הבלוג של אורי הייטנר

בכנס ישראל – שדרות לחברה, שנערך השבוע במכללת ספיר בשדרות, השתתפתי בפאנל שכותרו: "הזכות ללדת יתום". הדיון נסוב סביב נייר עמדה שכתבו ד"ר יונה ושרית ברגור, הוריו של סרן זיו ברגור ז"ל, שהוצג בידי ד"ר ברגור – המציע להקים בנק זרע לחיילי צה"ל, כדי לאפשר למשפחתו של חייל, אם יהרג חלילה, להביא לעולם דור המשך למשפחתם, מזרעו. מאמר זה מבוסס על דבריי בפאנל:

מזה שנים רבות אני אחראי על יום הזיכרון ועל הנצחת חללי צה"ל בקיבוצי, אורטל. חלק מתפקידי הוא שמירה על קשר עם המשפחות השכולות. אחד הדברים המרכזיים שלמדתי בשנות הקשר הזה, הוא לא להיות שיפוטי כלפי הדרך בה אנשים חווים ומבטאים את האבל והשכול. לכן, אני ניגש בזהירות רבה, בדחילו ורחימו, לדיון הזה, וחשוב לי להדגיש מראש, שאני חף מכל שיפוטיות כלפי ד"ר ברגור, ואני מבין מאוד את הרצון שבבסיס הצעתו, לפעול להמשך דורי למשפחה. אולם דווקא כיוון שהצעתו גורפת כל כך, אני רוצה לבחון את הסוגיה מנקודת מבט ציבורית כוללת, של טובת הכלל, כפי שאני רואה אותה, שהיא גם טובתם של פרטים רבים.

השאלה הראשונה העולה בדיון היא מהות ההורות. מגוון האפשרויות שהטכנולוגיה המודרנית מספקת, ושבעתיד תוכל לספק ביתר שאת, בשאלת ההורות – החל בקביעת מין הילוד, בשיבוט ילדים וכו' ועד כל דרך טכנית ליצור ילד במעבדה, מחייבת אותנו לחדד את מהות ההורות, כפרי אהבתם של זוג הורים, המקבלים אחריות על גידולו וחינוכו של הילד שהם מולידים.

סיפור מגדל בבל נועד לחנך אותנו ליחס של "כבדה וחשדה" כלפי הטכנולוגיה. היכולת של הטכנולוגיה לסייע לעקרות ללדת, היא מתנה נפלאה של המדע לאנושות. הפיתרון הטכנולוגי המאפשר להיות "אם חד הורית", נותן מענה לאישה שמסיבות אלו או אחרות לא הצליחה ליצור מערכת זוגיות קבועה, לא לוותר בשל כך על הזכות לאמהות. פתרונות המאפשרים לזוג הומואים להיות הורים, מאפשרים למי שנטייתם המינית היא לבני מינם, לממש את זכותם ורצונם להיות הורים (כמובן שלא כל הפתרונות הם טכנולוגיים, יש גם פתרונות כמו אימוץ וכו').

כאן מדובר במקרה אחר. כאן מדובר ביצירת לחץ פסיכולוגי על בחור בן 18, שברוב המקרים הוא רחוק מבשלות להורות, להביא לעולם ילד שהוא עצמו לא יגדל ולא יחנך אותו. נכון, החיילים הללו אינם ילדים, אלא גברים צעירים, הבוגרים דיים לסכן את חייהם למען קיום המדינה וכעבור שנה-שנתיים, כמפקדים וקצינים, לקבל החלטות של חיים ומוות הנוגעים גם לאנשים אחרים.

מציאות חיינו בארץ היא כזאת, שאין מנוס מהענקת אחריות כזו לבני 18 ועשרים. אך עובדה היא, שמרביתם של המשתחררים עדיין אינם רואים עצמם בשלים להורות ודוחים את הקמת המשפחה בעוד שנים אחדות. אם כך כאשר מדובר בהורות של ממש, שהם לוקחים עליה את מלוא האחריות, איך נער בן 18 יכול לקבל החלטה על הורות, שהוא לא יממש אותה ולא יקח עליה אחריות? האם יש לנער בן 18 שיקול דעת אמיתי להחלטה כזו? לא כל שכן, כאשר אין לו כל אחריות לבחירתה של אם ילדו.

לרבים מבין החיילים הללו, אין חברה קבועה ואין להם שום מושג מי תהיה אם ילדם. אך הבעיה מחריפה במקרים בהם יש לחייל חברה, בת זוג קבועה. לרוב מדובר בנערה צעירה, בת 16-20. גם אם היה ביניהם סיפור אהבה לוהט, כלל אין זה ברור שהזוגיות שלהם הייתה מתפתחת ומבשילה להקמת בית ומשפחה.

בנוסף למכה הנוראה ולאבדן הגדול של אהובה, עלולה אותה נערה, במידה ובן זוגה הפקיד את זרעו בבנק הזרע הצבאי, להיקלע לסיטואציה בלתי אפשרית, לדילמה הגדולה ממנה, האם להרות מיד או בעתיד לבן זוגה המת. היא עלולה לקבל בסערת הרגשות החלטה על התעברות מאהובה, ללא שיקול הדעת והאחריות המתחייבים מהחלטה זו. היא עלולה להיקלע למצב של לחץ פסיכולוגי כבד, גם אם לעתים הוא בדמיונה בלבד, מצד הורי בן זוגה, להיכנס להריון מזרעו כדי להמשיך את משפחתו. אין כל סיבה להכניס אותן נערות למצוקה כזו, שעלולה להחריב את חייהן ולהרוס את עתידן, את יכולתן להקים בית ומשפחה, או להכניסן למצוקה של רגשי אשם כל חייהן אם בשל הימנעות מכניסה להריון מזרעו של חברה ואם בשל החלטה להיכנס להריון מזרעו.

אני סבור שעל החברה להגן על אותן נערות וצעירות אומללות. אין דרך להגן עליהן, אלא במניעת הקמתו של בנק זרע צבאי מסוג זה. לדעתי, גם על נשים מבוגרות יותר, שהתאלמנו עקב נפילת בעליהן, יש להגן מאותו לחץ פסיכולוגי ומאותה מצוקה קיומית.

יתכן מאוד שתמצאנה נשים שתסכמנה להיות פונדקאיות להולדת הילד מזרעו של החלל, אולם אין בכך כדי לפתור את הלחץ הפסיכולוגי, הסכנה שבהחלטה נמהרת ושגויה ורגשי האשם של החברה והאלמנה.

גם האפשרות של גידול הילד בידי הורי החייל בעייתית. אמנם, לא אחת סבתות וסבים מגדלים את נכדיהם במקרה של מות ההורים. אולם הדבר קורה כמענה למצב שנוצר, שבו הילד נותר ללא הוריו. הולדה מודעת ומתוכננת של ילד יתום להורים מבוגרים, המצויים במצב רגשי נורא, עלולה להוליד ילד לחיים של עצבות ושכול, לציפיות שאינן בנות מימוש להיות דומה לאביו וממשיכו, ולהתייתמות נוספת, מוקדמת מידי, מסביו, שהם למעשה הוריו.

השיקול האחרון שבעטיו אני מתנגד לרעיון, הוא לאומי. חייל המתגייס ליחידה קרבית יודע שהוא עלול להיהרג בקרב, והחיילים המתגייסים עושים זאת מתוך נכונות למסור את נפשם על הגנת המולדת וקיום המדינה. מכאן ועד עיסוק מעשי של החיילים בהתכוננות למוות וקבלת החלטות כה מרחיקות לכת בנוגע למותם, המרחק רב. עיסוק זה, נראה לי בעייתי מאוד מהבחינה המוראלית. לוחמים נוהגים לספר על עצמם בדיחות מקאבריות, לשיר שירים מקאבריים, המוות תמיד נוכח סביבם. יש חיילים הנושאים עליהם מכתבי פרידה מהוריהם וחברותיהם. אולם מצב שבו המדינה והצבא מטילים על החייל לקבל החלטות כל כך מעשיות אודות מותם, עלולה ליצור דמורליזציה.

איני שולל על הסף מתן אפשרות לפיתרון מסוג זה לבודדים הפונים מיוזמתם ומבקשים להיערך לאפשרות זאת, בעיקר אם המדובר בבני זוג היוזמים זאת. אולם פתרון מוסדי של הקמת בנק זרע צבאי נראה לי שגוי ובלתי ראוי, ואני מקווה שהכנסת לא תחוקק חוק ברוח נייר העמדה.

*  bsh