאז כיתה ג' אני צם בכל יום כיפורים. לכאורה, דווקא הצום הזה היה פחות ייחודי – כיוון שהוא היה חלק מצום ממושך יותר וכיוון שהלכתית לא היה זה צום של ממש, כיוון ששתיתי בו מים. אך מהותית, היה זה יום הכיפורים המהותי והמשמעותי ביותר, יום הכיפורים המרגש ביותר.

יום זה היה חריג, כיוון שהיה זה היום היחיד שלא הוצפנו בו באלפי מבקרים, ולא הוצפנו בו בתקשורת. היה זה היום היחיד שלא עבדתי בו, בדברור השביתה, מבוקר עד לילה ללא הפסקה.

בערב יום הכיפורים הגיעה לאתר קבוצה של נשים מאורטל – יעל גל, ג'וד ועוד, לעשות עמנו את צום יום הכיפורים. הן הכינו קבלת חג, ועם השקיעה הן קראו לכל השובתים וקומץ המצטרפים להתכנס סמוך למצוק, בתצפית המקסימה על גמלא העתיקה, שעה שהנשרים חוזרים לקניהם.

היה זה טקס קצר ומרגש מאוד, שהביא את רוח אורטל למקום – שילוב של שירה וקריאה, טקסטים מן התפילה ומן השירה החדשה. השיא היה השמעת "ונתנה תוקף" בביצועו המרטיט של חנוך אלבלק (שהושמע לראשונה לציבור הרחב בתכנית טלוויזיה במוצאי יום הכיפורים שנה קודם לכן). השמעת הפיוט סיימה את הטקס. ואז אמר אמיתי שלם, מוותיקי המתיישבים בגולן, חבר מבוא חמה ואחד משובתי הרעב: "רב הייטנר, עכשיו תן דרשה". הרמתי את הכפפה, אלתרתי דרשה על "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" וקישרתי את המילים הללו, מתוך "ונתנה תוקף", למאבקנו.

הנשים מאורטל היו איתנו לכל אורך יום הכיפורים ועם צאת יום הכיפורים הצטרפו עוד רבים רבים מחברי אורטל וחברים מיישובים אחרים. היה מעין הפנינג, הפעם על טהרת אנשי הגולן. ולפתע הגיע אוטובוס מקיבוץ בית השיטה – חברים שבאו להזדהות איתנו. הם באו עם טייפ גדול, ואף הם השמיעו את "ונתנה תוקף" בביצוע חנוך. היה זה סיום מרגש ליום מרגש.

האירוע המרגש ביותר בעבורי בשביתת הרעב, היה בעל אופי משפחתי. שביתת הרעב החלה בדיוק חודש לאחר נישואיי ליעל. באחד מביקוריה יעל קראה לי הצידה, וסיפרה לי שהיא בהריון. לא ידעתי את נפשי מהתרגשות. ידיעה כזו, על הריון ראשון, תמיד מרגשת, לא כל שכן בסיטואציה כזו של שביתת רעב. לפתע השביתה קיבלה מימד נוסף – לא רק מלחמה על הבית הלאומי, אלא גם על הבית הפרטי, על המשפחה, על הילד שעוד לא נולד.

כששבתנו רעב, דומה היה שימינו בגולן ספורים. והנה, השנה חגגנו לעמוס בר מצווה. שלושה ימים לפני עלייתו לתורה, נודע על חידוש המו"מ עם סוריה. ושוב דיבורים על נסיגה קרובה. אני משוכנע שעוד נגדל כאן את נכדינו.

אין לי ספק שמה שהציל את מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן היה המאבק שלנו. שביתת הרעב היתה גולת הכותרת של שמונה שנות המאבק. 

על הישג אחד לא הצלחתי לשמור... את 11 הק"ג שהורדתי ב-19 הימים ההם החזרתי במהרה.