"פגיעה בחופש האקדמאי והתורני" – במילים אלו גונתה החלטתו של ברק להפסיק את ההסדר עם ישיבת הר ברכה, בשל התבטאויותיו של הרב אליעזר מלמד. רבנים וראשי ישיבות, נטען, אינם כפופים לקציני צה"ל ולפקודות הצבא. התערבות של צה"ל בפרשנות התורנית של הרבנים, היא בלתי נסבלת.
אכן, החופש האקדמאי והתורני הוא ערך חשוב בחברה דמוקרטית. אכן, אם גופים אקדמאיים, ובכלל זה ישיבות, יהיו כפופים לצבא וחופש הביטוי שלהם יוגבל עקב כך, תהיה בכך פגיעה בדמוקרטיה.
אולם הטענה הנכונה הזו, אינה רלוונטית כלל במקרה זה. החופש האקדמי (שאגב, גם הוא אינו בלתי מוגבל – אין להסכין בשמו עם הסתה נגד המדינה או הסתה להפרת חוק) לא נפגע בהחלטתו של ברק. ברק לא החליט לסגור את הישיבה, הוא לא החליט לפטר את הרב, הוא לא התערב בתכני הלימוד בישיבה ולא בשיטות הלימוד. הוא קבע דבר אחד – ישיבה, שהחופש האקדמי והתורני שלה מתבטא בהסתה לסירוב פקודה, בעידוד הפגנות בעד סרבנות בצבא וכו', לא תהיה בהסדר עם הצבא; הסדר – שיש בו הזרמת תקציבים מן המדינה לישיבה ויש בו הקלה משמעותית בשירות הצבאי. אין כל סיבה לכך שצה"ל יתקשר בהסדר עם ישיבה שראשה מסית את תלמידיו לפגוע בו, לערער על פקודותיו וכו'. היושר האינטלקטואלי היה מחייב את הרב מלמד עצמו להוציא ביוזמתו את ישיבתו מן ההסדר או להתפטר מראשות הישיבה.
החלטתו של ברק צודקת במאה אחוז. שאלה אחרת היא, האם זו החלטה חכמה. מבחן התבונה שבהחלטה הוא אחד בלבד – האם היא תשרת את המאבק הצודק והחשוב נגד מחלת הסרבנות. כיוון שאין המדובר במחלה קלה, אלא במחלה מסוכנת מאוד, השאלה הזו היא קריטית. חובה להדביר את הנגיף הזה, שמשמעותו – הרס צה"ל והמדינה. אם ההחלטה לא תשרת את המטרה הזו, או חלילה תזיק לה, זו החלטה טיפשית.
חוששני, שהחלטתו של ברק אינה משרתת את המטרה הצודקת לשמה היא התקבלה. ההחלטה הזו עלולה להפוך את הרב מלמד למרטיר, לחזק את מעמדו בציבור החרד"לי ואף לחזק את מגמת הסרבנות. כמובן, שהחשש הזה אינו מצדיק העלמת עין מהסתה לסרבנות. אולם החשש הזה מצדיק חיפוש פתרון אחר, שיהיה גם צודק וגם חכם.
פתרון כזה הציעה תנועת "נאמני תורה ועבודה". יש לציין שתנועה זו, המזוהה עם המחנה המתון בציונות הדתית, היא יריבה פוליטית של ראשי ישיבות ההסדר (ברובם הגדול) ויכלה לנצל את האירוע להקצנת העימות, להתרסה נגד הקו שלהם ולהצגתו כמדרון חלקלק המוביל להקצנה חמורה ומסוכנת בנוסח הרב מלמד. יש לברך את התנועה הזו על הגישה האחראית והממלכתית שהציגה.
פתרון הפשרה של "נאמני תורה ועבודה" הוא הקמת בית דין משמעתי של ראשי הישיבות, בתיאום עם משרד הביטחון, שיבחן טענות שונות נגד הישיבות ויהיה מוסמך להוציא ישיבות מן ההסדר. התנועה אף הציעה את הרכב הוועדה – הרבנים דרוקמן, יעקב אריאל וליכטנשטיין. ההצעה מסתמכת על העמדה העקרונית החד משמעית שהביעו ראשי ישיבות ההסדר, והרב דרוקמן בראשם, נגד סרבנות ונגד ההפגנות בצה"ל. הבעיה היא, שאין לראשי הישיבות סמכות חוקית לקבל החלטות משמעתיות מסוג זה. הקמת ועדת משמעת כזאת, שתהיה מסונכרנת עם משרד הביטחון ותקבע יחד עם המשרד את הקווים האדומים העקרוניים, עשויה למלא את הוואקום. החלטה של ועדה כזו להעניש ישיבה ואף להוציא אותה מההסדר, תתקבל כהחלטה של סמכות רוחנית, תעמיד את הקיצונים כלעומתיים להנהגה הרוחנית, תבודד אותם ותתן תוקף ציבורי רחב בקרב הציבור הדתי לאומי למאבק בנגע הסרבנות. הפיתרון שהציעה תנועת "נאמני תורה ועבודה" הוא צודק וחכם, ועשוי לשרת את המאבק בנגע הסרבנות בצורה הרבה יותר אפקטיבית ומוצלחת מהחלטתו של ברק.
* "מקור ראשון", "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
