הבלוג של אורי הייטנר

א. מבוא

בחנוכה תשס"א, דצמבר 2000, נערכה במועדון ותיקים של מושב נהלל קבלת שבת שאותה הובילה קבוצת פעילים מהמדרשה ב"אורנים". לאירוע הגיעו תושבים מעמק יזרעאל המעוניינים בחיבור לתרבות יהודית ישראלית, חברים בקיבוצים ומושבים שחיי התרבות ביישוביהם דעכו במשברי ההתיישבות וההפרטה וסקרנים. לא היה זה אירוע חד פעמי, אלא קבלת שבת ראשונה, וכפי שהודיעו המארגנים – אחת לחודש תתקיים קבלת שבת כזו.

היה זה האירוע הראשון של קהילת "ניגון הלב", עוד בטרם ניתן לה שם. היום מדובר בקהילה פעילה מאוד, עם מנהיגות ברורה, שחלקה עובדת בקהילה בשכר, המקיימת פעילות עניפה ובה קבלת שבת מידי שבוע, אירועים בכל החגים, טקסי בר מצווה לחבריה, פעילות צדקה וחסד, קבוצות לימוד ופעילות חברתית ותרבותית לחבריה ולסביבה. מרכז הווייתה התרבותית של הקהילה היא התפילה – אף שחבריה שייכים למרחב החילוני בחלוקה הסוציולוגית המקובלת (יש לציין שלפחות חלק מחבריה מסתייגים מן ההגדרה הזו).  מתוך הקבוצה הזאת יצאו ייחורים – עשרות קהילות תפילה נוספת בעמק ובכל רחבי הארץ. בכך מובילה קהילת "ניגון הלב" מהלך תרבותי רוחני חשוב ביותר בחברה הישראלית. הקהילה פועלת בכל השנים בנהלל.

בעבודה זו אחקור את הקהילה הזאת מבחינה היסטורית, סוציולוגית ותרבותית. דגש מיוחד אשים על המנהיגות בקהילה, שהינה סוגיה קריטית להבנת קיומה של הקהילה, פעילותה והצלחתה.

בעבודה אבחן את הסוגיות הבאות:

א. הקמת הקהילה, בינויה, התפתחותה ואופן פעולתה כחברה. שאלה מעניינת בסוגיה זו, היא האם ועד כמה התפתחותה למה שהיא היום, הינה פרי תכנון וחשיבה מוקדמת של ההנהגה המייסדת, או שמא הייתה זו התפתחות והתגלגלות של הקהילה מאליה, מקבוצה המקיימת קבלות שבת למה שהינה.

ב. סוגיית המנהיגות הרוחנית והמעשית של הקהילה – מקומה בקהילה, מעמדה כהנהגה רוחנית, יש המכנים אותה "הנהגה רבנית", בקהילה של חילונים. ומכאן - האם ועד כמה הקהילה הזו היא דמוקרטית ושוויונית?

ג. כפל החיים הקהילתיים של חברי "ניגון הלב" – שמרביתם חברי קיבוצים ומושבים, לצד היותם חברים בקהילה הזו, שהינה אזורית, על יישובית. כיצד החברות ב"ניגון הלב" משפיעה על תחושת השייכות שלהם לקהילה היישובית ולהיפך?

ד. מה הצורך הרוחני והתרבותי שהביא להקמת "ניגון הלב" והאם הקהילה נותנת לכך מענה? מה הדילמות והסוגיות התרבותיות והרוחניות בהן מתלבטת הקהילה, ובעיקר הנהגת הקהילה, ומה המענה הניתן להן?

ה. פעילות הקהילה למען צדק חברתי ופעילות צדקה וחסד – מה משמעותה לקהילה ומה חשיבותה לחברי הקהילה?

ו. הזיקה בין קהילת "ניגון הלב" לקהילת "בני ישורון" בניו יורק, וההשפעה העצומה של "בני ישורון" על הקהילה.

ז. השפעת "ניגון הלב" על הקמת קהילות נוספות ברוחה.

מאחר ו"ניגון הלב" היא קהילה צעירה, והתופעה של קהילות התפילה אותה חוללה "ניגון הלב" צעירה עוד יותר, המחקר הוא בתולי. החומר המחקרי היחיד עליו יכולתי להתבסס הוא מחקרם של נעמה אזולאי ואפרים תבורי "מבית מדרש לבית תפילה: התפתחויות תרבותיות – דתיות, במרחב החילוני בישראל" [1].

העבודה מתבססת בעיקר על ראיונות עומק עם המנהיגים המרכזיים של הקהילה. מאחר ושמתי דגש חזק על סוגיית המנהיגות, החלטתי להתמקד בראיונותיי בהנהגה. הראיונות התקיימו בין פברואר לאוקטובר 2009. אל חלק מן המרואיינים שבתי בשאלות נוספות במהלך הכנת המחקר. כן התבססתי על מאמרים והרצאות של המרואיינים ועל גיליונות הדף השבועי של הקהילה.

המרואיינים:

שי זרחי – חבר קיבוץ גניגר ובן הקיבוץ, ממייסדי "המדרשה" ב"אורנים" ומראשיה. מייסד בית המדרש "תהודה" למנהיגות חברתית יהודית. כל חייו הבוגרים הוקדשו לתחום ההתחדשות היהודית - במרכז ההדרכה באפעל, במכון הציוני ב"אורנים" ובמדרשה ב"אורנים". שי הוא הדמות המרכזית ב"ניגון הלב", מנהיג כריזמטי מאוד, איש רוח בעל ידע רב בתחומי היהדות וניסיון רב, מוסיקאי והמוביל המוסיקלי של הקהילה, הדמות המרכזית בין "מובילי התפילה" – ההנהגה הרוחנית של "ניגון הלב". לאחרונה החל שי לעבוד בקהילה בשכר, בחצי משרה. בעל תואר במחשבת ישראל וספרות עברית באוניברסיטת חיפה.

ביני תלמי – חבר קיבוץ משמר העמק ובן הקיבוץ, בן לאחת המשפחות המרכזיות בתנועת הקיבוץ הארצי, בשומר הצעיר ובמפ"ם (שני הוריו כיהנו כחברי כנסת מטעם מפ"ם). חקלאי בעברו. היום דיקאן הסטודנטים במכללת "אורנים" ומראשי המדרשה ב"אורנים". דמות מרכזית מאוד ב"ניגון הלב", חבר בצוות מובילי התפילה ובהנהגת הקהילה. כתב כמה תפילות מקוריות לסידור של "ניגון הלב". בעל תואר ראשון ביהדות ב"אורנים" ותואר שני במכון "שכטר".

חן צפוני – חברת מושב נהלל. ילידת ת"א, גדלה במשפחה חילונית בת"א ואח"כ בקיבוץ בחן. עסקה שנים רבות בתחומי התרבות היהודית במרכז ההדרכה באפעל, במכון הציוני ב"אורנים" ובמדרשה ב"אורנים". למדה רבנות בתנועה הרפורמית, טרם הוסמכה. ממייסדי קהילת "ניגון הלב" וחברה בצוות מובילי התפילה. לאחרונה שהתה שלוש שנים בקהילת "בני ישורון", במסגרת תכנית עמיתים של רבני הקהילה. עם חזרתה, שבה והצטרפה למובילי התפילה והחלה לעבוד בקהילה בשכר, בחצי משרה. עובדת סוציאלית במקצועה.

רעות המר – חברת מושב נהלל. חיפאית במקור. בת למשפחה חילונית לחלוטין. מנחה קהילתי בחברה למתנ"סית. הוסמכה כרב במכון "תמורה" - שלוחה של המכון הבינלאומי להכשרת מנהיגות יהודית והסמכת רבנים הומניסטיים הפועל מאז 1985 בדטרויט, מישיגן.

המכון פועל בירושלים ומהווה את השלוחה הישראלית של הזרם ההומניסטי הפועל בארה"ב, בקנדה ובאירופה ושמרכזו בדטרויט. חברה מרכזית ופעילה מאוד בצוות המרכזי של הקהילה. שייכת לקבוצה מן העמק שהינה המקור השני לקהילת "ניגון הלב", לצד אנשי המדרשה.

עידית שגב – תושבת אלון הגליל. מנהלת הקהילה בשנתיים האחרונות. לא הייתה חברה בקהילה, ולקחה על עצמה את התפקיד כמקום עבודה. עומדת לסיים את התפקיד, אך התחברה לקהילה ותמשיך את חברותה בה, כחברה מהשורה.

העניין שלי בקהילה אינו רק אקדמי, אלא גם אישי. אני רואה עצמי מקורב לתפיסה התרבותית והרוחנית של הקהילה, ואני גם קשור אליה באופן חלקי. את ראשיה אני מכיר מפעילותי בתחום ההתחדשות היהודית, ובעיקר משנתיים בהם למדתי בבית המדרש "ניגון" במדרשה ב"אורנים", בהנחייתם של שי זרחי וביני תלמי, מנהיגי קהילת "ניגון הלב". מאחר ומשפחתה של אשתי חיה בנהלל, ואנו מרבים לבקר שם בשבתות, אני מרבה להשתתף בתפילות "ניגון הלב". את טקס בר המצווה של בננו הבכור עיצבנו ברוח טקס "ניגון הלב". בתקופת כתיבת העבודה, השתתפותי היוותה בעבורי גם תצפית שדה במסגרת המחקר.

            ב. הקמת הקהילה, בינויה וצמיחתה

קהילת "ניגון הלב" הוקמה בידי חברים בשתי קבוצות – המדרשה ב"אורנים" וקבוצות לומדות בנהלל ובעמק. המשותף לשתי הקבוצות הוא עיסוק בלימוד יהדות, תחושה שהלימוד אינו מספק ויש צורך במשהו מעבר אליו – עשיה ממשית וריטואל תרבותי רוחני, השפעה של קהילות יהודיות בארה"ב [1] וקרבה גיאוגרפית - חיים בעמק יזרעאל המערבי.

הקבוצה הדומיננטית והמובילה היא המדרשה. רוב מייסדי הקהילה, ובהם שי זרחי, ביני תלמי, משהל'ה יצחקי, חן צפוני, מוטי זעירא (מנהל המדרשה), איתמר לפיד ורבים אחרים הם אנשי המדרשה. גם רבים מחברי הקהילה מהשורה, הם אנשים שהתחברו דרך קשר למדרשה לאורך השנים, כמו השתתפות בקבוצות למידה. חלק ממקימי הקהילה, אנשי "אורנים", פרשו להקמת קהילות דומות באזור מגוריהם, ובכך נעסוק בפרק נפרד.

המדרשה קמה באמצע שנות ה-80 בידי קבוצה חזקה ומגובשת של צעירים בקיבוצים, חדורי תחושת שליחות ורצון להעמיק את החיבור התרבותי והרוחני למקורות היהדות ולהשפיע על עיצוב החיים היהודיים בחברה הישראלית. רבים מחברי הקבוצה הכירו ופעלו יחד במשך כעשר שנים קודם לכן במרכז ההדרכה באפעל ובמכון הציוני ב"אורנים". לאורך כל שנות פעילותה של המדרשה נוצר בין חבריה גיבוש חברתי – מעין קהילת מקום עבודה, לצד העמקת השליחות החינוכית והתרבותית, פעילות של בית מדרש והשפעה על בתי מדרש פלורליסטיים אחרים, קיום בית מדרש משותף עם ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע ("ניגון"), עיסוק אינטנסיבי בטקס היהודי – החג, מעגל השנה ומעגל החיים ועשיה בפועל בשטח זה, כולל הוצאת ספרים, ימי עיון והכשרת פעילים, פניה לתחום הצדק החברתי והמנהיגות החברתית ברוח היהדות ועוד. הקבוצה פעלה לאורך שנים כאוונגרד תרבותי וחברתי, בתחושת ביטחון עצמי והכרת ערך עצמי רב.

קבוצת "אורנים" מאופיינת בתנועה מתמדת קדימה – התפתחות ושדרוג בעשייתה וצמא להתקדמות ולעליה מתמדת, שהביאה לתחושת צמא למשהו שמעבר, לקהילה שתאפשר להם מה שקהילותיהם היישוביות מצד אחד והמדרשה ב"אורנים" מצד שני אינן מאפשרות. צמא זה הוא המנוע המרכזי להקמת קהילת "ניגון הלב".

"המדרשה לא הייתה מקום עבודה רגיל", מספר שי זרחי. "היא התפתחה בשל האווירה האינטימית, הקיבוצית, כקהילה. עשינו חגים ביחד, ליווינו את ההתפתחות של האנשים - חתונות, בריתות, וכו'. כשכבר הרגשנו מספיק ביטחון, הקמנו את 'ניגון' – בית מדרש משותף עם דתיים, מישיבת הקיבוץ הדתי מעלה גלבוע. 'ניגון' התפצל אחרי שנים – כשהוקם 'ניגון נשים'. בקרב קהילת המדרשה, התפתחה הרגשה שאין די רק בלימוד. שזה לא מספיק. אם רוצים להשפיע על אורחות החיים, לא מספיק להזמין אנשים ללמוד אצלנו יום יומיים בשבוע. האתגר הוא להפוך זאת לאורח חיים יומיומי של אזרחים רבים. החלטנו ללכת בכמה כיוונים. א. שהלימוד יהיה חלק מאורח חיים בקהילות לומדות ברחבי הארץ. יצאנו מ'אורנים' החוצה. ב. שבת וחג – להכניס את העולם הריטואלי לכל המקומות – המשפחה, הקהילה וכו'. שיקבל תנופה בעיר, במושב, בקיבוץ, בכל מקום. ג. למצוא דפוסים חדשים של סולידריות חברתית.

הייתה לנו בעיה עקרונית – המדרשה היא מצד אחד מקום עבודה, מצד שני יש בה משהו מאוד קהילתי. אי אפשר היה לעשות זאת ב'אורנים'. היה ברור שעלינו לצאת החוצה, לחברה הישראלית. הייתה דילמה – האם כל אחד יפעל ביישוב שלו, או יש לשמר את הכוח המיוחד שלנו כקבוצה. החלטנו על הקמת קהילה אזורית, שתעשה שני דברים טובים: א. לא תפזר את הכוחות שלנו ותיתן את הרוח של המדרשה, כגרעין הקהילה. ב. כשהקמנו את "ניגון הלב" ב-2000, הייתה אווירה דועכת ומדוכדכת בתנועה הקיבוצית והרגשנו שלא נוכל לעשות זאת בקיבוץ" [2].

במדרשה פעל צוות שנקרא פל"ך – פיתוח, לימוד, כתיבה. הצוות כלל את שי זרחי, ביני תלמי ואיילת לין. הצוות פיתח וכתב תכניות והוציא לאור ספרים בנושא הריטואליים היהודיים, ברוח פלורליסטית יוצרת ומשלבת בין מסורת לחידוש. אחד התוצרים המרכזיים והחשובים שהפיק הצוות הוא הספר "הצעה לסדר" על ההגדה של פסח [3]. ככל שהמדרשה הרבתה לעסוק בריטואל וביצירה בנושא, כך התחזקה התחושה שיש צורך להגשים בפועל, בחיים עצמם, את אותה יצירה ויש צורך בקהילה שתגשים זאת. "בשלב מסויים, אמרנו שנקים צוות 'פלא', כי פלא אם זה יצליח. משם נושא קבלות השבת הלך והתגלגל. א. עם מי עושים? היה ברור שזה קודם כל הגרעין של המדרשה והחבורה בנהלל שהתגבשה סביב העניין" [4]. 

חן צפוני מתארת היטב את החוסר במדרשה שיצר את הצורך ב"ניגון הלב": "הקמנו את 'המדרשה' והתעסקנו המון בחג, בשבת אבל הכל מהפן העיוני, כמעט לחלוטין. גם כשחגגנו, זה היה במסכתות, לימוד, ידע. סביב החתונה שלנו עסקנו בחידוש טקסים. מוטי זעירא חיתן אותנו, למדנו את הטקס. התוודעתי לראשונה לעיסוק בעיצוב טקסים. במדרשה נבנתה קהילה אינטימית של אנשי חינוך ורוח. היינו מעורבים מאוד אחד בחיי השני. חיתנו אחד את השני, עשינו בריתות וכו'. החבורה הלכה וגדלה כשהמדרשה גדלה".

תיאור זה מסביר את המהלך כולו: תחילה הצורך בלימוד יהדות בידי חילונים, לעתים אפילו מתוך התרסה כלפי המונופול של האורתודוכסיה על היהדות [5], התגבשות של חבורה עם קשרים חזקים בתוכה, עיסוק עיוני ויצירתי בטקסים ובחגים מתוך הצורך הממשי של החברים, הצורך להשתית אורח חיים על יסוד אותה עשיה. המפגש של אנשי המדרשה עם קהילת "בני ישורון" בניו יורק, עליו ארחיב בפרק ז', חיבר את הצורך והצמא עם הכרת קהילה העושה זאת בהצלחה רבה, ושימשה מודל להקמת הקהילה.

ההוויה הזו, שיצרה את הצורך בהקמת "ניגון הלב", היא גם שיצרה את האפשרות לעשות כן בהצלחה. המעברים של אנשי המדרשה במהלך זה, היו יחסית פשוטים יותר מאשר לאנשים חילונים מן השורה. האינטימיות ששררה בקבוצה, כמו גם הידע הטקסי הרב שנצבר בה מטקסים יהודיים אחרים, הייתה אחד התנאים החשובים שאפשר ליצור את בית התפילה הראשון במרחב החילוני בישראל [6].

המקור השני של הקהילה הוא קבוצות לומדות בעמק ובראשן הקבוצה שלמדה בנהלל. רעות המר, הדמות הדומיננטית בהנהגת הקהילה מתוך אנשי הקבוצה הלומדת, מספרת שהמפץ הגדול שלה היה היכרות עם הקהילות היהודיות בארה"ב, שנתנה את הדחיפה קודם כל להקמת הקבוצה הלומדת, שממנה צמח הקשר לאנשי המדרשה בהקמת "ניגון הלב". רעות מתארת את הביקור בארה"ב כחוויה מכוננת ששינתה את חייה. "שחזרנו ידענו שאנו חיים החמצה גדולה של חלק מהתרבות והזהות שלנו והחלטנו שעלינו לעשות עם זה משהו, מבחינת ידע ומבחינת הטקס והחוויות הרוחניות. ידענו מה חסר לנו, אך לא ידענו אפילו איך להגדיר את החסר" [7]. רעות עשתה מעשה, בהקמת בית מדרש בנהלל ובתי מדרש בעמק, שהעמיקו מאוד בלימודי יהדות ובפרט בלימודי תלמוד. באופן טבעי נוצר קשר בין בתי המדרש למדרשה ב"אורנים". רעות עצמה למדה יחד עם בתה שי באחת התכניות של המדרשה – "מעברים". הקשר עם המדרשה יצר גם קשר אישי עם אנשי המדרשה – שי, ביני, משהל'ה, חן ואחרים, שהוביל לחיבור שהוליד את הקהילה. בין אנשי המדרשה המובילים את "ניגון הלב" מספר נהללים ובהם חן צפוני ושרהל'ה שדמי. מעבר לקשר החברתי, אותה תחושת צמא וחסר הייתה משותפת הן לאנשי המדרשה והן לחברי הקבוצות: "הרגשנו שחסר לנו משהו אחר. שמענו על הרעיון לעשות קבלות שבת וכך החל הרעיון של 'ניגון הלב'" [8].

היוזמה הראשונית של "ניגון הלב" הייתה קיום קבלות שבת בעמק. ברבים מן הקיבוצים התקיימו בעבר קבלות שבת, אך עם השנים הן נמוגו. בעבור אנשי המדרשה, גם אותן קבלות שבת לא נתנו מענה מספק לצורך התרבותי והרוחני. במקום שבו הן התקיימו, אותן קבלות שבת היו רדודות מידי, חילוניות מידי, אולי אפילו סתמיות. הם חלמו על משהו הרבה יותר עמוק, וידעו שבכוחם ליצור אותו. השאלה היא, האם הם ידעו שקבלות השבת הן מבוא להקמת קהילה של ממש? האם הם תכננו זאת, או שהייתה זאת התפתחות טבעית, הדרגתית?

לטענתו של ביני תלמי, לא היו מחשבה מוקדמת ולבטח לא תכנון מוקדם של הפיכת קבלות השבת לקהילה. "היה ברור שאנו רוצים קודם כל שתהיינה קבלות שבת. לא ראינו קהילה שיש בה משהו שמעבר לזה. אבל דיברנו על קבלות שבת, חגים, הכנה לחגים וכו', כלומר חשבנו על דברים שמעבר לקבלת השבת, פעילות בדומה לזו של המדרשה, אך מעבר לצד הלמדני. רצינו ליצור משהו שהוא יותר תרבותי מלימודי ולתוכו נכניס גם את הלימוד. אבל לא ראינו קהילה עם קשרים קהילתיים כאלה...". משמר העמק, קיבוצו של ביני, הינו קהילה שיתופית חזקה מאוד וביני קשור אליה בעבותות, יותר מכפי שחברים אחרים קשורים לקהילתם, ויתכן שבשל כך היה לו קשה יותר להתחבר לרעיון שקבלות השבת תהיינה לקהילה. "כל עוד זו רק הקהילה הרוחנית והתרבותית, שאין לי אותה בקיבוץ, זה דבר אחד. לעומת זאת, כל נושא הרווחה, הבריאות וכו', מפותח מאוד אצלי בקיבוץ. אך כאשר נוצרת חבורה כזאת, יתכן שאלו דברים שנוצרים, חיפוש והיווצרות איטית של המימד הקהילתי, ושל הקשרים שנוצרו בין האנשים, אף שלכל אחד יש קהילה שבו הוא חי. לי קשה לומר שראיתי מראש את המבנה הקהילתי" [9]. שי זרחי מבחין בין הדרך שבה ההנהגה המייסדת ראתה את הדברים, לבין הציבור הרחב והדרך שבה המייסדים פנו לציבור: "ערכנו סידור של קבלת שבת והזמנו אנשים לקבלות שבת. מהר מאוד התחלנו לקרוא לכך 'קהילה', אף שלא כולם התחברו לכך שמדובר בקהילה, ולא רק במפגשי קבלת שבת. בהדרגה, השם 'קהילה' הלך ותפס" [10].

כפי שנראה בפרק אודות ההנהגה, חן צפוני היא מעין אוונגרד, סמן ימני בתפיסת "ניגון הלב" כקהילה, אפילו כקהילה דתית. הטרמינולוגיה שלה, יותר מאשר של האחרים, היא של "בית כנסת", "תפילות", "סמכות רבנית". בכל אלה היא מקדימה את כולם, ובדרך כלל לאחר זמן גם שותפיה להנהגה מאמצים את הטרמינולוגיה והיא מחלחלת גם לקהילה עצמה. חן היא גם החוליה הקשורה יותר לקהילת "בני ישורון". גם היא מתארת את המבוכה בראשית הדרך, בהגדרת הקבוצה את עצמה בין קבוצה המקיימת קבלות שבת לקהילה של ממש. "לא קראנו לזה בית כנסת ותפילות. קראנו לזה קבלת שבת. לא כל כך ידענו איך לעשות, מי יהיו הסמכות. לא ידענו מה נתפלל, האם אנו יכולים להתפלל. קיבלנו המון תמיכה מהרב רולי מקהילת 'בני ישורון', שליווה אותנו. הוא אמר לנו – תעשו פעם בחודש. פשוט תתחילו ותראו איך זה הולך. תבנו בהדרגה את הסידור שלכם". חן מתארת סיטואציה, שאותה היא מגדירה "אירוע מכונן", כאשר המובילים נסעו לסיור לימודי בקהילה בארה"ב: "כתבנו מכתב לקהילה: בשבת הבאה לא תתקיים תפילה כי אנו נוסעים לסמינר של מובילי תפילה. בהעדרנו היה סקנדל. אנשים כעסו על עצם ההגדרה תפילה. 'אנחנו לא מתפללים. רק עושים קבלת שבת'. פתאום הבנו שיש פער גדול בין המקום שבו אנו נמצאים והמקום שבו הקהילה נמצאת – גם במושגים וגם בכוונה. אף פעם לא קראנו לכך 'בית כנסת' ו'תפילה'. אחרי שחזרנו התחלנו אט אט להשתמש במושגים האלה. זה היה משמעותי מאוד" [11].

המתח הזה, בין תרבות ישראלית, תרבות העמק לבין המסורת היהודית, הוא מתח מובנה בקהילה. ההנהגה היא גורם אוונגרדי המושך יותר לכיוון ולטרמינולוגיה מסורתית, אף שיש בה הרבה מאוד חדשנות ויצירתיות, אך לחלק מחברי הקהילה הדבר קשה, והיה קשה יותר בשלבים הראשונים. על המתח הזה ארחיב ואעמיק בפרק ה'.

מניתוח הראיונות ומההיכרות שלי עם הקהילה מראשיתה, אני למד שהנעת המהלך של הקמת "ניגון הלב" היה בשני רבדים מקבילים. הרובד הבסיסי היה הרצון לקיים קבלות שבת וליצור קבוצה קבועה של קבלות שבת, מתוך הבנה ורצון להרחיבה גם לפעילות בחגים. ברובד עמוק יותר, הייתה בקרב המנהיגים המייסדים מעין פנטזיה שהמהלך יוביל להקמתה של קהילה הרבה יותר משמעותית. הרובד של קבלות שבת היה הרובד הגלוי, אליו כונס הציבור ועליו דיברו גם המייסדים. הרובד של יצירת קהילה היה סמוי וברמה שונה של התכוונות בין המייסדים, גם בקרב ההנהגה. אולם מן ההתחלה, הייתה בקרב ההנהגה מגמת הרחבה מתמדת של פעילות הקהילה. ככל שהקהילה הרחיבה את פעילותה, עלה צורך בהרחבה נוספת, בהעמקה נוספת, בתכנים נוספים – תרבותיים, אינטלקטואליים, חברתיים ומשימתיים.

עד היום, הלב של חיי הקהילה הוא קבלות השבת. תדירות קבלות השבת יכולה להעיד על המהלך הזה. ההתחלה הייתה קבלת שבת אחת לחודש. מהר מאוד הטווח צומצם לאחת לשלושה שבועות, והחל בשנה השניה – אחת לשבועיים. כך פעלה הקהילה לאורך שבע שנים. קיומה של קבלת שבת אחת לשבועיים, כמוה כהשארת מקום לקהילות היישוביות ולפעילות אחרת בשבת. השנה עברה הקהילה לקיום קבלות שבת מידי שבוע. אני רואה בכך צעד משמעותי ביותר בהגדרת "ניגון הלב" כמחוייבות הקהילתית המרכזית של חבריה. המעבר לקבלת שבת שבועית מעידה גם על הביטחון העצמי של חברי הקהילה והאמונה בכוחם.

במקביל להתפתחות קבלות השבת, התפתחה הפעילות הנוספת של הקהילה ונבנו חיי הקהילה.

החל מהשנה השניה, נוספו על קבלות השבת עשיה משותפת של החגים. בכל שנה נוספו חגים משותפים נוספים. החג האחרון, שנוסף רק השנה, הוא יום הכיפורים. כיוון שאין נוסעים ביום זה, קיום משותף של יום הכיפורים מחייב התארגנות של יממה שלמה, כולל לינה, סעודות מפסקות ועוד. העובדה שהשנה נעשה יום כיפורים משותף, עליו ארחיב בפרק ה', מעידה על התגבשותה והתעצמותה של הקהילה. "אנו חוגגים ומציינים את ימי הזיכרון, החג והמועד של הלוח העברי בדרכים שונות של טקס, לימוד, ניגונים וקריאה. בתשעה באב האחרון קראנו את מגילת איכה ביחד: שתי נשים ושלושה גברים – מקהילת 'ניגון הלב' ומשתי קהילות אחיות, הפליאו לקרוא ולשיר את המגילה בשלושה נוסחים שונים: איטלקי, אשכנזי וספרדי... [12].

דבר שהתפתח כבר בשנה הראשונה – בר מצוות. "גיבשנו מתכונת ייחודית, והדבר התעצם עד מקום שבו בשנה מסויימת, לפני כארבע שנים, משפחות הבר מצווה של אותה שנה, עשו 'שנת בר מצווה', פעילויות רבות כמו בקיבוץ, אך הצוות הוא המשפחות עצמן, כולל ארגון הבר מצווה של כל ילד בפני עצמו" [13]. חן צפוני הייתה הראשונה שהובילה את נושא בנות ובני המצווה, ועם נסיעתה לחו"ל החליפה אותה רעות. "כשחן נסעה, נכנסתי לחלל של הקשר עם המשפחות, כאשר שי וביני מעורבים יותר בנושא של הטקסט וכו'. אני עוסקת יותר בבניית תכנית שנת הבר מצווה, יחד עם קבוצת ההורים. למשל, נסיעה לירושלים לכותל ולבית המשפט העליון - ישן מול חדש. אח"כ היינו איתם בבית התפוצות. עבדתי עם ההורים על התכנית, על כמה כל משפחה לוקחת אחריות. את העליה לתורה הובילו חן, שי וביני. כשחן נסעה, היו בנות שהיה להן חשוב שאישה תהיה שותפה להובלת הטקס. אחת הבנות ביקשה שאני אנחה את הטקס יחד עם שי וביני. הסכמתי. ומאז אני מובילה את בנות המצווה" [14].

פעילות נוספת היא הלימוד. אנשי המדרשה יצרו את הקהילה כדי לתת מענה לצרכים שמעבר ללימוד, החזק מאוד במדרשה. אולם לחברי הקהילה שאינם אנשי המדרשה היה צורך בכך, והיה צורך בצמצום הפער בידע בתוך הקהילה. יש בקהילה כוחות הוראה רבים. ההתחלה הייתה ערבי לימוד לקראת חגים. נקבע צוות המארגן אותם, בהובלת טללית שביט, בתו של המשורר והעורך פרופ' עוזי שביט [15]. תוכן הלימוד התמקד בחגים. בתשס"ט הוקמה, לראשונה, קבוצת לימוד קבועה, הלומדת מידי חודש, ובכל שנה היא בוחרת נושא שנתי.

אחת לשנה יוצאת הקהילה לסופשבוע מרוכז הנקרא "אתנחתא". שי מכנה אותה "מין טריפ של סופשבוע. אחת לשנה, כל המשפחות יוצאות יחד ויש לנו שבת שלמה, שאפשר גם ללמוד, לעשות תפילת שבת שלא קשורה לבר מצווה, עונג שבת, יכולת להיפגש ולדבר. משהו שמעצים את ההיכרות עם האנשים. יכולים להישאר יחד יותר מהשעה הזאת. יכולת להיות יחד 24 ש'" [16]. בנושא האתנחתא קיימים חילוקי דעות בהנהגת הקהילה. שי סבור שיש לקיים פעמיים בשנה אתנחתא. אחרים מפקפקים בחשיבות קיומה, לאור התפתחות הקהילה בשנים האחרונות. בולטת בהתנגדותה עידית, מנהלת הקהילה, שבתוקף תפקידה מארגנת אותה. עידית חוללה השנה שינוי במתכונת ה"אתנחתא" – "אתחנתא" בעמק עצמו, בכפר יהושע, ללא לינה. "אישית אני בכלל מתנגדת ל'אתנחתא'. היא הייתה משמעותית כשהקהילה הייתה קטנה והמפגשים היו פזורים. היום, כשהקהילה גדולה ויש הרבה יותר פעילות מבעבר, אנשים הרוצים בכך נפגשים כל הזמן... התוצאות אינן מצדיקות את המאמץ בשכנוע אנשים. בדיעבד, פיתרון הביניים, לעשות 'אתנחתא' בכפר יהושע, ללא לינה, היה נכון. יתכן שכך זה משמעותי. יתכן שניתן להשיג זאת בדרך אחרת, ללא העומס של ה'אתנחתא'. יתכן שאם נעשה קבלת שבת ולמחרת נזמין לתפילת בוקר ועונג שבת, ישתתפו יותר מאשר ב'אתנחתא'".

הקהילה הפיקה גם ערבי תרבות איכותיים מאוד, לגיוס כספים. הערב הראשון היה מופע של אורה זיטנר. האירועים הבאים הופקו מא'-ת' בידי חברי הקהילה - ערב אלכסנדר פן וערב לאה גולדברג.

פעילות נוספת שהולכת ותופסת מקום מרכזי יותר בחיי הקהילה, היא פעילות החסד והצדקה, לה אקדיש פרק מיוחד.

ביני תלמי, שיותר מהמרואיינים האחרים תיאר את ראשית הקהילה כהתארגנות לקבלות שבת בלבד, מסביר את ההתפתחות כתהליך טבעי שנוצר מתוך העשיה. "נוצרה חבורה, וכל הזמן חשבנו מה עוד נכון לעשות? וכך הגענו לתובנה, שקהילה יהודית טובה מחייבת גם תמיכה ועזרה הדדית בתוכה. מכאן עלה הנושא של צדק חברתי – לא יכולה להיות קהילה יהודית שאינה עוסקת בכך. מבחינת התפיסה הקהילתית שלנו, אנו רואים עצמנו כדומים לקהילות הדתיות, גם מהצד החברתי, הבינאישי, הטקסי, הלימודי. הדברים מתהווים, לא על הכל חשבנו מראש" [17].

במאמר שכתבה רעות המר בעלון הכפר של נהלל, היא היטיבה לנסח את העיקרון שמאחורי מגוון הפעילות של הקהילה: "מאז שהתחלנו, ולאורך שנות הגדילה וההתפתחות - שמנו לנו כמוטיב את דבריו של שמעון הצדיק שהיה משיירי כנסת הגדולה. 'הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד - על התורה ועל העבודה ועל גמילות-חסדים' (פרקי אבות, פרק א, משנה ב). התורה היא הלימוד (וכמובן היישום בחיי היום יום... העבודה (במקור הכוונה לעבודת השם) היא האופן שבו אנו בוחרים לקיים טקס בקהילה – טקס בציבוריות יהודית. זו בעצם עבודה על הזהות האישית והקהילתית והיא חשובה לא פחות מעבודת האדמה... הטקס מאפשר התחברות פנימה והחוצה – התחברות לזהות האישית והקולקטיבית, נשיאת הזיכרון הלאומי והקהילתי הלכה למעשה והעברתו מדור לדור. הטקס מאפשר לחוש את השבת או החג נכנסים בדלת, נכנסים ללב... הוא מאפשר לחוות באופן מוחשי ורגשי את התרוממות הרוח, ההתרגשות והשמחה שיש בקבלת חג בצוותא. וגמילות חסדים? כבר שנים שאנו מחפשים דרכים שונות לתת מענה לצורך הזה במסגרת קהילתית. לעשות מעשה של צדק חברתי, צדקה, חסד וגמילות חסדים" [18].

אחד המאפיינים את הקהילה הוא אווירה של פתיחות. כל אחד יכול להיכנס ומתקבל במאור פנים. אין כל חובה להיות חבר בקהילה כדי להשתתף בקבלת שבת ובכל אירוע אחר. ההצטרפות לקהילה ותשלום מסי חבר היא עניין וולונטרי, שאת עיתויו בוחר המצטרף בעצמו. הפתיחות באה לידי ביטוי גם באופן בו מתנהלת קבלת השבת: "כולם מוזמנים. מותר להיכנס באיחור – יש משהו מרגש בזרימה של האנשים והילדים פנימה גם אחרי שכבר התחילו הניגונים... מותר לצאת לפני שמסתיים –  לאלה שיש מי שממתין להם עם ארוחת הערב בבית או לכל מי שהחליט שהגיע הזמן ללכת..." [19].

רעות מנסחת את הבסיס האידיאולוגי לאווירת הפתיחות הזאת: "מהרגע הראשון ידענו שאנו פותחים זרועות ולבבות לכל מי שרוצה להצטרף ולקחת חלק, שהקהילה שלנו היא אזורית, שוויונית, סובלנית, פלורליסטית ודינאמית. רצינו שאנשים ונשים, ילדים ובני נוער, יחידים ומשפחות, צעירים ומבוגרים – יחושו בנוח ושייכים. רצינו שהיהדות שלנו תהיה מחוברת לעבר ולהווה עם מבט לעתיד ולמסר שאנו רוצים להעביר לדור הצעיר. קיווינו שההתכנסות תזכה אותנו בהתרוממות הרוח והנפש ותהיה שזורה בחן חסד ורחמים, חדווה ושמחה" [20].

הקהילה נמצאת בדיסוננס בין הרצון הטבעי לגדול ולהרחיב את מעגל השותפים ואת ההשפעה כלפי חוץ, לבין החשש מאבדן האינטימיות. עידית שגב, מנהלת הקהילה, דוחפת להגדלת הקהילה. עידית, בעצמה חברה חדשה לקהילה, שהצטרפה אליה בעקבות מינויה המקצועי לתפקיד, ערה לקושי להתחבר ולהצטרף, המזכיר במידה רבה את הקושי להצטרף ולהתחבר לקהילה קיבוצית: "אחת הבעיות הקשות היא הזמן שלוקח להתחבר. זמן ההתחברות של אדם שבא מבחוץ הוא עניין מורכב. התפיסה הייתה, שיש להסתער מיד על מי שמצטרף. היום אנו עובדים בצורה הרבה יותר מינורית. לא מציקים למצטרפים, לא מנג'סים לתשלום דמי חבר, יש לתת לאנשים את זמן ההבשלה. יש משהו מאוד סמלי בתשלום דמי החבר – זאת מחוייבות ונכונות להתגייס ולתרום. בנושאים אלה אני פונה רק לחבר ששילם דמי חבר. המעגלים הם ממש ברורים. אנשים מתקדמים אט אט בתוך המעגלים וההצטרפות לצוותים היא חלק מזה" [21].

התרחבות הפעילות והתגבשות הקהילה, חייבה שינוי באופן הוולונטרי והספונטני שבו פעלה הקהילה. ביטויים לכך הם מינוי מנהלת קהילה והעסקתם בשכר של שי וחן, בהם אעסוק בפרק הבא. שינוי נוסף הוא הקמת עמותה של הקהילה.

את תהליך הקמת העמותה מובילים עידית שגב ועו"ד גולן משעלי, אחד הפעילים המרכזיים בקהילה. הצורך בהקמת עמותה, הוא כדי להיות גוף עצמאי. בעמותה, יש מחוייבויות: אסיפות, דו"ח, בחירת ועד ההנהלה, אסיפה כללית, מיסים וכו'. העמותה מאפשרת ניהול כספים. הקמת העמותה היא גם "הכרזת העצמאות" של "ניגון הלב" מן המדרשה ב"אורנים". "עד היום ישבנו על שולחן המדרשה. רצינו להתנתק. אנשים לא מבינים מה ההבדל בין המדרשה ל'ניגון הלב', כולל ידידינו בארה"ב. אנו זקוקים לפרידה הזאת, כדי שאנשים ידעו למה הם תורמים כסף" [22].

את הפרק על בינוי הקהילה וצמיחתה, אסכם בדברים שאמר שי זרחי בשבח הקהילתיות: "לאחרונה גילינו שיש לנו הרבה אנשי משפט בקהילה – שני שופטים, כמה עורכי דין ועכשיו מצטרפת משפחתו של פרקליט המדינה משה לידור. הקהילתיות היא כזאת שהם לא מביאים את המקצועיות שלהם בכלל (חוץ מעו"ד משעלי שמסייע לנו בהקמת עמותה). אנשים פוגשים דמויות וקהלים חדשים. יש כאן חדשנות מבחינה סוציולוגית, מעניינת מאוד בתנועה פנימה של אנשים להיות פעילים, יותר או פחות. המנהיגות לא תמיד מספיק עובדת עם הכוחות של האנשים... יש אנשים שהפטליזם הפך אותם ריקים מבפנים, והקהילה נותנת להם הזדמנות להתמלאות פנימית. זה ממלא אותם. זאת הזדמנות להתמלאות מתוך עולם שביום יום שלו הוא הולך ומתרוקן מרוחניות – עולם טכני, הישגי, גלובלי. אנשים אינם מוצאים את העצמיות הרוחנית שלהם. הקהילתיות נותנת פתרון להרבה מאוד חיפוש ולכן קהילות כאלו קמות ומתרחבות במקומות רבים נוספים" [23].