הבלוג של אורי הייטנר

14 שנים אחרי רצח רבין, ניתן לומר שהניסיון ליצור ביום השנה להירצחו יום זיכרון ממלכתי משמעותי, נחל כישלון חרוץ. אין תחושה של אבל, מעט מאוד אנשים משתתפים באירועים, מרבית האירועים שמתקיימים תפלים וחסרי משמעות וכך גם חלק ניכר מן התכניות בתקשורת. רק במערכת החינוך יש ביטוי ליום הזה, וגם בבתי הספר ספק עד כמה הביטוי הוא משמעותי, המטביע חותם של ממש בתודעת התלמידים. זהו כישלון של החברה הישראלית, שלא השכילה למנף את השבר הלאומי הזה – רצח פוליטי של ראש הממשלה, ליום התייחדות אחד בשנה, שהוא חלק משמעותי ומהותי בלוח השנה העברי.

כישלון זה בולט במיוחד, דווקא לנוכח העובדה שעם ישראל הוא בעל מורשת זיכרון וכישרון לזיכרון. הרי עד היום יהודים רבים בכל העלם צמים בג' בתשרי, לזכרו של גדליהו בן אחיקם, שנרצח לאחר חורבן הבית הראשון. גדליהו בן אחיקם היה מושל על שארית הפליטה בא"י לאחר גלות בבל, שמונה בידי הצורר הבבלי שכבש את הארץ, החריב את בית המקדש והגלה את מרבית היישוב. ואף על פי כן, עצם העובדה שמנהיג יהודי נרצח בידי יהודי, נראה לחכמים חמור דיו כדי לקבוע יום צום לדורות.

יצחק רבין, להבדיל מגדליהו בן אחיקם, הוא מנהיג ישראלי, ציוני, פטריוט, שנבחר בידי עם ישראל בבחירות דמוקרטיות לתפקידו. מדובר באדם שהקדיש את כל חייו למדינת ישראל ולביטחונה, מפקדו העליון של צה"ל בניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, אדם שהוביל מדיניות שנויה במחלוקת, אך ללא ספק מתוך אמונה שהוא עושה את הטוב למדינת ישראל. אם על גדליהו בן אחיקם נקבע צום לדורות, קל וחומר שראוי היה לקבוע יום תענית ביום השנה לזכרו של רבין. והנה, יום הזיכרון הממלכתי נכשל.

למה זה קרה?

רצח רבין היכה את החברה הישראלית מכה קשה ונוראה. הזעם, הזעזוע והאבל העמוק, היו משותפים לכל עם ישראל, זולת שולי שוליהם של השוליים המטורפים ביותר של הימין הקיצוני. גם אנשים שהתנגדו בכל לבם לדרכו של רבין, נאבקו נגדו וחתרו להפלתו מן השלטון, חשו שהכדורים שנורו לעבר רבין כוונו גם אליהם, בהיותם אזרחי הדמוקרטיה הישראלית.

האבל הלאומי האוטנטי הזה, היה על עצם העובדה שראש הממשלה הנבחר של המדינה נרצח בידי מתנקש יהודי. מן הראוי היה למנף את האבל הזה לאחדות לאומית סביב ביעור כל שריד של אלימות פוליטית בישראל, לאחדות לאומית סביב עקרונות הדמוקרטיה, חינוך לדמוקרטיה, לסובלנות ולפלורליזם.

במקום לעצב אחדות כזו, מונף האסון לצרכים פוליטיים צרים של מחנה אחד בישראל – הטלת דופי בכל מי שהתנגד לדרכו של רבין ונאבק באופן דמוקרטי נגדה, דה-לגיטימציה לדעה השונה מדרכו של רבין וניסיון ליצור זהות בין התנגדות לרבין לתמיכה ברצח. המסר לא היה שהשבר הגדול הוא עצם העובדה שראש ממשלה נרצח, אלא ש"ראש הממשלה שלנו" נרצח "בידיהם". היה זה מסר הרה אסון, ההיפך הגמור מזה שראוי היה להישמע.

המסר הזה אפילו אומץ בחוק, כאשר הוחלט לחנך על "מורשת רבין". יש לציין, שתחת הכותרת הזאת יש המציירים את רבין כאיש שמאל קיצוני, מה שרבין לא היה מעולם, ומנסים לחנך באופן ממלכתי, בשם מורשת רבין, לדרך שמעולם לא הייתה דרכו. מי זוכר, למשל, שראש הממשלה רבין, שנתיים לפני הרצח, הודיע שיחרים את טקס הענקת פרס ישראל, כי הוא מסרב ללחוץ את ידיו של ישעיהו לייבוביץ', בשל תמיכתו המוצהרת בסרבנות לשרת בשטחים? האם זו אינה מורשת רבין?

הניסיון לכפות באופן ממלכתי תמיכה במורשת אוסלו, והאופן הבוטה והדורסני שבו נעשה הניסיון הזה, גרם לניכור בקרב מחצית העם לפחות, כלפי יום הזיכרון. אין ולא יכול להיות יום זיכרון ממלכתי אמיתי, כאשר רק מחצית הציבור מזדהה איתו והמחצית השניה מזהה בו יום המכוון נגדה. ומעבר לכך, לנוכח הכישלון החרוץ של דרך אוסלו, הזהות בין יום הזיכרון לרבין להזדהות עם אוסלו, פגעה אנושות ביכולת לקיים את היום הזה.

האם העניין אבוד? האם אין סיכוי לעצב מחדש את יום הזיכרון הממלכתי?

לדעתי, חשיבותו הרבה של היום הזה מחייבת מאמץ לאומי לשקם אותו. אולם יש לעשות זאת אחרת לגמרי. לא "יום רבין" אלא יום הזיכרון לרצח רבין. לא יום של פולחן אישיות לרבין עצמו – אלא יום לזכר הרצח. אין לנו ימי זיכרון ממלכתיים לבן גוריון, לבגין, לחיים ויצמן ולהרצל. אילו רבין היה נפטר באופן טבעי, לא היה יום לזכרו. יום הזיכרון הוא תוצאה של הרצח הפוליטי, ולכן יש להתמקד באמירה – לעולם לא עוד! לעולם לא ירים עוד קין יד על אחיו.

יש להפוך את היום הזה ליום של חשבון נפש לאומי, העוסק בעיצוב הדמוקרטיה והאחדות (לא אחידות) הלאומית.

אלה תכני יום הזיכרון במתנ"ס הגולן. לאורך כל השנים, בחלק מהן בשיתוף עם מתנ"ס קצרין, הקדשנו את ערב הזיכרון לרצח רבין, לחשבון נפש בסוגיות כמו האלימות בחברה הישראלית, "רק לא מלחמת אחים" – ערב ההתנתקות, חשבון נפש אחרי ההתנתקות, שאלת החוקה לישראל, דיון על האקטיביזם השיפוטי ועוד. לא רבים השתתפו, בשל הניכור כלפי יום הזיכרון לרבין, אך הצגנו אלטרנטיבה – אפשר גם אחרת ונכון שיהיה אחרת. השנה אנו מנסים כיוון אחר – ערב לנוער, בנושא היחס לאחר. הנושא נבחר בעקבות הרצח במועדון ההומו-לסבי בת"א, והאקטואליות של הנושא צפה מאז גם סביב סוגיות נוספות כמו ילדי העובדים הזרים וקבלת ילדים עולים מאתיופיה למוסדות חינוך בפ"ת.

קשה להתמודד עם האדישות הכללית מיום השנה לרצח רבין, אך אסור להרים ידיים. זו חובה לאומית.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"