הבלוג של אורי הייטנר

"כל העולם כולו, גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל".

למה אנו מתכוונים, כאשר אנו שרים בדבקות ובהתלהבות את השיר הזה?

אני רואה לנגד עיניי אדם, מהלך לאורך חייו על חבל דק, על גשר צר, מעל תהום של איומים מצד אחד ופיתויים מצד שני; חייב לשמור על דריכות בכל רגע, חייב להיות ערני לסביבה, חייב לשמור על עיניים פקוחות, לדבוק במשימה והעיקר – לא לפחד כלל. שהרי התיאור הזה הוא באמת מפחיד, ומה טבעי יותר במצב כזה מהימנעות; הימנעות מלקחת סיכונים, הימנעות משינויים, הימנעות מהחלטות, הימנעות מלהכיר אחר, הימנעות מלפגוש אנשים, הימנעות מלהתמודד עם רעיונות, הימנעות מלנסות, הימנעות מלהעיז. אומר לנו רבי נחמן מברסלב – "העיקר לא לפחד כלל". לא לפחד, כי החיים הם אתגר גדול והאתגר הוא הנותן להם טעם. אפשר כל החיים לרבוץ במקום, לדבוק במוכר ובמובן מאליו, לא לקבל החלטות שאינן בטוחות ב-100%, לא לקחת כל סיכון, להתפשר ולוותר ולהיכנע, אבל... אילו מין חיים הם אלה? ומה הטעם?

אולם יש בשיר הזה בעיה אחת. גשר, מטבעו, מוליך אותנו מנקודה א' לנקודה ב'. הרי ההליכה על הגשר הצר אינה הליכה לשמה, היא אמורה להוביל אותנו למטרה. מאין ולאן אמור הגשר הזה להוביל אותנו?

השיר שאנו שרים אינו עונה על השאלה. אפשר להתאכזב מכך, אולם בעיניי יש בכך יופי – זהו שיר אוניברסאלי המדבר על מצבו של האדם. כל אדם, כל חברה, כל קהילה, כל אומה – יש להם המטרות שלהם. השיר מעודד את האדם באשר הוא להעיז ולנסות להגשים את חלומותיו, לצעוד לעבר חזונו, לממש את מטרותיו.

אולם השיר הוא עיבוד לא מדוייק של דברי ר' נחמן. הטקסט המלא שלו הוא: "ודע כי העולם הזה אינו אלא גשר צר מאוד, צריכים לעבור עליו להיזהר מאוד כדי שתגיע לעולם הבא. והעיקר לא לפחד כלל".

ובכן, המטרה אותה מציב ר' נחמן היא העולם הבא; הד לתפיסה על פיה אין העולם הזה אלא פרוזדור לעולם הבא, שהוא הטרקלין.

לי יש בעיה עם המסר הזה. יש בכך משהו המזכיר יותר את התפיסה הנוצרית, הבזה לחיים הממשיים האמיתיים, חיי הבשר והחומר של העולם הזה, כי הכל – העולם הבא. והרי היהדות היא תורת חיים ששמה את הדגש שלה על העולם הזה.

ומניין לנו שיש בכלל עולם הבא? אני למשל, ממש איני מאמין בעולם הבא. בעיניי, מה שיש לנו אחרי המוות, הוא היצירה והמורשת שהותרנו לבאים אחרינו. האם לכך מתכוון ר' נחמן? כי אם כן, הרי שאת המורשת הזו אנו יוצרים בחיינו, בעולם הזה ולשם כך עלינו לחיות אותו במלאותו.

האם כוונתו של רבי נחמן היא שאין משמעות אמיתית לעולם הזה, וכל מטרתנו היא להצליח לצלוח אותו בשלום כדי להגיע לעולם האמיתי, העולם הבא?

את התשובה לשאלה זו נותן לנו ר' נחמן עצמו, במקום אחר, בו הוא כותב משפט שעל פניו סותר לחלוטין את אמירתו זו; הוא הקוטב ההפוך לה: "אין לאדם בעולמו, כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי".

רגע, רגע... מה קורה פה? לפני רגע אמרת שהעולם הזה אינו אלא גשר צר שנועד להוביל אותנו לעולם הבא, ופתאום, היום הכל, מחר לא כלום? האם המכוונות שלנו היא לעולם הבא ועלינו לא לפחד לצלוח את העולם הזה, שאינו אלא גשר צר, על מנת שנגיע אליו, או שאין לנו דבר זולת היום, עכשיו, כאן, וזה העולם כולו בעבורנו?

אצל כל הוגה דעות ניתן למצוא סתירות; אדם אומר וכותב דברים שונים בתקופות שונות בחייו, במצבים נפשיים שונים, בתגובה לאירועים שונים. ובכל זאת, אנסה לגשר בין הקטבים ולעצב מהם תפיסת עולם כוללת ומגובשת.

האמירה שאין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותה השעה, קוראת לו לקחת אחריות מלאה על חייו בכל רגע ורגע, כי כל רגע כזה הוא כל העולם. אפשר לפרש אמירה כזאת כ"אכול ושתה כי מחר נמות", אך ברור שלא זו כוונתו של רבי נחמן, אלא היפוכה הגמור – כיוון שהאדם הוא העולם ("כל המקיים נפש אחת כאליו קיים עולם מלא") וכיוון שאין לו לאדם אלא אותה השעה, עליו לראות עצמו בכל רגע כמי שהגלובוס כולו יושב על כתפיו. זוהי דרישה תובענית מאוד של אדם מעצמו, להיות תמיד ראש ענק, בכל מקום שבו הוא נמצא ובכל שעה.

ניתן למצוא בדבריו הד לדברי הגמרא (מסכת קידושין מ' ע"ב): "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה". גם כאן מדובר על חיי אדם ועל הרגע האחד או המעשה האחד, שאינו מעשה חריג בחייו, אלא המעשה הפשוט, הרגיל, הניצב לפתחו בדיוק עכשיו. עכשיו, אבל בכל עכשיו ועכשיו, כלומר "לעולם". לעולם יתייחס אדם להחלטה הקרובה שהוא מחליט, למעשה הקרוב שהוא עושה, כאילו במעשה זה יכריע לכף זכות או לכף חובה את חייו כולו!

תובעני? מפחיד? זה עוד כלום. כיוון שבהמשך, הגמרא הרבה יותר תובענית ומפחידה: "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה".

קוראת הגמרא לפרט, לראות במעשה שהוא עושה עכשיו את המעשה האחד שיכריע את גורל העולם כולו. העמדת האחריות הטוטאלית לכלל על הפרט, היא האינדיבידואליזם הקיצוני ביותר לכאורה, אך זהו אינדיבידואליזם הפוך לחלוטין, לאינדיבידואליזם המערבי, הצרכני, ההפרטתי, האגואיסטי; אין זה אינדיבידואליזם המבוסס על זכויות הפרט, אלא על חובותיו. אינדיבידואליזם של המושיט ידו כדי לתת, ולא כדי לקחת.

אם הבנו למה מתכוון ר' נחמן באמרו שאין לאדם בעולמו כי אם אותו היום, מהו העולם הבא אליו מוביל הגשר הצר? גם על כך הוא משיב: "כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי". אל תדחה למחר מה שאתה יכול לעשות היום, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. אבל בכל זאת, יש לאדם מטרות, יש לו כיוון בחיים, אם היום הוא כל עולמו, מה יהיה מחר?

מחר הוא העולם הבא. העולם הבא אינו דווקא השארות הנפש, תחיית המתים, גן עדן וגיהנום אלא פשוט... מחר. אם יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי, הרי שמחר הוא העולם הבא אחרי היום, שהוא העולם הזה.

פרשנות זו פותרת את הסתירה בין שתי האמירות של רבי נחמן. מצד אחד, על האדם לקחת אחריות מלאה על חייו ועל העולם בכל רגע נתון. מצד שני, עליו לזכור תמיד שהעולם הזה שבו הוא שקוע, הוא גשר צר לעולם אליו יקום מחר, ולעולם אליו יקום מחרתיים, ולעולם שבו יחיה בעוד עשר שנים ולחרובים שהוא נוטע ונכדיו יאכלו.

מפחיד?

והעיקר לא לפחד כלל.  

                                                                                                         * "שישי בגולן", "מקור ראשון", BSH