הבלוג של אורי הייטנר

ב-16.10 נערכה באורטל מסיבת השקה לספר "שלושים שנים וסיפורים – אורטל 1978-2008", ספר הסיפורים של חברי אורטל, שאותו ערכתי. בימים הקרובים אפרסם בכל יום סיפור מהסיפורים שאני כתבתי לספר.

****

לפני עשרים שנה, במסגרת אירועי העשור לאורטל, ארחנו את ותיקי בית השיטה. ביקור זה היה גם אירוע לציון סיום הליווי של אורטל בידי ביה"ש. היינו אז בעיצומו של תהליך השינוי הראשון, שבו בחנו את עצמנו וקידמנו שינויים, כמו הפרטת מוצרי צריכה, הפרדת העסק מן הקהילה ועוד. הייתי אז מזכיר צעיר (בן 25, שנה שניה בתפקיד). סקרתי בפני האורחים את הנעשה באורטל ואת עיקר הדגש שמתי על תהליך השינוי. האורחים היו מזועזעים. "זה סוף הקיבוץ", הם גזרו את גזר דיננו.

חלפו עשר שנים. אורטל חגגה את שנת העשרים. ושוב אירחנו את ותיקי בית השיטה. ושוב נערכה שיחה. שוב הייתי מזכיר. שוב סקרתי את הנעשה באורטל. ושוב – את עיקר הדגש בדבריי שמתי על התהליך האסטרטגי שהיינו אז בעיצומו. אולם היה הבדל גדול. בביקור זה, בית השיטה הייתה בעיצומו של תהליך הפרטה כואב וקיצוני. בתום דבריי, ביקשה רות אלון, מוותיקות ביה"ש, את רשות הדיבור. היא הביעה התפעלות מהנס, מהעובדה שאורטל נשארה קיבוץ שיתופי, בניגוד לרוח הנושבת בתנועה. "מה הסוד שלכם? למה זה מצליח לכם?", היא שאלה.

בתשובתי, הזכרתי את השיחה שנערכה עשור קודם לכן, ואת האזהרות של אורחינו. "בזכות השינוי שעשינו אז", קבעתי, "אנו היום קיבוץ שיתופי. סוד הצלחת השיתוף, הוא השינוי".