הבלוג של אורי הייטנר

בכנס ארצי של החברה למתנ"סים, שנערך לפני שנים אחדות בירושלים, התקיים פאנל בנושא השליחות החברתית והעשיה החברתית של המתנ"סים. בפאנל דובר על העשיה של המתנ"סים לצמצום פערים בחברה הישראלית ולמען השכבות החלשות, במיוחד בתחומי התרבות, החינוך וההשכלה. אחד ממשתתפי הפאנל היה העיתונאי מיקי מירו מ"קול ישראל". בדבריו הוא תקף את העשיה הזאת, בטענה שהיא משמשת אליבי בידי המדינה להשתמט מתפקידיה, וכך, במקום להלחם במשטר ההפרטה, המתנ"סים מסייעים לו.

הטענה הזו מוכרת, ונשמעת לעתים קרובות בשיח הציבורי אודות מדינת הרווחה. אחד הדוברים הבולטים של גישה זו הוא פרופ' דני גוטוויין (למען הגילוי הנאות – גוטוויין היה מורי בלימודי התואר הראשון בהיסטוריה, ואני רוחש לו הערכה רבה) היוצא שוב ושוב בשצף קצף נגד החברה האזרחית והמגזר השלישי, המסייעים, לטענתו, לרוקן מתוכן את מדינת הרווחה. המצדדים בגישה זו, מקפידים על ההבחנה בין צדק לצדקה. לטענתם, הצדקה – עשיה וולונטרית למען החלשים בחברה, מבטאת השלמה עם המציאות של העדר צדק חברתי ומסתפקת בשיפור מסויים של מצב החלשים בחברה. לטענתם, עמותות החסד למיניהן, הן כלי שרת בידי הקפיטליזם להנצחת המצב הקיים. הם קוראים להימנע מעשיה כזו ולהקדיש את כל המאמצים והמשאבים למאבק לשינוי פני החברה, כדי להשתיתה על צדק חברתי.

אני שולל מכל וכל את הגישה הלניניסטית על פיה ככל שיהיה רע יותר, כך יהיה טוב יותר. ככל שמצב החברה יהיה רע יותר, המצב יחייב את המהפכה שתביא לשינוי המיוחל. את התוצאות העגומות של אותה מהפכה חוותה האנושות לאורך שנות המאה העשרים. איני מציע לסוציאל דמוקרטיה לאמץ את הגישה הזו.

אני דוגל במדינת הרווחה, אך בשום אופן איני רואה בה חזות הכל. מדינת הרווחה אינה תחליף למעשה האנושי של איש לרעהו. אין כל סתירה בין צדק לצדקה – מדובר בערכים המשלימים זה את זה. החסד והחמלה אינם מילה גסה בעיניי, אלא הם ערכים חשובים ומרכזיים שבלעדיהם החברה האנושית תהיה רעה יותר. אין הם חזות הכל, ואין הם תחליף לצדק חברתי ולמדינת רווחה, אך בלעדיהם לא יהיו צדק חברתי ולא תיכון מדינת רווחה.

מדינת הרווחה אינה ערך, אלא כלי למימוש ערכים. הערך החברתי עליו יש להשתית את החברה הוא הסולידריות האנושית, הערבות ההדדית. הסולידריות היא האכפתיות של אדם כלפי רעהו, הן ברמה האישית של "אני ואתה", והן ברמה החברתית של "אני והזולת".

מי שדוגל בערכים של סולידריות חברתית, אינו יכול להתנגד למימדים המבטאים אותה. אני רואה ארבעה מימדים לביטוי הסולידריות. המימד הראשון הוא הבין אישי – האכפתיות של הפרט לרעהו ולזולת, הנכונות שלו לעשות, לתרום, להירתם, לעזור לאחרים. זה המימד הבסיסי, שבלעדיו אין קיום למימדים האחרים. זה המימד הבסיסי עליו ראוי לחנך את הדור הבא. המימד השני הוא ההתארגנות הקהילתית – קהילה וולונטרית המארגנת את חייה על ערכים של סולידריות. ככל שחברה מתרחקת באופן התארגנותה מחברה של "אדם לאדם זאב", כך היא מבטאת באופן הראוי ביותר את ערכי הסולידריות. הקוטב הנגדי לג'ונגל הקפיטליסטי, הוא הקיבוץ השיתופי. המימד השלישי הוא החברה האזרחית – אותם ארגונים ועמותות שוחרי טוב, הפועלים למען הזולת, המסייעים לחלשים, הפועלים לצמצום פערים בחברה, העוזרים למי שלא שפר עליהם גורלם. המימד הרביעי הוא מדינת הרווחה – השתתת המדינה על ערכי הסולידריות וארגונה באופן שיצמצם את הפערים בין עשירים לעניים ויאפשר חיים בכבוד – חינוך, השכלה, תרבות, בריאות ורווחה לכל.

אי אפשר להשתית הכל על מדינת הרווחה. אסור לוותר לפרט, לקהילה ולחברה לממש את ערכי הסולידריות באמצעות צדקה וחסד. אין לראות בבירוקרטיה חזות הכל. ככל שהמציאות המדינית רחוקה ממדינת הרווחה, כך גדל הצורך במימדים האחרים, הוולונטריים, של הסולידריות. מי שיוצא נגד ביטויים אלה, ורואה בהם ניגוד למאבק הכולל למען צדק חברתי, פוגע במאבק לתיקון החברה.

תיקון עולם הוא ערך עליון ביהדות. אי אפשר להפקיד את הערך הזה אך ורק בידי המדינה. הערך הזה מחייב את הפרט, את הקהילה ואת המדינה כאחד.

* "שווים", "חדשות בן עזר", bsh