הבלוג של אורי הייטנר

"בזכות המבוכה. בגנות הטיח"

(ברל כצנלסון)

כיצד מרקדין לפני הכלה? על פי בית שמאי, שרים לה "כלה כמות שהיא". על פי בית הלל, שרים לה "כלה נאה וחסודה". ואם הכלה, לא עלינו, מכוערת? גם אז יש לשיר אותו טקסט. למה? מותר לשקר?

ניתן לתרץ זאת כך, שכל כלה יפה ביום חופתה. אפשר להסביר זאת, שלעתים על ערך האמת לסגת מפני ערך השלום. לא תמיד חייבים לומר את כל האמת בפרצוף. לעתים חשוב יותר לשמור על יחסים, על חברות, על שלום בית.

"והאמת והשלום אהבו" נכתב בזכריה, ח' י"ט. יש לאהוב גם את האמת וגם את השלום. לעתים חשוב לעמוד על האמת, גם במחיר השלום. לעתים ראוי לעגל קצוות ולא לומר את כל האמת, למען השלום.

בעיניי, משמעות הפסוק אינה הכרה בצורך לתמרן בין שני הערכים הללו, אלא דווקא החיבור של שניהם. משמעות הפסוק, היא שראוי לבסס את ערך השלום על האמת, כיוון שיחסים המבוססים על שקר ועצימת עיניים, הם יחסים קלוקלים בבסיסם. מן הראוי לבסס יחסי זוגיות, יחסי חברות, יחסים בקהילה, יחסים בין קהילות ובין מדינות, על האמת.

****

"איך זה", שאלו אותי חברים בעקבות מאמריי בשבועות האחרונים, "מצד אחד אתה קורא לשלום בית באורטל, לגישור קהילתי, לתהליך שיקום הזוגיות בתוך הקהילה, ומצד שני אינך בוחל במילים לביטוי סלידתך מההצבעה בקלפי על הקבלה לחברות של משפחת פרייליך? אינך חש בסתירה בין הדברים? איך אפשר להגיע באמירות כאלו לשלום פנימי?"

תשובתי היא "האמת והשלום אהבו". הבעיות החברתיות באורטל עמוקות, ואי אפשר לטאטא אותן מתחת לשטיח. אי אפשר יהיה לשקם את הקהילה באמצעות טיוח.

חבר קבל באוזניי על שכיניתי את ההצבעה "מפגן של רשעות, אטימות ושנאת חינם". לטענתו, ההצבעה הייתה מפגן של "כאב, תסכול, עלבון, מצוקה ותחושות קיפוח".

אמירה כזו היא בסיס לבירור אמיתי. על מה הכאב? על מה העלבון? האם הם מוצדקים? האם יש אמת בטענות הנשמעות מצד חברים, הטוענים שלאורך השנים הודרו ממרכז הקהילה אל שוליה? האם יש בסיס לתחושות הקיפוח, או שמא אנשים בחרו להיות "מקופחים", ללא כל יסוד ריאלי? וגם אם אין בסיס לאותן תחושות – האם המערכת השכילה להתמודד עם עצם העובדה שהתחושות הללו קיימות? האם טעינו? איפה טעינו?

האמירה הזו היא גם בסיס לבירור אמיתי של ההצבעה. האם ראוי לבצע אקט של מחאה על גבה של משפחה, בהצבעת קבלה לחברות? האם ראוי להשתמש ביכולת לגייס שליש, כנשק יום הדין להצבעת נקם? ואם כבר הייתה הצבעת מחאה בהצבעה הראשונה, לא היה ראוי להיות קשובים לבקשתם של רוב החברים, לרגשותיהם ותחושותיהם ולא לחזור על האקט הקשה והאכזרי הזה גם בהצבעה השניה?

ניתן לבסס בירור קהילתי על אמירה כזו, כיוון שהיא מבטאת אמת. מה שאני מפרש כרשעות ושנאת חינם, מפרש החבר עמו דיברתי ככאב ומצוקה. בין שתי גישות כאלו, ניתן להידבר.

אי אפשר להידבר על בסיס של שקר; על בסיס של היתממות, של המשך הטענה כאילו הייתה כאן הצבעה עניינית. "מה קרה בסך הכל? אנשים הצביעו על פי דעתם", "חופש הביטוי", "דמוקרטיה", "מה זה הפרצוף תחת... תתעשתו" וכו'. אין שום בסיס להידברות על בסיס הכחשת הקשר, התכנון, הזדון והארגון שבהצבעה. אין שום בסיס להידברות על בסיס הכחשת חגיגות ה"הכנסנו להם". הרי כולנו יודעים בדיוק מה קרה. די להיתמם ולהתכחש.

****

תהליך קהילתי אמיתי חייב להתבסס על אמירת האמת, גם אם היא קשה. אי אפשר לקיים תהליך כזה, מבלי להבהיר את החומרה של המעשה שנעשה. אי אפשר יהיה לאחות את הקרעים, אם לא תהיה הבנה מלאה של רוב מצביעי הנגד – מה המשמעות של המעשה שעשו. אי אפשר לשקם את הקהילה, ללא חרטה כנה ואמיתית של מרביתם.

כיוון שאני מדבר על חרטה כנה ואמיתית, ולא מן השפה אל החוץ, ברור שמדובר בסופו של תהליך עמוק ומשמעותי, ולא בתחילתו. אך כדי להתחיל את התהליך, יש צורך באמירת האמת. הרי אחד הביטויים החמורים של מה שארע היה גילוי של תרבות שקר בתוכנו. את התרבות הזאת יש לשרש, ולהשריש תחתיה מחדש תרבות של אמת.

****

הצורך להציג את מה שקרה במלוא החומרה, נובע גם מן ההכרה, שאין טעם לנסות לשקם את החברות בקהילה, בלי לשקם את התשתית הערכית שלה. יש לנסח מחדש את הקודים המוסריים והערכיים של אורטל, שנשברו ברגל גסה בהצבעה בקלפי.

אי אפשר להסתפק בפתרונות טכניים. אני עומד להעלות במזכירות הצעה לשינוי תהליך הקבלה לחברות באורטל. אני מקווה שהצעתי תתקבל, כדי שלא נגיע למצב של נטרול הדדי, שבו אי אפשר יהיה לקבל אף מועמד לחברות. אבל זהו פיתרון טכני. יש צורך בפתרון ערכי ומוסרי, כיוון שבלי פתרון כזה – מה שהתפרץ בחודש שעבר בהצבעה בקלפי, עלול להתפרץ בפעם אחרת במקום אחר, בדרך אחרת.

אני מאמין שניתן לשקם את קהילת אורטל וליצור שלום בתוכנו. לא באמצעות טיח, אלא על בסיס האמת.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל