הסיפור התלמודי אודות "תנורו של עכנאי" (תלמוד בבלי, בבא מציעא, פ' נ"ט ע"ב), עוסק לכאורה בסוגיה שאין לה משמעות כלשהי בימינו, דיני טהרה של כלים; האם כלי זה או אחר של איש זה או אחר במצב זה או אחר מקבל או לא מקבל טומאה.

אבל לאמתו של דבר, זהו אחד הסיפורים המכוננים ביהדות; אחד הסיפורים המהווים את חוט השדרה שאפשרה ליהדות להתקיים לאורך הדורות. הסוגיה האמיתית העולה מן הסיפור, היא סמכותם של חכמים לפסוק הלכה. הסוגיה הגדולה יותר, המשתמעת גם לימינו, היא הסמכות האנושית לקבל החלטות.

מתוארת בו דרמה ענקית, שבה תלמידי חכמים – גדולי הדור, ישבו ודנו בסוגיית תנורו של עכנאי. הרוב נטה לעמדה מסויימת. ר' אליעזר האמין בכל לבו שהרוב טועה ודבק בעמדתו האחרת. משלא שכנע את חבריו בעמדתו, החל משתמש באמצעים בלתי קונבנציונליים. וכך מתארת הגמרא את ההתרחשות הדרמטית:

אמר להם רבי אליעזר: "אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מן החרוב". חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו". חזרו המים לאחוריהם. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מאמת המים". חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו". נטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?!" לא נפלו, מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני של רבי אליעזר ועדיין מטים ועומדין. חזר ואמר להם (ר' אליעזר): "אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו". יצתה בת קול מן השמים ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע על רגליו, ואמר: "לא בשמים היא!" (דברים ל' י"ב). מה פירוש לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: "שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר נכתב בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג ב').

מה קרה כאן? רבי אליעזר הוכיח לחבריו באותות ובמופתים, פשוטו כמשמעו, שהלכה כמותו. תלמידי חכמים סרבו להשתכנע – אין אלו ראיות בדיון משפטי, ענייני, ארצי. רבי אליעזר לא התייאש, וזימן הוכחה מן הגבורה עצמה – יצאה בת קול אלוהית מן השמים ופסקה שר' אליעזר צודק. מה משכנע יותר מכך? הרי אין עוד צורך בכל טיעון! Objection , קרא ר' יהושע. מדובר כאן בהתערבות של ישות חיצונית, שאין לה כל סמכות בדיון שלנו. משמעות דבריו היא, שאפילו כעת, כאשר כולנו יודעים שר' אליעזר צודק, עלינו להתעלם מדבריו כיוון שהמידע שקיבלנו פסול. "לא בשמים היא". איננו עוסקים בעניינים שבשמים, אלא בחיינו הממשיים. וכאן, על פני האדמה, אנו דנים על פי הפרמטרים שלנו, ואלה בלבד מחייבים אותנו, כאשר ההחלטה היא על פי רוב. לכן, שמים, התכבדו לכם ואל תתערבו.

איזו חוצפה כלפי שמיא! חוצפה? הנה, בהמשך מספרת הגמרא, בשמו של אליהו הנביא, כיצד הגיב הקב"ה על דבריו של ר' יהושע. הוא חייך ואמר: "ניצחוני בניי, ניצחוני בניי".

בדברים אלה שואבת הגמרא סמכות אלוהית חד פעמית לדבריו של ר' יהושע. כן, אלוהים מקבל את זה, שאחרי מתן תורה אין ההלכה נפסקת באמצעות אמת אלוהית מוחלטת, אלא על פי הכרעתם של בני אדם.

נפסקה ההלכה על פי פסיקת הרוב. רבי אליעזר נודה.

אם כך כאשר יושבי בית המדרש צפו במו עיניהם בנסים ושמעו בפירוש את דבר השמים, קל וחומר לאורך אלפיים שנה מאז, כאשר אין השמים מתערבים ואין שומעים ישירות את דבר האל. אם כך, כאשר מדובר בדיון הלכתי, שמטרתו לפסוק הלכה כפירוש לתורה, כאשר הפירוש כמוהו כדברי אלוהים חיים, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בדיונים והכרעות פוליטיות ארציות, המתקבלות במדינה דמוקרטית, מודרנית, שרוב אזרחיה אינם מקבלים עליהם עול תורה ומצוות.

ובתוך הסיטואציה הזאת, מתיימרים אנשים לדעת מהו רצונו של אלוהים, לדרוש שהכרעות פוליטיות תתקבלנה על פי מה שלטענתם אלוהים רוצה, ההכרעה – "לא בארץ היא" ועל חיילים לסרב לציית לפקודות המנוגדות לדבר האל, כביכול, שאותו הם מייצגים.

כך, קבוצת רבנים שכתבה מכתב שעיקרו הוא שעל החיילים להיות נאמנים לאלוהים ולא לצה"ל ולכן נאסר עליהם לציית לפקודות המנוגדות לרצונו של אלוהים. כך מיכאל פואה, האידיאולוג של קבוצת הפייגלינים בליכוד – "מנהיגות יהודית", שבמאמר ל- y-net תחת הכותרת: "עד מתי תפסחו על שני הסעיפים" [וכאן אני מניח שהבורות, של מי שכתב "שני הסעיפים" ולא "שתי הסעיפים" כציטוט המדוייק מדברי אליהו, אינו פואה אלא העורכים, ש"תיקנו" אותו כפי שפעם  "תוקן" הציטוט גם במאמר שלי] קורא לרבני ישיבות ההסדר להפסיק לגמגם ולומר דברים ברורים: "אם ה' הוא האלוהים לכו אחריו, ואם המדינה, נתניהו או ברק הם האלוהים לכו אחריהם. מדוע אינכם מסוגלים לומר בקול ברור וחד כי הריבון העליון הוא בורא עולם"?

מאז שבתאי צבי, לא הייתה חוצפה כזו של אנשים המתיימרים לדעת את רצונו של האלוהים ולייצג אותו בחיים הארציים. מי שמם לקבוע מהו רצון האלוהים? איזה חילול השם יש בהורדת האלוהים לוויכוח הפוליטי בתוכנו ובהצבתו כאלטרנטיבה לריבונות המדינה (כאילו ריבונות האל וריבונות המדינה מצויים כלל באותו מישור)?

ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. היא מדינת העם היהודי. תרבותה יהודית (לא מספיק לטעמי), חינוכה יהודי (לא מספיק לטעמי), ערכיה החברתיים שאובים מן היהדות (לא מספיק לטעמי). אולם ככזו, היא מדינה דמוקרטית ריבונית מודרנית, שהחלטותיה מתקבלות בהכרעת רוב. מדינה ריבונית – ריבונית להחליט על גבולותיה, בהחלטה דמוקרטית. הדמוקרטיה מאפשרת דרכים רבות להיאבק על עיצוב ההחלטה, אך בסופו של דבר ההכרעה הדמוקרטית היא שתקבע. במדינה ריבונית, הצבא כפוף לדרג המדיני ומחוייב למלא את הוראותיו החוקיות. כל חייל חייב לבצע את הפקודות החוקיות שהצבא מטיל עליו. אם לא נקפיד על העקרונות הפשוטים אך הברורים הללו, לא נוכל לקיים מדינה.

מה מקומה של ההלכה בדיון הזה? מדינה יהודית אינה יכולה להתעלם מעמדת ההלכה, אך הצד ההלכתי הוא שיקול אחד, לצד שיקולים מדיניים, ביטחוניים, ערכיים ומוסריים אחרים. כל השותפים בהכרעה (ולטעמי, הכרעה בסוגיית גבולות הקבע של מדינת ישראל צריכה להתקבל במשאל עם) – ישקלו את מקומה של עמדת ההלכה בהכרעתם.

ובכל מקרה, מן הראוי לזכור, שפסיקת ההלכה – לא בשמים היא, ועל פי רבים להטות. והאמת חייבת להיאמר, שבסוגיות הפוליטיות ובהן סוגיית ויתור על חלקי א"י יש מחלוקת הלכתית. יש רבנים השוללים מעיקרה את הציונות ואת מדינת ישראל. יש המקבלים אותה בדיעבד, אך אינם רואים בה כל קדושה. ובין הציונים – יש הסבורים שהעיקרון של שלמות הארץ כפוף לסוגיית פיקוח נפש, ובה יש להתייעץ במומחים. יש רבנים שאי אפשר לבטל את גדלותם, המתירים ויתור על שטחים, ובהם הרב עובדיה יוסף, הרב ליכטנשטיין, הרב עמיטל.

לכן, יש לשלול מכל וכל את היומרה של רבנים קיצוניים, להפוך את הקערה על פיה. להציג מצג שווא, על פיו העמדה הפוליטית שלהם היא ההלכה ואין בלתה, ההלכה הזאת היא רצון ה', ומכיוון שה' הוא הריבון חייבים לפעול על פי עמדתם, והחובה הזו חלה הן על המדינה, והן על הפרטים בתוכה – אזרחים וחיילים. הטענה הזו היא חוצפה וחילול השם.

יש לומר בקול צלול ורם – לא בשמים היא!

* BSH