הבלוג של אורי הייטנר

יש להעניק ליו"ר הרשות הפלשתינאית אבו מאזן את פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית. הוא ראוי לפרס בזכות סרבנותו; בזכות העובדה שדחה את הצעותיו של אולמרט, במו"מ שקיימו השניים אשתקד. אין זו הפעם הראשונה שהאויב מציל אותנו מעצמנו. אבל להפקרות נוסח אולמרט טרם הגיע אף מנהיג ישראלי.

באופן כללי, הדברים היו ידועים זה מכבר, אך בימים אלה התמונה הולכת ומתבהרת, והיא תמונה מחרידה – תמונה של כניעה, תבוסתנות, מכירת חיסול של הנכסים הלאומיים.

כעת מסתבר שאולמרט הציע לאבו מאזן שטחים חקלאיים השייכים לקיבוצים ולמושבים באזור "עוטף עזה". אותם היישובים, שספגו במשך שמונה שנים ירי קסאמים מצד הפלשתינאים, יאלצו למסור את אדמותיהם לאלה שירו עליהם כפרס על תוקפנותם. הוא הציע נסיגה משטחים בעמק בית שאן, בהרי ירושלים ועוד. במילה אחת – הפקרות.

מיד יקומו מי שיאמרו - אבל אין זה נסיגה לשמה, מדובר ב"חילופי שטחים" תמורת השארת קומץ גושי התיישבות ביו"ש על מכונם וסיפוחם לישראל. ואחרים יאמרו שהאשמה ב"כורח" לסגת מאזורים אלה מוטלת על מי שהקים התנחלויות.

הטענה הזו מבוססת על קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67. מי שמקבל את העיקרון הזה, לוקח על עצמו "לפצות" את הפלשתינאים בשטחים בתוך מדינת ישראל הריבונית, על כל שטח ביו"ש שישאר ישראלי. אולם העיקרון הזה הוא הטעות הגדולה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים השיגה ישראל הישג מדיני חשוב, כאשר בהחלטת מועצת הביטחון 242 נאמר שעל ישראל לסגת "משטחים" ולא "מהשטחים", כדרישת הערבים. ממשלות ישראל עמדו על זכותנו להחזיק בשטחי א"י שנכבשו במלחמת מגן צודקת וחיוניים לביטחונה. ישראל עמדה על העיקרון של גבולות בני הגנה, שהוכר בהחלטת מועצת הביטחון. בנאומו האחרון טרם הרצח, בו הציג את תכניתו להסדר קבע, הקפיד רבין להבהיר שלא תהיה נסיגה לקווי 67'. הוא הודיע חד משמעית שלא תהיה נסיגה מירושלים השלמה, מגושי ההתיישבות ומבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המילה" (אולמרט הציע נסיגה גם מהבקעה). ודאי שהוא לא העלה על דעתו נסיגה משטחי מדינת ישראל כ"פיצוי" על כך, או כינוי נסיגה כזו במושג המכובס "חילופי שטחים".

מעבר להצעותיו הטריטוריאליות המופקרות, הסכים אולמרט לקליטת 25,000 "פליטים" פלשתינאים במה שישאר ממדינת ישראל. בכך הוא הוסיף הפקרות על הפקרות. אלה 25,000 איש יותר מידי. אל לישראל לקלוט ולו פלשתינאי אחד בתוכה. איחוד משפחות? רעיון מבורך מאוד. עליו להתקיים במדינה הפלשתינאית. אין לקבל את המשוואה של מדינת לאום פלשתינאית ריקה מיהודים ולצדה מדינה דו לאומית שתקלוט המוני פלשתינאים. אך ההפקרות בהצעתו של אולמרט אינה המספר, כי אם קבלת העיקרון של "זכות" השיבה. בקבלת העיקרון הזה, שבר אולמרט את אחד היסודות החשובים ביותר של הציונות.

וכאילו אין די בכך, אולמרט מוסיף נזק בהתנהגותו לאחר דחיית הצעתו. היה עליו להציג קבל עם ועולם את הצעותיו, להסביר עד כמה הרחיקו לכת, ולהבהיר שעם דחייתן, כל האחריות להעדר שלום היא על הפלשתינאים, וההצעות עצמן בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות. במקום זאת, הוא מציע שהמפה שלו תהיה בסיס לחידוש המו"מ עם הפלשתינאים, "ולהתקדם משם בשיחות". מה פירוש "להתקדם בשיחות"? כיוון שבינינו לבין הערבים אין משא ומתן אלא רק מסר ומתן – אנו רק מוסרים ונותנים, הכוונה היא שהצעותיו המופקרות תהיינה הבסיס להמשך הוויתורים הישראלים.

אבו מאזן לא קיבל את הצעות אולמרט, כיוון שכבעל ניסיון הוא ידע שאם ידחה אותן, יקבל תחתן הצעות מרחיקות לכת יותר.

על ישראל להודות לאבו מאזן על החלטתו ולהבהיר שמעתה ואילך משתנים כללי המשחק. משדחו הפלשתינאים את הצעות ישראל – נקודת הפתיחה של כל מו"מ עתידי תהיה שונה מעיקרה, ותתבסס על עקרונות אחרים לגמרי: א. ישראל מוכנה להגיע לפשרה טריטוריאלית, שבה יזכו הפלשתינאים לעצמאות בחלק משטחי יו"ש בהם יושבת אוכלוסיה פלשתינאית צפופה, וישראל תספח שטחים החיוניים לביטחונה ועתירי התיישבות ישראלית. ב. ישראל לא תאפשר לפלשתינאים לפתוח את "תיק 48'" ובשום אופן לא תיסוג משטח כלשהו במדינת ישראל הריבונית. ג. סוגיית "הפליטים" היא בעיה פנימית של הפלשתינאים ומדינות ערב והיא לא תיכלל בשום מו"מ עם ישראל.

* "ישראל היום"