הבלוג של אורי הייטנר

ג. המנהיגות הרוחנית והקהילתית של "ניגון הלב"

על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות בחברה הישראלית, קהילת "ניגון הלב" פועלת במרחב החילוני, אף שלפחות חלק מחברי הקהילה ובוודאי מהנהגתה אינם מגדירים כך את עצמם. אחד האתוסים המרכזיים בחברה החילונית הוא הדמוקרטיה כערך עליון. חברה דמוקרטית – מעצם טבעה, אינה מקבלת על עצמה בקלות וברצון מנהיגות. לא בכדי אין בקהילות וחברות חילוניות אנשים בעלי סמכות כרב, אלא לכל היותר בעלי תפקידים נבחרים לקדנציות.

בתנועה הקיבוצית, שרבים מחברי הקהילה ובעיקר מראשיה באים ממנה, ההסתייגות ממוסד המנהיגות גדול עוד יותר. הקיבוץ מושתת על ערכי שוויון ועל דמוקרטיה ישירה. המוסד העליון והחשוב ביותר הוא האסיפה הכללית שבה ניתנת לכל החברים הזדמנות של ממש להשפיע, לקבוע מדיניות ולקבל החלטות. ההנהגה נבחרת לקדנציות קצרות. ברבים מן הקיבוצים קיימת נורמה של בריחה מלקיחת אחריות מנהיגותית. בעבר מי שנבחרו לתפקידים התהדרו בכך שנאנסו לכך בידי "דין התנועה".

על רקע זה, ייחודית מאוד סוגיית המנהיגות בקהילת "ניגון הלב". זו קהילה שנבנתה מלמעלה, בידי ההנהגה. ההנהגה לא נבחרה אלא מינתה את עצמה, אין לה קדנציה ואין כל מנגנון מובנה להחלפתה. ההנהגה אינה מתהדרת בדמוקרטיה, אלא מצהירה בגלוי שאין היא דמוקרטית. הסמכות והעוצמה של ההנהגה גדולים מאוד. הציבור מקבל את סמכותה ומעריך את חבריה, אך לא תמיד משלים עם אופן ההתנהלות הבלתי דמוקרטית.

בפרק זה אתאר את האופן בו מונהגת הקהילה, ואת פעולתם של שלושת מעגלי ההנהגה. אבחן את אופן פעולתה ואשים דגש על האופן שבו חבריה מגדירים את סמכותם ותפקידם. מאחר והתמקדתי בראיונות לעבודה זו בחברים בהנהגה, חסר בה קולם של החברים מן השורה והאופן בו הם רואים את הדברים; סוגיה הראויה לבחינה ומחקר נפרדים.

כן אתאר בפרק זה את תהליך ההתמסדות של הנהגת הקהילה – הכנסת תפקיד מנהל קהילה וראשית העסקתם של מובילי תפילה בשכר. מאחר והעסקתם של שי זרחי וחן צפוני במשרה החלה רק בשבועות האחרונים, אין עדיין פרספקטיבה לבחון את השפעת המהלך על הקהילה, אלא רק את הכוונה שעמדה מאחורי מהלך זה וכיצד הוא נראה היום בידי מחולליו.

קהילת "ניגון הלב" בנויה ממעגלי השפעה. המעגל המרכזי והדומיננטי ביותר הוא מובילי התפילה, שהם ההנהגה הרוחנית הבלתי מעורערת. המעגל השני הוא הצוות המרכזי, המורכב ממובילי התפילה ועוד קומץ חברים, והוא הגורם קובע המדיניות ומקבל ההחלטות על חיי הקהילה ופעולתה. המעגל השלישי הוא הצוותים הפעילים, שלוקחים אחריות על תחומים מסויימים בחיי הקהילה, בכפוף לצוות המרכזי ובהדרכתו. המעגל הרביעי הוא החברים מהשורה, המשתתפים בפעילות, משלמים מסי חבר ומתנדבים באופן ספורדי לעשיה. המעגל החמישי הוא המשתתפים החלקיים, שאינם חברים, אינם משלמים מסים אך מגיעים בתדירות זו או אחרת למפגשים והם המאגר הטבעי להגדלת הקהילה.

מובילי התפילה הם ההנהגה הרוחנית של הקהילה. עם הקמת הקהילה, מובילי התפילה היו שי זרחי, משהל'ה יצחקי וביני תלמי. לאחר זמן קצר הצטרפה אליהם חן צפוני. בעקבות משבר בתוך המדרשה, שהוביל לעזיבת משהל'ה את המדרשה, הוא נאלץ לעזוב גם קהילת "ניגון הלב". ב-2006 יצאה חן צפוני לשלוש שנים בקהילת "בני ישורון". במשך שלוש השנים הללו שי וביני היו המובילים היחידים. היה ניסיון לשלב בין המנחים את גילי צדקיה, ולו כדי לתת את הקול הנשי שחסר בהעדרה של חן, אך הניסיון לא עלה יפה. עם חזרתה של חן לארץ, לאחרונה, היא חזרה לפעול במסגרת מובילי התפילה.

הצוות, בהרכבו המקורי (עוד ללא חן) לא נבחר, אלא הוא היה צוות ההקמה – הצוות שהקים את "ניגון הלב", והחל לקבוע את דרכה.

לנוכח המקום המרכזי של מובילי התפילה בקהילה, עזיבתו של משהל'ה עלולה הייתה ליצור משבר בקהילה הצעירה והבלתי מגובשת עדיין. היה זה מבחן מנהיגות קשה לשאר הצוות. המשך חיי הקהילה וצמיחתה מעידים על כך שהם עמדו היטב במבחן. "משהל'ה יצחקי עזב את הקהילה על רקע עזיבתו המתוחה את המדרשה ב'אורנים'. בשלב החיים הזה של 'ניגון הלב', אנשי המדרשה היו רבים ודומיננטיים והמתח לא אפשר לו להמשיך להוביל את הקהילה. הוא, מבחינתו, רצה מאד להישאר אבל זה נעשה בלתי אפשרי. זה היה משבר בעוצמה בינונית. היינו אז יחד איתו 4 מובילים, וה-3 שנשארו נתנו תחושה של ביטחון, לכן המשבר לא היה חריף מעל המידה. אני מצר על העזיבה הזאת. משהל'ה הוא אדם יקר ויוצר נהדר והוא חסר לנו. בתקופה יותר מאוחרת, אחרי כשנתיים, עשינו מאמץ להחזירו מבלי להבטיח מיד הובלה, אך זה לא התחבר. לשמחתי, עובדה זו הולידה את הקהילה שנפגשת בעין דור – "מול תבור", שמשהל'ה הוא ממוביליה, כך שמהמשבר נולדה יצירה" [1].

תפקידם של מובילי התפילה, הוא קביעת סדר היום התרבותי שלה – הם מעצבים את הסידור, הם מנחים את קבלות השבת והתפילות, הם דורשים את פרשת השבוע, הם מכניסים את השירים והניגונים.

עבודה זו דורשת השקעה רבה של משאבי זמן מצד המובילים. "אנו מתייחסים ברצינות רבה להובלה. אנו נפגשים מידי יום ו' לפחות לשעתיים שלוש. הפגישה אינה רק על קבלת השבת, אלא אנחנו מחליפים דעות, חשיבה, סיכומים וחלומות בכל הקשור ל'ניגון הלב'.

זה סיפור מורכב, שיש בו חלקים בין אישיים, מחשבות על הכיוונים שיש ללכת בהם, איך להתמודד עם בעיות בין אישיות, קטעים הקשורים לנושאי הלימוד וימי הלימוד. חלק נוגע גם לקבלת השבת עצמה, בעיקר במה שנוגע לפרשת השבוע. אנו מכינים יחד את הדרשה של פרשת השבוע. כשאני יושב עם מישהו כמו שי על פרשת השבוע, דברים קורים. זו איזו דינמיקה של כיף, שנוצרים בה דברים בתפיסה של כל אחד מאיתנו והחיבור בינינו. אנו מוצאים קו אחד או שניים שאיתם אנו הולכים, בהם מתרכזים. לשי הייחודיות שלו ולי הייחודיות שלי בגישה לפרשת השבוע" [2].

מעבר לתפקיד המובנה של הובלת התפילה, מובילי התפילה הם ההנהגה הרוחנית של הקהילה. סוגיית הסמכות מעסיקה מאוד את הקהילה ואת המובילים עצמם. סוגיה זו מהותית גם בשאלות היומיומיות של הובלת קבלות השבת, בעיקר בראשית הדרך. האם הציבור יענה למובילים כאשר ידרש לעמוד, לשבת, להדליק נרות, להניח יד על ראש הילדים  ולברך אותם, לשתוק ברגעי דומיה וכו'? התשובה החיובית על שאלות אלו כלל לא הייתה מובנת מאליה בעיני המובילים בראשית הדרך. הם לא ידעו איך הציבור יקבל זאת ואף להם עצמם המעמד הזה לא היה מובן מאליו.

מי שסייע להם להתגבר על המחסומים, מספרת חן, כמו גם בנושאים רבים אחרים, היה הרב רולי מ"בני ישורון". "בקיץ שבו רולי היה כאן [עוד לפני הקמת "ניגון הלב" א.ה.] הוא עשה איתנו קבלת שבת, שהייתה מעין אירוע מכונן בעבורנו. הוא הקים אותנו והושיב אותנו. אחרי שהוא הלך, שאלנו את עצמנו מי יעיז להגיד לאנשים לקום, לשבת. הוא נתן לנו את הדחיפה – 'מה שתעשו זה טוב'. בעקבות המפגש איתו עסקנו המון בנושא הסמכות. הרקע שלנו הוא שרובנו קיבוצניקים, באים מן המקום שאין אחד שהוא הסמכות. איך אני יכולה לבוא ממקום סמכותי, להקים ולהושיב אנשים?" [3].

משמעות סמכותה של ההנהגה מוגדר באופן שונה בידי כל אחד משלושת חבריה. לחן, אולי כיוון שאינה קיבוצניקית, אולי בשל הקשר שלה לקהילת "בני ישורון", שהוא עמוק וחזק יותר מאשר לחבריה ואולי בשל היותה רבה – הסמכות טבעית ומובנת מאליה יותר מאשר לחבריה. היא מדברת על חבריה ועל עצמה באופן חופשי ומובן מאליו כעל "הסמכות הרוחנית", "הרבנים" וכו'. שי וביני נמנעים מהגדרה זו. חן מדברת בחופשיות מלאה על הסמכות שלהם. לשי ובעיקר לביני יש הרבה יותר עכבות. חן מדגישה באופן ברור יותר את המעמד האקסלוסיבי של ההנהגה הרוחנית. שי ובעיקר ביני מדגישים דווקא את הצוות המרכזי, שהם רק חלק ממנו, כהנהגת הקהילה. שלושתם מודעים לפער העמדות ביניהם.  

"אם שמים את שי, ביני ואותי על רצף", מאבחנת חן את התמונה, "ביני הוא בקצה אחד, שי קרוב יותר אליי ואני בקצה השני. יש בכך קשר לאישיות וגם להחלטה האישית והאידיאולוגית של כל אחד מאיתנו. אני הכרעתי שאלמד רבנות כמקצוע. את הצמיחה שלי עשיתי בחברה של רבנים, גם בארץ וגם בארה"ב. הייתי שלוש שנים בתכנית עמיתים של רבנים ב"בני ישורון" בארה"ב. אני הישראלית הראשונה שעשתה זאת. התכנית הזאת ממומנת למען יהדות ארה"ב. להעביר את הדגל של "בני ישורון" לכל יהדות ארה"ב. בגלל ההיכרות והקשר עם "ניגון הלב" הציעו לי לעשות אצלם את ההכשרה. בחמש השנים שאני במסגרות הללו – הכרעתי סוג של הכרעה והתפתחות לכיוון הזה".

חן מגדירה את שי, את ביני ואת עצמה – רבנים. היא מודעת לכך שההגדרה קשה לחברים בקהילה. "שמנו את עצמנו שם בתפקיד סמכותי כמובילי תפילה. קראנו לכך תפילה. הבנו שיש צורך בהכשרה לכך. גם כאשר בחורף האחרון שי וביני נסעו לסמינר בארה"ב ובכל שבוע זוג אחר הוביל תפילה, עלתה השאלה – למה צריך 'רבנים'? האם לא עדיף שבכל פעם יעשו זאת אחרים? ניתן ביטוי לאנשים נוספים. חלק מהאנשים אינם רואים במנהיגות הרוחנית מקצוע; 'כל אחד יכול'. לנו היה חשוב מאוד לומר שהתפקיד של הובלה רוחנית אינו מקרי. אף שחוץ ממני הם לא בחרו במסלול רבני. אבל זה מקצוע, לא כל אחד יכול לעשות זאת, יש ללמוד את זה. התפקיד דורש ידע, מנהיגות, סמכות... אם יש אבל, שמחה – בחברה מסורתית זה תפקיד הרבנים. ואצלנו? איך הרבנים מעצבים את התפקיד שלהם? עד כמה הם מעורבים בחיים של האנשים? האם תפקידם לומר – ככה מקימים קהילה יהודית? מי הסמכות?"

התשובה של חן ברורה – מובילי הקהילה הם הסמכות. היא מבקרת את חבריה המהססים. "בעיניי, חלק מן החולשה זה החשש, אולי זו אידיאולוגיה, שגרמו לנו להשאיר את ההגדרה הזאת באופן אפור". ההסבר שלה לפער בגישות, הוא שהיא קיבלה את הכרעת חייה – להיות רבה. בהכרעה הזאת היא עלתה שלב מעבר למדרגת המדרשה. "אחרי שהכרעתי ללכת לבית הספר לרבנות, אחרי שכבר 3 שנים עשיתי תפקיד מנהיגותי בקהילה, והכרתי רבנים בישראל ובעיקר בארה"ב, עוד לקח לי הרבה זמן עד שנפל לי האסימון שזה מה שאני רוצה לעשות. אני חשה שהבאתי לקהילה המון תכנים ששי וביני פחות העזו להביא, בשל אותה הכרעה. הייתי בסביבה רבנית. היציאה שלי ללימודי הרבנות הוציאה אותי מהמעגל של המדרשה, שבה כולם מדברים אותו דבר וקשה להיות יוצא דופן. ההשארות בתחום המדרשה ללא יציאה למקום אחר, אינה מאפשרת צמיחת מנהיגות רוחנית. כולם מדברים אותו דבר, באים מאותו רקע. המקום שבו התחלתי לתפוס את עצמי כרב היה הדרגתי. חשתי שבעמק ובירושלים (שם למדתי) מדברים בשתי שפות שונות. בבית המדרש לרבנים צמחתי, גדלתי. הייתי עם אנשים שכמוני רצו לגדול לרבנות. אלה אנשים דתיים במהותם. לא מחקתי את הזהות שלי, אך מהמקום הזה יכולתי להביא דבר חדש לקהילה – הבר מצוות ועוד. שי וביני לא כל כך ידעו מה לעשות עם זה, תפילת שבת, קריאה בתורה וכו'. הם פינו לי את הדרך ונתנו לי להוביל. אני הראשונה שעמדתי מול הקהילה עם טלית. היום זה נראה ברור, אבל אז זה היה מורכב רגשית. לעמוד לבד עם טלית מול קהילה שכולה בלי טליתות. זה סמל לא פשוט בחברה שלנו".

חן מגדירה את עצמה כדתיה, למרות שמושגים הישראליים זה מאוד מסובך. "איני דתיה במושגים המקובלים בחברה הישראלית. בהגדרה העצמית שלי אני דתיה. בסקרים אני אומרת 'אחר' או רפורמי" [4].

שי זרחי מסתייג מההגדרות הרבניות. כל מי שנוכח בקבלת שבת ובתפילה ב"ניגון הלב", אינו יכול לטעות במעמדו המרכזי והמוביל של שי, כמעין אדמו"ר הקהילה (ואף מחוץ לה). אולי בשל עובדה זו אין הוא זקוק להגדרות הללו, באשר סמכותו היא טבעית ומקובלת על הציבור. "יש במובילי התפילה ב'ניגון הלב' איזו סמכות בעיני חבריה", מגדיר שי. "זוהי סמכות שנוצרת מתוקף אישיותם וידיעותיהם וכישרונם הקהילתי והריטואלי. עם זאת, אין ספק שזו איננה אותה הסמכות הרבנית הידועה לנו. אנחנו פועלים בקהילה שחבריה אינם נותנים לנו את אותו הכוח ולא מייחסים לנו, בצדק, את אותה 'רוח הקודש', כפי שמוכרת לנו מעולמות אחרים. לכן הייתי מגדיר סמכות זו כסמכות בגובה העיניים ומתוך שותפות ושוויוניות גדולה. לטעמי, זו צריכה להיות מערכת היחסים של רבנים עם קהילותיהם גם בציבור האורתודוכסי" [5].

כאשר חן מדברת על הנהגת הקהילה, אין ספק שכוונתה היא למובילי התפילה. שי מגדיר כהנהגה את הצוות המרכזי, הכולל את מובילי התפילה, אך יחד עמם קבוצה נוספת של מנהיגים. כך, לטענתו, התגבשה הקהילה מתחילתה. שלישיית מובילי הקהילה המייסדים – שי, ביני ומשהל'ה ריכזה סביבה במהרה אנשים נוספים, ובהם חן צפוני, בטרם צורפה למובילי התפילה. "סביב השלישיה הזאת, התפתח מעגל מנהיגות נוסף שכלל את רעות המר – מנהלל ומהחברה למתנ"סים, שרה'לה שדמי – נהלל, מפתחת נושא הקהילה ב'שדמות' שב'אורנים' ומומחית לבינוי קהילה חדשנית, חן צפוני מנהלל, שהצטרפה אלינו כחלק מהסבה רוחנית שעשתה מעובדת סוציאלית לרבנות ובהמשך הצטרפה אף להובלת התפילה. רותי, שכותבת את הדף השבועי". כאשר שי מדבר על "החבורה הנושאת", כוונתו אינה למובילי התפילה בלבד, אלא לצוות המרכז כולו. "לחבורה הנושאת יש מכנה משותף רחב – היא עמוקה בתחום הזהות היהודית, לא מתנצלת, זורמת הלאה ויש בתוכה גם כישרון וניסיון קהילתי; מזכירי קיבוץ, רכזי תרבות וכו'. עבר של המון עשיה קהילתית. יש בצוות הזה המון כישרון קהילתי. מסתבר לימים, שלעוצמה הבלתי רגילה של הצוות יש גם מחיר – לפעמים הצוות חזק מידי ומקשה על צמיחה של אנשים נוספים" [6].

גם ביני רואה בצוות המרכז את מנהיגות הקהילה: "הרבה פעמים, כשמישהו מסתכל מבחוץ על הקהילה, נראה שהיא בנויה בעיקר על הנוכחות וההובלה של שי ושלי [הראיון עמו התקיים טרם חזרתה של חן מארה"ב]. זה לא כך. הדבר החזק ביותר של הקהילה הוא הצוות המרכז. זה הלב הפועם של הקהילה. יש לא מעט בעייתיות, לעתים יחסים אישיים מורכבים, הכל בהתנדבות בידי אנשים עסוקים. אבל זה המקור של חשיבה, של כוח ועוצמה. לא עוסקים בצוות הזה בתכני קבלת השבת והטקסים. הצוות עוסק במערכות האחרות הקשורות לקהילה – מה לעשות, איך לעשות, בר מצוות, לאן להתפתח. הצוות יושב לפחות אחת לשבועיים. הצוות לא נבחר – אין דמוקרטיה. הוא נושא את העניין הרבה שנים, עם קצת שינויים. יושבים בכל פעם שעות, אל תוך הלילה" [7].

רעות המר היא חברה פעילה ומרכזית בצוות המרכזי, מימיה הראשונים של הקהילה. אף שאין היא חלק ממובילי התפילה, אין ספק שגם היא בעלת סמכות מנהיגותית משמעותית בקהילה, בצד התרבותי והרוחני. היא מובילה טקסי בת מצווה ומילאה פעמים אחדות את מקומם של מובילי התפילה, בהעדרם. אך תפקידה המרכזי הוא בתחום הקהילתי. גם רעות רואה את הצוות המרכזי כלב הפועם וכמנהיגות של הקהילה. גם היא שלמה לחלוטין עם העובדה שאין זו מנהיגות נבחרת, ואין היא סבורה שיש מקום לדמוקרטיה בקהילה, אך סבורה שיש מקום לרענון ותחלופה בצוות. "בצוות המרכזי של 'ניגון הלב', אני לקחתי את הצד הקהילתי, שהוא גם ההתמחות שלי בחברה למתנ"סים. את הצד הרוחני הובילו שי וביני ואני את הצד הקהילתי. הקשר עם המשפחות, לקבל את הכתובות, לשלוח להם את המכתב השבועי, לדעת מי האנשים, מה הם עושים, מה הם רוצים, מה הם צריכים. אני מקבלת את האנשים בכניסה, אני שומרת על הקשר עמם, מתקשרת למי שנעדרו. בחגים חשבתי איך לשתף אנשים – למשל להביא חנוכיה ונרות בחנוכה וכו'. חן ואני יזמנו את 'אתנחתא'. אני התקשרתי למשפחות, אני הזמנתי, זאת הייתה האחריות שלי בצוות. דרך זה היה לי ידע על הרצונות של האנשים, כמו הכנסת ניגונים שאנשים אוהבים, לאפשר לאנשים להיות 'המשפחה המדליקה' [בכל קבלת שבת משפחה אחרת מדליקה נרות, אומרת כמה דברים, ובדף השבועי היא מוצגת ברשימה קטנה, מלווה בתמונות. א.ה.], לספר משהו אישי. עשיתי זאת לאורך שנים. הייתי גשר בין הצוות לבין האנשים. עד היום יש קצת קושי בקשר הזה".

"הצוות עובד מאוד מאוד קשה", מתארת רעות. "אותו צוות, פחות או יותר, פועל מההתחלה. ההרכב הראשון כלל  את שי, ביני, משהל'ה, שרה שדמי ואותי. לאחר זמן קצר גם חן הצטרפה. אני רוצה כבר לצאת מהצוות, כי לא טוב לקהילה שלא תהיה בו מוביליות ותחלופה. לאחרונה, החלטנו שבכל שנה אחד מחברי הצוות יצא, כדי להכניס מישהו חדש. לצוות יכנס מישהו שהיה באחת מוועדות המשנה". התחלופה שעליה מדברת רעות אינה כוללת את מובילי התפילה.

"אף אחד לא בחר אותנו. אף אחד לא מינה אותנו. אנחנו הצוות שקם כדי להקים את 'ניגון הלב' ומאז הוא מוביל אותו. מצאנו עצמנו נפגשים כבר שמונה שנים, אחת לשבועיים ביום א' בין 21:00-00:00. יש לנו המון עבודה והמון החלטות לקבל. בהתחלה על הטקסטים, על אורך קבלת השבת, איך לבנות את התפילה, האם לשבת בשורות או במעגלים, האם להגיש כיבוד, האם לעשות פינת יצירה לילדים. את הכל, הכל, אנו עיצבנו. בהתחלה, בכל ישיבה גם למדנו, למשל ניגונים, כדי להעביר אותם הלאה בקבלת שבת. אחת לחצי שנה אנו מקדישים בוקר שישי שלם לישיבה. בוקר נוסף אנו מקדישים למפגש עם המועצה האזורית, כי אנו עובדים איתם יחד".

על אף נכונותה לתחלופה בצוות, רעות מתנגדת לבחירות דמוקרטיות, אף שהיא קשובה לקולות בקהילה ומודעת לביקורת על העדר דמוקרטיה. "בהדרגה הבנו שאנשים רוצים לפעול ואנו קצת חוסמים. יש אישו של מנהיגות בקהילה. יש פחדים שונים. למשל – היו הפחדים מהצד הדתי. יש פחדים מהצד של המנהיגות. מי שמכם? מי מינה אתכם? למה אינכם נבחרים? היה על כך דיון סוער בצוות והחלטנו לא לפתוח אותו להכרעה ציבורית. יש על כך דיון ציבורי בקהילה. דנו על כך ב'אתנחתא' הראשונה. שמענו הרבה ביקורת על כך שאנו קובעים הכל ואין לאנשים דרך להשפיע. הבנו שיש מידי פעם מקום לשיחת קהילה. באחת ה"אתנחתות" העלינו את זה כנושא – האם אנו קהילה? לשם מה אנשים באים ל'ניגון הלב'? יש כאלה שרק למען החברה, האנשים. אחרים בגלל הטקס הרוחני. בשיחת הקהילה השלישית סוגיית המנהיגות עלתה חזק מאוד, סביב ההחלטה שלנו לקבל ספר תורה. גולן משעלי שאל למה החלטתם בלי דיון בקהילה? בעקבות השיחה, היה לנו מפגש צוות מאוד סוער. אני טענתי שלא כל דבר צריך להביא לשיחה. יש דברים שבהם מנהיגות לוקחת אחריות. לא כל דבר הוא דמוקרטיה. אני מאמינה גם בשיתוף. יש מקום לאיזון" [8].

.

עו"ד גולן משעלי אינו שייך ל"הנהגה ההיסטורית", אך הוא חבר פעיל בקהילה. גולן מוביל את הקמת העמותה ופעיל בהקמת העמותה של רשת קהילות התפילה, בה אגע בפרק ח'.  משעלי ביקש להצטרף לצוות. הייתה זו הפעם הראשונה שסוגיה כזו עלתה. הייתה על כך שיחה סוערת בצוות. היו דעות שונות בצוות. רעות המר, למשל, תמכה בצירופו. בסופו של דבר הצוות המרכזי החליט בשלילה. הצוות גם הגדיר קריטריון סף – מי שרוצה להצטרף לצוות המרכזי, יקדים לכך פעולה בקהילה עם צוות אחר.

ביני נפגש עם גולן לשיחה אישית. גולן מצא את מקומו בצוות אחר בקהילה. אך בקהילה עלתה סוגיית המנהיגות לסדר היום הציבורי. "הפרשה פתחה אותנו להבין, שיש לפתוח את הצוות" [9].

הדינמיקה הפנימית של עבודת הצוות מעניינת מאוד. רעות: "אני לא הסכמתי שההחלטות בצוות יהיו החלטת רוב. אנו מנסים בכל חילוקי דעות להגיע לקונסנזוס. אם יש חילוקי דעות, דעתי היא שלא להכריע, גם אם הרוב אומר כן. זה לא נראה מעשי לשאר הצוות".

דוגמה למחלוקת עמוקה בתוך הצוות, הייתה סביב העסקתה בשכר של גילי צדקיה, שלמשך תקופה קצרה מילאה את מקומה של חן, לאחר צאתה לחו"ל. גילי הוסמכה כרבה רפורמית, והיה עליה לעשות סטאז'. "מאוד אהבנו אותה", מספרת רעות. "כשהיא הצטרפה, היא הייתה בחודש השישי להריונה. היא לסבית, חד הורית, מתגוררת בחיפה. אחרי הלידה, היה לה קשה ליצור מחוייבות כמו שלנו. אנו קצת אימצנו אותה, לקחנו אותה תחת חסותנו. אני אימצתי אותה ממש לחיכי. אך היא לא יכלה לתת לנו את כל מה שדרוש, ואז היא ביקשה תשלום. היה על כך ויכוח גדול. היה רוב קטן למחייבים, אבל הוחלט לפעול על פי השוללים, ומאז כך אנו עובדים".

רעות מבטאת בדבריה תסכול מכך שהציבור אינו מודע, לתחושתה, להשקעה הרבה הנדרשת מן הצוות. "הצוות עובד המון על דיאלוג, אנו משוחחים הרבה מאוד על כל דבר; שאלות עומק, שאלות ערכיות. העבודה מאוד קשה, אך אנשים אינם מודעים לקושי. מרגלית שחר שהצטרפה לצוות לאחרונה, הייתה בצוות 'פנים אל פנים' והייתה פעילה בקהילה. אחרי כניסתה  לצוות, היא הייתה בהלם. היא לא האמינה שאנו עובדים כל כך קשה, כדי שיתקיים 'ניגון הלב'. היא טוענת שאיננו משתפים מספיק את הקהילה, כדי שתדע מה עושה הצוות. הצטרפותה הציבה בפנינו מראה והבהירה לנו את הפערים הללו, בין מה שלנו מובן מאליו ולאנשים בקהילה לא" [10].

גם ביני תלמי מבין שיש צורך במוביליות ותחלופה ובהצמחת מנהיגות בתוך הקהילה, אך גם הוא מתנגד  לכך שהדבר יעשה באופן דמוקרטי. "אנחנו לא דמוקרטים. אין לנו תפיסה דמוקרטית. גם כמובילי תפילה איננו מתחלפים. זו שאלה לגיטימית, אבל כרגע לא נראה לי סביר שאנו נוחלף. ההנהגה קמה כדבר מאוד משימתי, בידי אנשים בעלי יכולות שהיו מוכנים להשקיע ולתרום. במהלך השנים אנשים התחלפו. שרהל'ה, רעות, שי ואני – היחידים החברים בהנהגה מהתחלה, ללא הפסקה. אבל היו אנשים שהתחלפו עם השנים ויש חדשים שהצטרפו". לשאלתי, מה נדרש מחבר בקהילה הרוצה להשפיע ולהיות חלק מן ההנהגה, השיב ביני: "אנחנו צריכים אנשים כאלה, המחפשים לעשות. יש הרבה עבודה. אבל זה לא חייב להיות דווקא בצוות המרכזי. הגענו למסקנה שהצוות המרכזי צריך לכלול אנשים שכבר הייתה להם מעורבות קודמת בעשייה בקהילה. כך, למשל, צרפנו לאחרונה את מרגלית, שהיא גם יועצת ארגונית במקצועה. יש אנשים שרוצים לצאת מהצוות המרכזי ואנו לא כל כך ממהרים לתת להם זאת. אנו מציעים לאנשים תפקידים – ריכוז תרבות ועוד. אבל התפקידים הללו דורשים הרבה השקעה ונכונות להשקיע מזמנם. אנשים הלוקחים על עצמם תפקידים כאלה, מתקדמים בהדרגה לתוך ההנהגה. יש למצוא את הדרך לתת לאנשים את היכולת לתרום. סביב גישה דמוקרטית חיובית פורחת, אנו עלולים לאבד את העסק" [11].

המעגל השלישי הוא מעגל הצוותים והמתנדבים. "היום אנו מודעים לכך שהצוות כה חזק, שהוא חייב בתשומת לב לפינוי מקום לעשיה של אנשים אחרים. כל החוכמה בקהילה, היא שלכל אדם שרוצה יהיה שטח ביטוי – ביוזמה, בוועדה, בארגון מבצע וכו'. שלכל אחד תהיה פינה לעשות, אף שיש כאלה שרק רוצים לספוג, לקבל" [12]. בשנים הראשונות ריכזה רעות את הנושא, עד כניסתה של עידית לתפקיד מנהלת הקהילה. עבודת הצוותים נבעה מתוך עבודת הצוות המרכזי, וההחלטה על הקמת התקבלה בצוות המרכזי. חלק מן הפעילים הצטרפו בהמשך לצוות המרכזי. כך, למשל, רותי בינדר, הכותבת את הדף השבועי. בשנים הראשונות הדף נכתב בידי אנשים שונים. הצוות פנה לרותי בבקשה לכתוב את הדף באופן קבוע, והיא הצטרפה לצוות.

הצוות הראשון היה צוות בר מצווה. צוות נוסף מארגן את ה"אתנחתות". היום פועלים צוותים שונים, חלקם קבועים וחלקם אד-הוק, המאפשרים לאנשים רבים לפעול, להתנדב, להשפיע ולנוע להנהגה. הצוותים הם על טהרת ההתנדבות, וחבריהם הפעילים נפגשים הרבה ועובדים קשה. מקור הסמכות לצוותים הוא הצוות המרכזי. הצוותים מחוייבים להעביר מידע שוטף לצוות המרכזי. במקרה של חילוקי דעות בין הצוותים לצוות המרכזי, ההחלטה היא של הצוות המרכזי. דוגמה לכך היא התנגדות הצוות המרכזי ליוזמה של צוות יום ההולדת של הקהילה, לחגוג את האירוע במקום אחת מקבלות השבת. ההכרעה בנדון הייתה של הצוות המרכזי.

הקמת הצוותים הפכה את הקהילה לארגון מורכב יותר, וההנהגה הבינה שהדברים אינם יכולים להמשיך לפעול על טהרת ההתנדבות. שש שנים אחרי הקמת הקהילה, הוחלט למנות מנהל קהילה. החלטה זו היא ציון דרך בחיי הקהילה. היה זה צעד ראשון במיסוד הקהילה. הצעדים הבאים היו הקמת העמותה והעסקת שי וחן בשכר.

יצא מכרז ולתפקיד נבחרה עידית שגב, שלא הייתה באותה תקופה חברה בקהילה ולא הכירה את הקהילה. עידית הייתה רחוקה מהתוכן היהודי של הקהילה, ותפקידה הוגדר כניהולי. בתחילת הדרך היא הועסקה בחצי משרה, ואח"כ משרתה גדלה ל-3/4 משרה. בתום שלוש שנים החליטה עידית לסיים את תפקידה, אך בינתיים היא הצטרפה לקהילה, התחברה לתכניה ובכוונתה להמשיך את חברותה בה [13].

שי זרחי אינו חוסך שבחים מעידית: "יש לה יכולת הפקה יוצאת דופן. חיפשנו אדם מתאים לתפקיד, היו לנו גם מועמדים מתוך הקהילה והיא נמצאה המתאימה ביותר. הקליטה שלה ושל משפחתה בקהילה הצליחה מאוד. היא לא נשארה רק מנהלת ומפיקה, אלא חלק מן הקהילה. היא באה עם פחות ניסיון קהילתי, והייתה חפה לחלוטין מן העניין היהודי, חוץ מקצת מסורת משפחתית אלג'יראית. היכולת שלה להוציא לפועל עבודה עם מתנדבים וכו' היא יכולת בלתי רגילה, וזאת קלטנו עם בחירתה. היא שידרגה אותנו בצורה בלתי רגילה" [14].

תפקידה של עידית הוא לנהל את התפקוד השוטף של הקהילה, תוך כדי שיתוף מירבי של חברים מתוך הקהילה, שיהיו מעורבים בכמה שיותר פעילויות. למצוא דרכים להרחיב את מעגלי "ניגון הלב" ולפתוח אותם. להגדיל את הקהילה – אף שאין הגדרת יעד פורמלית. לראות שהקהילה תתפתח הן בצד האדמיניסטרטיבי והן בצד הרוחני ולא נקפא על השמרים. שיהיו בקהילה פעילויות רבות ויינתן מענה לאנשים רבים. "זאת קהילה אזורית, ואנשים אינם נפגשים ביום יום. הרוב אינם מעוניינים במעורבות מעבר לטקס קבלת שבת, ואנו רוצים לערב אותם הרבה יותר. אשתקד שילמו 50 משפחות דמי חבר, לפני כן היו 33. היעד השנה הוא להגיע ל-75" [15]. הפרוייקט הראשון שעידית ארגנה הוא אירוע הכנסת ספר התורה. מעבר לעובדה שמדובר באבן דרך מרכזית ביותר בחייה הרוחניים והתרבותיים של הקהילה, כפי שנראה להלן, היה זה גם אירוע גדול מאוד, מושקע מאוד, רב משתתפים – מישראל ומקהילת "בני ישורון", ומוצלח מאוד. עידית עמדה במשימה בצורה מעוררת התפעלות וזכתה בהכרה ובהוקרה מצד הקהילה והנהגתה. בתקופתה כמנהלת, פעילות הקהילה גדלה והתרחבה. בנוסף להכנסת ספר התורה, רואה עידית את המעבר לקבלת שבת אחת לשבוע כמדרגה הגדולה ביותר אליה היא הקפיצה את הקהילה. "זה היה כמעט פרוייקט אישי שלי. המובילים מאוד רצו, אך היו מלאי פחדים כרימון. אני לא מפחדת, מאמינה בתחושות הבטן שלי וחשתי שהקהילה בשלה לכך. זה אפשר לאנשים שבמעגלים החיצוניים להיכנס יותר למעגלים הפנימיים".

"כשקיבלתי את העבודה", מספרת עידית, "ביני אמר שיש שישה בלונים בצוות המרכזי וצריך מישהו שיחזיק את החוטים. זה מאוד נכון. היום אני מחזיקה את החוטים של הצוות המרכזי וגם של הקהילה. אני הצומת בין הנקודות של הקהילה. היום, כל דבר שקורה ב'ניגון הלב', קרה דרכי, להוציא את הפעילות של מובילי התפילה, שנפגשים בלי קשר אליי, אף שלפעמים אני נפגשת גם איתם. אני חושבת שהצעד הבא מבחינת ההתנהלות הקהילתית, הוא שאני צריכה לשחרר, והצוותים המתנדבים יעבדו בעצמם. על זה יש הרבה דיונים ודיבורים. רעות, למשל, חושבת שצוותים צריכים לעבוד לבד. אני טוענת שהם יכולים, אך חייב שיהיה בצוות אדם אחד מרכזי שיחזיק אותם".

שאלתי את עידית כיצד קיבלה אותה ההנהגה, שעד כניסתה ניהלה בעצמה את הקהילה, באופן ריכוזי מאוד. האם היא קיבלה מקום?

"נתנו לי מקום. הם זקוקים לי ואני להם. קיבלתי ואני מקבלת המון מרחב מחיה. הם אומרים שאני המנהלת שלהם, אני אומרת את ההיפך והאמת היא באמצע. יש לי מקום מאוד טוב. כמעט לא היו לי משברים שבהם דאגתי למקומי. המשבר הכי גדול שהיה לנו בצוות, היה עזיבה של ננסי, שעזבה את הצוות המרכז בטריקת דלת. היא עזבה במידה מסויימת בגללי. היו בינינו כמה אי הבנות ומחלוקות. היה זה בעבורי משבר קשה, שרק עכשיו אני מתחילה להירגע ממנו. אבל היא נשארה בקהילה. היא נעלבה ממני". קיבלת גיבוי? "כן ולא. באותו רגע, לא בוודאות. ידעתי שהם לא מוותרים עלי, אך מאידך היה לי קשה. רציתי שהם יאמרו: זאת עידית, זה תפקידה ואחריותה. הם לא אמרו זאת. הם ניסו להבין, לגשר ולפשר, אבל בסוף גם הם הבינו. ביני הסביר לי ולננסי שאין 'אשם' ו'לא אשם'. יש יחסים בין אנשים, וזה עניין מורכב. זה היה משבר קשה, לי ולכל הצוות. בקהילה חשו בכך הרבה פחות ממה שחשבנו. לא כולם ידעו על כך. זה לא עורר משבר קהילתי. אך זה יצר מתחים".

דווקא עידית, שאינה חלק מן ההנהגה המכוננת, וניתן היה לצפות שהיא תעודד יתר תחלופה בצוות המרכזי לשם יצירת מוביליות בקהילה, מייצגת עמדה שונה. "אני עומדת בפרץ. אני מתנגדת לתחלופה, שבעיניי צריכה להיות מאוד איטית, מקסימום חבר צוות אחד בשנה. הרבה מהכוח של הצוות נובע מהקשר בין האנשים".

חן צפוני רואה בכניסתה של עידית לתפקיד שלב מכריע בחיי הקהילה, שפילס את הדרך לשלב הבא – העסקת הנהגה רוחנית באופן מקצועי, במשרה ושכר. "מאז כניסתה של עידית לתפקיד, היה ברור שאי אפשר לעשות הכל בהתנדבות ויש צורך בעשיה יומיומית, כדי להקים קהילה פעילה וחיה. הקהילה קיימת רק בזכות המנהיגות שלה - צוות הרבנים והצוות המרכזי. הקהילה עצמה מנותקת. מעט אנשים ראו בכך קהילה שלהם. עידית היא הראשונה שקיבלה שכר והקדישה את זמנה לניהול הקהילה. עידית הקפיצה את הקהילה מבחינה קהילתית. בזכות פועלה קמו מסגרות רבות לפעילות והרבה מאוד אנשים מעורבים. אנשים רצו מאוד לעשות יותר ולא ידעו לבטא זאת. עידית תרגמה את האנרגיה הזאת למעשה". השלב הבא, טוענת חן, שיקפיץ את הקהילה מדרגה נוספת, הוא העסקת מובילים רוחניים. "כאשר שכרנו מנהלת קהילה, הייתה זו אמירה שהתחום הניהולי חשוב מאוד. אולם כאשר שילמנו רק לעידית ולא לרבנים, העברנו מסר בעייתי מאוד לקהילה. כשהתעוררנו, ראינו שהקהילה אינה מבינה את תפקיד הרבנים והצורך ברב מקצועי. הבנו שיש לנו, להנהגה, חלק בזה. התשלום אינו רק כסף, אלא אמירה של הקהילה – מה חשוב לה. למה חשוב שהרבנים יראו את תפקידם כמקצוע ולא רק כהתנדבות. היו על כך חילוקי דעות, אולם ההזמנה של הקהילה אליי, עם שובי לארץ, לחזור להנהגה ולהיות מועסקת בשכר, יחד עם שי, מבטאת רצון למשהו מקצועי, שניתן להקדיש לו את הזמן" [16].

שי וחן החלו לאחרונה לעבוד בקהילה, כל אחד בחצי משרה. תפקידיו של שי: א. אחריות על העולם הריטואלי - עריכה של סידור, מחזורים לחגים, וביצועם בפועל – הנחיית טקסים, תפילות, שבת, חגים, בר-מצוות וכו'. ב. אחריות על קשרי החוץ: מועצה אזורית, הדרכת קהילות חדשות, תקשורת, מחקרים וכו'. "במסגרת תפקיד זה אני עושה להפיכת 'ניגון הלב' לקהילה אזורית שתהווה מרכז רוחני עשיר מגוון, וברוח קהילתית בעמק. ודואג שתהיה מוכרת בארץ וגם בעולם היהודי". ג. עבודה עם הנגנים והמוסיקאים - עיבודים, ניגונים חדשים, צירוף נגנים מצעירי הקהילה. ד. אחריות על הלימוד בקהילה – ערבי לימוד לקראת חגים. הנחיית קבוצה של קהילה לומדת שתיפגש באופן קבוע אחת ל-3 שבועות. ה. ליווי רוחני - כתובת להתייעצות אישית, משפחתית, בשמחות ובאבלות, ובשאלות שונות חברתיות. ו. "אנחנו עמלים על כך שההובלה הרוחנית לא תיצור חיץ בין הטקסט, התפילה והניגון לבין שאר הפעילויות. לכן אנחנו, ביני, חן ואני, רואים עצמנו מחוייבים לתת את המשמעות הערכית גם בפעילויות כמו סדנת 'קול גלגל' ולהעביר בכך מסר, שזוהי יהדות לא פחות, ולרוב אף יותר, מאשר קבלת שבת. בינתיים אנו מחפשים דרכים לעשות זאת נכון, באופן שלא יהיה מלאכותי. ז. אני רואה עצמי מופקד על פעילותם של חברי הקהילה באופן אקטיבי ככל שניתן. הקהילה שלנו היא מסוג הקהילות שמחייבות תשומת לב מיוחדת לפעילותם האקטיבית של החברים בכל התחומים. זו איננה קהילה שקונים בה שירותים ובאים בטענות. זו עבודה ענקית לחשוב כל הזמן: מי ידליק נרות, מי יסדר את האולם, מי יעצב את האסתטיקה, מי ינגן, מי ישיר, מי יקרא בתורה, מי יעלה לתורה, מי ירכז צוות / ועדה, מי יהיה חבר ועד העמותה ועוד ועוד ועוד. מדובר על הידברות שוטפת תמידית עם כמה שיותר חברי קהילה, ומאמץ לפינוי מקום רב ככל שניתן לפעולתם. במסגרת זו אני ממונה על ביקור בכל בתי החברים לשיחה שקטה שבמסגרתה אנו מבררים באילו תחומים הם מעוניינים לפעול, וגם מה נוח ומה מציק להם במה שקורה. אנו צוות של 6 אנשים מרכזיים שעושים את הביקורים הללו. המהלך הזה הוא בראשיתו, אבל הוא חשוב מאד" [17].

תפקידה המרכזי של חן, בנוסף להובלת התפילות והלימוד, הוא אחריות על נושא הילדים והנוער. "אני רוצה לפתח את נושא החינוך – חינוך יהודי משלים לנוער בקהילה ואח"כ בכל העמק. ברור לי שאין בישראל חינוך יהודי אמיתי. זה משהו שנורא חסר. לומדים תנ"ך כהיסטוריה וספרות, לומדים יהדות כתרבות, אך אין חינוך יהודי. חינוך יהודי הוא חינוך ששואל במה אתה יהודי? מה בחיים שלך עושה אותך יהודי? למה החג? למה התפילה? איך זה מחובר לחיים שלנו? החינוך היהודי בונה את הזהות והחיים של הילד כיהודי. הסוגיה הזאת מורכבת מאוד בשל החלוקה לדתיים וחילונים. אין בחינוך הממלכתי בישראל תפילה. אם אנו, בקהילה, מתפללים, למה שזה לא ישתקף בחינוך הילדים שלנו? למה הילדים שלנו נבוכים לספר לחבריהם החילונים על מה שהם עושים בקהילה – התפילה, הקריאה בתורה. זה לא מתחבר עם הנורמות של הסביבה" [18].

מבין מובילי התפילה, ביני ימשיך לעשות זאת בהתנדבות מלאה, שאותה הוא מגדיר כהשקעת יום עבודה בשבוע. ביני רואה בהעסקתם של מובילי תפילה קפיצת מדרגה של הקהילה. לדעתו, על חן לעסוק בפנים הקהילה ועל שי לפעול כלפי חוץ, כדי שהקהילה תשפיע מרוחה ומחשיבתה לתפיסה אזורית. "בסופו של דבר, אני רוצה ששי יהיה עובד של המועצה האזורית; איש הרוח של המועצה; שתפקידו יהיה לקדם בתוך המועצה האזורית, כתפיסה של המועצה ולא של קהילה בודדת, את הרוח של 'ניגון הלב', הקשר בין ישן וחדש, המימדים הרוחניים והתרבותיים של אנשי העמק עם הרוח היהודית" [19].

ביני ושי אינם חוששים שה"התמסדות" תפגע ברוח ההתנדבות. "יש בעניין זה איזה פרדוקס: הכניסה שלי ושל חן לעבודה בשכר, בנוסף למנהלת הקהילה, כאילו סותם את כל תחומי הפעילות, במקום חברים שעשו עד עכשיו בהתנדבות. אבל אני רואה זאת הפוך. כשהייתי מתנדב אחרי שעות העבודה הרבות מחוץ לקהילה, היה לי קל יותר לעשות הכל בעצמי, כי לא היה לי פנאי להתחיל לפנות לחברים או לעבוד נכון עם צוות. דווקא היום חל שיפור בנושא" [20].

אסיים את פרק המנהיגות בדברים שאמר שי זרחי בראיון למחקר של אזולאי ותבורי, אודות הדיסוננס בין חברה חילונית לסמכות רוחנית: "פתאום הבנו שאמנם הציבור החילוני לא אומר את זה לעצמו, אבל יש לו צורך בסמכות - לא כזאת יודעת כל, לא כזאת שהאמת נמצאת רק אצלה, לא כזו שמכתיבה, לא כזו שיודעת הכל, אבל כן, סמכות של דמות שיש לה עולם רוח משמעותי... כל התכונות האלה יכולות לבנות את המנהיגות והסמכות שלו בהתאמה למה שסמכות יכולה להיות בתוך ציבור, שהאתוס שלו זה לא מאוד סמכותי, לא אנטי סמכותי אבל שהוא מקבל סמכות באופן חלקי... לאט לאט אני מגלה שאני צריך להשתחרר מאתוס שאני גדלתי וחונכתי עליו, של אנטי סמכות בקיבוץ, וזה להעיז לתת את הכוח שלי כמוביל קצת יותר, לציבור שאני מוביל אותו, וזה יותר ממה שגדלתי עליו. זה דבר חדש. היכולת הזו היא דבר חדש" [21].

בנושא זה טוענים אזולאי ותבורי במחקרם, שעצם קיום הריטואלים חייב שינוי משמעותי בתפיסה של דפוסי סמכות יהודיים רוחניים, והתייחסות אל המקורות והדמויות המובילות בשדה לא כאל "מקורות השראה" בלבד ליחיד הבוחר מהם רק את המתאים לו, כפי שנהגו להגדיר זאת רבים מן העוסקים ב"ארון הספרים היהודי". "המעבר לקיום ריטואלים הביא עימו התבססות מסויימת, מסוייגת ומהוססת עדיין, של דפוסי סמכות. למקורות הסמכות החדשים בתחום – מובילי התפילה והקהילה, יש היכולת לשלוט על האספקטים הסימבוליים של הקבוצה, על המסורת החברתית שלה, על הפוטנציאל הטמון בחובה לשימור הקיים או שינויו ועל ידי כך לשלוט בהבניית הזהות החברתית שלה [22].

            ד. קהילה אזורית של חברי קהילות יישוביות

קהילת "ניגון הלב" היא קהילה אזורית, וכך היא גם מגדירה את עצמה. יש לכך משמעויות שונות. משמעות אחת היא זהותית – הקהילה רואה בהיותה כחלק מעמק יזרעאל מרכיב חשוב בזהותה ומהותה. הקהילה מציינת מהות זאת בדרכים שונות, כולל בריטואל עצמו. "בנינו את עולם הניגונים ממסורת ישראל ומהמסורת של העמק" [1]. אמחיש זאת בשתי דוגמאות: חלק מנוסח תפילת קבלת השבת הוא השיר "ירדה השבת אל בקעת גינוסר" של רבינוב וזהבי. אמנם גינוסר היא בעמק הירדן, אך ההוויה המתוארת בשיר היא הוויית ההתיישבות העובדת בעמקים הצפוניים, והיא תקפה באותה מידה בעמק יזרעאל. ביני תלמי, מנסח התפילות המקוריות של הקהילה, כתב תפילה לגשם, ואף היא לוקאלית מאוד: "הנותן בעמק גשם ויורה ומלקוש בעתו / זכור קישון שוטף ומלחמות ברק ודבורה על המשפט הנכון שיבור לו אדם, / נביא בכרמל, מזבחות אש קדומות ועב קטנה בכף איש העולה מן הים; ... זכור רק שביל שכבשו רגלינו, עץ שנטעו ידינו וטרקטור ראשון בשדה ותלמים, / זהב שיבולת בשדה כורעה ברוח ועומס גרעינים ולחם חסד ורחמים..." [2]. 

בהרצאה משותפת של שי זרחי וביני בכנס השלישי של רשת קהילות התפילה, הם התייחסו לזהות הזאת: "לכל קהילה ניחוח של המקום. לקהילת 'ניגון הלב' ניחוח של העמק, של הקיבוצים והמושבים, ציונות ריחנית מאדמה" [3].

הקהילה עומדת בקשר רצוף ופעיל עם המועצה האזורית ומקיימת עמה זיקה הדדית. בין השאר, כל אירועי הקהילה, הן קבלות השבת והן האירועים האחרים, מתפרסמים בחודשון תרבות המופץ בידי המועצה לכל בית בעמק. אחת לשנה נערכת ישיבה משותפת של הצוות המרכזי עם אנשי המועצה. בקרב חברי הקהילה קיים רצון לחזק את הזיקה הזאת, והדבר בא לידי ביטוי בהצעתו של ביני להעסיק את שי כעובד מועצה, כאיש הרוח של המועצה ברוח "ניגון הלב". משמעות ההצעה היא הגדרה של המועצה את זהותה ברוח זהות "ניגון הלב". להערכתי, רעיון כזה רחוק ממימוש, אך הוא מעיד על כיוון של התקרבות הדדית של הקהילה לממסד האזורי. מאחר ומדובר במועצה חילונית, של קיבוצים ומושבים חילונים, יש בקשר הזה אמירה משמעותית של האזור, של ראיית התרבות היהודית הצומחת בעמק כמרכיב חשוב בחיים האזוריים.

מהותה של קהילת "ניגון הלב" כקהילה אזורית היא ייחודית. אין זו קהילה וירטואלית או קהילה נושאית המרכזת לתוכה בעלי עניין ללא זיקה גיאוגרפית. מצד שני, אין זו קהילת מקום – יישוב המהווה קהילה, על כל המשתמע מכך. זוהי קהילה על יישובית, הפועלת באזור התיישבות ספציפי, ומצטרפים אליה כבודדים חברים מן האזור. מה שעושה את הסוגיה למורכבת יותר, היא העובדה שמדובר במועצה אזורית כפרית המורכבת מקהילות יישוביות – קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים. מרבית חברי הקהילה הם חברים בקהילה היישובית. ככל ש"ניגון הלב" מתפתחת מהתארגנות לקבלות שבת אזוריות לקהילה של ממש, עלול להיווצר דיסוננס זהותי בין הקהילה היישובית לקהילת "ניגון הלב". עלולות להיווצר שאלות כמו - מה הקהילה הראשונה שלי? למה להשתתף בקבלת שבת אזורית ולא ליצור קבלות שבת בקהילה היישובית שלי? האם ללכת למסיבת חנוכה של הקיבוץ או של "ניגון הלב"? האם המעבר לקבלת שבת מידי שבוע מוציאה אותי סופית מסעודות ליל שבת של הקיבוץ?  

שאלתי את ביני, למה הוא מתכוון כאשר הוא חושב על "הקהילה שלי" – למשמר העמק או ל"ניגון הלב"? "יש לי שתי קהילות. לקהילת משמר העמק אני מאוד מחובר. יש לי תפקידים מרכזיים בקהילה. החיבור למשמר העמק לא נפגע כתוצאה מהקהילה החדשה. אבל חיבורים כמו ב'ניגון הלב' אין לי ולא יכולים להיות לי במשמר העמק – כמו הצד הרוחני, ה'דתי' ועוד. אני לא בטוח שקהילת 'ניגון הלב' הייתה באותה משמעות בעבורי, אם לא הייתי בתוכה בתפקיד המנחה. המרכזיות שלה בחיי, נובעת במידה רבה מן התפקיד שלי. ברור שאני משקיע בה הרבה יותר זמן, מחשבה ואנרגיות מאשר במשמר העמק. היא זקוקה לי יותר, תלויה בי יותר וכו'. היום יש דיבורים במשמר העמק על קבלות שבת. הם אינם רואים דרך לעשות זאת בלעדיי. מדובר על אחת לחודש. איני יודע איך זה יהיה. אבל זה בפירוש נובע מ'ניגון הלב'. לחדר האוכל בליל שבת איני מגיע כמעט, אך האמת היא שגם קודם לא כל כך אהבנו ללכת לשם. אבל אם אנו רוצים, אפשר להספיק אחרי 'ניגון הלב'". כאשר שוחחנו על קהילת "בני ישורון" בניו יורק, הציג ביני את השונות בין הקהילות, באופי האזורי של "ניגון הלב": "השוני הגדול בינינו לבינם, הוא שאנו קהילה אזורית. זו לא קהילה כמו קיבוץ – אותה קהילה של כל החיים וגם של התרבות. לכל אחד מאיתנו יש הקהילה שלו וגם הקהילה הזאת" [4].

שי זרחי מרחיב בתיאור המשמעות הרעיונית של קהילה אזורית: "הרעיון בקהילה האזורית, היה שקהל היעד אינו כל מי שחי בקיבוץ מסויים, אלא משפחות מכל העמק שרוצות בכך ומחוייבות. מצד שני, יש חסרונות לקהילה אזורית: א. צריך לנסוע למפגש. ב. את החג שאנחנו הכי רוצים לעשות יחד, יום כיפור, איננו עושים כי איננו רוצים לנסוע, ומצד שני איננו רוצים להיות כולנו יחד בכל החג כולל לינה [השנה, לראשונה, הקהילה התגברה על הבעיה וחגגה גם יום כיפור א.ה.]. ג. השותפות שהולכת ונוצרת יותר ויותר היא מוגבלת, כי היא לא שותפות הוליסטית – כל החינוך והתרבות יחד, כמו בקיבוץ. בשותפות הקיבוצית יש משהו טוטאלי ומחניק, שותפות יתר. אדם מעדיף שותפות בחלק מתחומי החיים, פחות תלות". גם את שי שאלתי אודות "הקהילה הראשונה" שלו. "קשה לי להגדיר האם הקהילה הראשונה שלי היום היא 'ניגון הלב' או קיבוץ גניגר. בגניגר נולדתי, יש לי סנטימנט וכו'. ב'ניגון הלב' – הקהילה הרוחנית, התרבותית שלי. בין השאר כי שם אני מנהיג ופעיל. בגדול, הפוקוס היצירתי שלי הוא ב'ניגון הלב'. מה שעוזר לי הוא שאנשי גניגר, אף שרק משפחה נוספת משם הצטרפה ל'ניגון הלב', אינם רואים בכך בעיה. אני מרגיש שייכות ומחוייבות לרקמה הזאת, שנולדה מרצון מאוד חופשי, שיש לה המון עוצמה באופן שבו אנשים בוחרים וניצבים בפנים ומרגישים ש'אני בחרתי', ולא 'עשו לי פעילות בקיבוץ'. אנשים קמים, נוסעים, מגיעים בזמן. דווקא משום כך יש משהו יותר מאוורר. לדוגמה, השכנים שלי,סימונה וזוהר, שבאו כדי לעשות בר מצווה. התנאי לבר מצווה, הוא להיות חצי שנה בקהילה. הם באו לקבלות שבת, התחילו להתחבר. סימונה – התחברה מיד. זוהר, שצעיר ממני בשנתיים, מעולם לא היה פעיל לא בתרבות ולא בעשיה חברתית. הוא פלאח. והנה, בקהילה הוא פורח. יש משהו בפתיחות הזאת, המאפשר צמיחה אחרת. במסגרת הקהילה, הוא פעיל חברתי בתחומים שונים. הוא פורח. הוא לא התחבר דרך התפילות, זה לא עניין אותו. במשך הזמן הוא התחבר גם לזה. הקהילה עונה על צרכים רבים של אנשים, כולל חידוש מקומם בקהילה, כי אנשים לעתים התקבעו בפינה שולית בקהילתם. זה נותן צ'אנס חדש לאנשים. אולי בעתיד יאפשר לו לשדרג את מקומו ולתרום ביישוב שלו" [5].

בשנים האחרונות, בעקבות "ניגון הלב" וקהילות נוספות שהצמיחה, החלו לערוך קבלות שבת בחלק מן הקיבוצים, בעמק וברחבי התנועה הקיבוצית. כאשר החלה "ניגון הלב" לפעול, באף קיבוץ לא הייתה אלטרנטיבה של קבלת שבת, כך שלא הייתה דילמה היכן להשתתף. לעומת זאת, במרבית הקיבוצים והמושבים קיימת פעילות בחגים, וכאן היו חששות שמא פעילות "ניגון הלב" לא תצליח. "בשנה הראשונה חגגנו את ט"ו בשבט. היו לנו בהתחלה המון פחדים – שאנשים לא יבואו, שאנשים יחשבו שאנחנו מחזירים אותם בתשובה. פחדים, איך לכבד אנשים שונים שמחפשים משהו רוחני אך יש להם קהילת בית מאוד חמה, קיבוצים וכו'. איך לא מאיימים על הקהילה שלהם. מהר מאוד הבנו שאי אפשר לעשות הפרדה בין חוויה רוחנית לחוויית קהילה. אנשים אינם רוצים רק קבלת שבת וללכת, אלא להכיר, ליצור רשתות חברתיות וכו'. כיוון שהכיוון שלי הוא להיות אדם קהילתי זה מובן לי" [6]. 

כפל הזהות הקהילתית של חברי "ניגון הלב" עלול להיות לרועץ, אך יש בו גם יתרונות. החברים מכירים חיי קהילה, מנוסים בקהילתיות והדבר מקל על בינוי הקהילה. חן צפוני ציטטה את אחד התורמים מארה"ב, שאיפיין את ההבדל בין "ניגון הלב" ל"בית תפילה ישראלי" – אחת מקהילות התפילה המרכזיות, שקמה במכללת "עלמא" בת"א בעקבות "ניגון הלב": "ההבדל בין 'ניגון הלב' ל'בית תפילה הישראלי', הוא שאצל הקהל של 'ניגון הלב' – הקהילה אינה שאלה, היא מובנת מאליה. הם באים מיישובים קהילתיים. המקום שבו צריך לעזור להם הוא התחום הרוחני, התפילה. שם העכבות שלהם. בת"א, אנשים באים לתפילה, הסידור קרוב מאוד למסורתי, אבל צריך ללמד אותם מהי קהילה, למה קהילה, מה יוצא להם מזה. איך בקהילה החיים יהיו טובים יותר" [7].  

סוגיה נוספת היא הזיקה בין הקהילה למושב נהלל, בו היא פועלת. בטרם הוטמע השם "ניגון הלב", אנשים נהגו לדבר על "קבלות שבת בנהלל". המיקום של הקהילה בתוך נהלל, יוצר זהות תודעתית מסויימת בין הקהילה ליישוב. אבל "ניגון הלב" אינה נהלל ונהלל אינה "ניגון הלב". רק מעטים מחברי נהלל חברים ב"ניגון הלב", אם כי הבולטות שלהם רבה – חן וגיא צפוני, רעות ויאיר המר, שרהל'ה שדמי ואחרים.

כשמייסדי "ניגון הלב" חיפשנו מקום לפעילות, המחשבה הראשונה הייתה לפעול בבית הכנסת. עלה רעיון לעשות זאת בבית הכנסת הסגור בבית שערים, נבחנה אפשרות לפעול בחדר האוכל בגניגר ורעיונות נוספים. חן צפוני ורעות המר ביקשו מוועדת הדת של נהלל לקבל את בית הכנסת של המושב. הוועדה סרבה בתוקף, למרות שבית הכנסת שלהם כמעט אינו מתפקד, וכדי לקיים מניין באים חב"דניקים מהאזור. הוועדה לא הסכימה לתת את בית הכנסת לקהילה, בשל הישיבה המעורבת של גברים ונשים, הנגינה בשבת, הדלקת הנרות אחרי כניסת השבת וכד'. יאיר ורעות המר הציעו לשכור את מועדון הוותיקים, ועד היום המועדון הוא בית קהילת "ניגון הלב".

הקהילה משתדלת לטפח את הזיקה לנהלל. בח' באלול, חג היישוב (יום השנה לייסודו) מציינים זאת בקבלת השבת של "ניגון הלב". לקראת יום השנה התשיעי של הקהילה, כתבה רעות המר מאמר ב"עלון הכפר" של נהלל, בו סיפרה בפירוט רב על הקהילה. במאמרה, הציגה רעות את הדמיון בין קהילת נהלל לקהילת "ניגון הלב": "אני חשה שלא במקרה נהלל היא הבית של 'ניגון הלב'. יש המון דברים משותפים בין שתי הקהילות האלה. אחד מהם הוא הקסם השורר בתוכן – קסם שלעתים קשה להבין את מקורותיו, אבל כל מי שחווה אותו יודע שהוא נמצא שם. מחבר את הלבבות, נוגע באנשים ומעניק להם תחושות של שייכות, גאווה, מחויבות ומשמעות!" [8].

הדמיון בין הקהילות אותו מעלה רעות על נס, הוא בתחושת השייכות וההזדהות. מבחינה תרבותית ורוחנית, הפער בין הקהילות גדול מאוד. "לנהלל היו הרבה פחדים, קושי פסיכולוגי עם 'ניגון הלב'. היהדות שלהם, היא שיש ביישוב בית כנסת אחד שאליו אני לא הולך. אין פתיחות לאלטרנטיבות. איני מבינה זאת, אלא כחוסר הבנה, פחדים היוליים. איני מקבלת את זה. זה עיוורון לצרכים האמיתיים של אנשים. בסך הכל עשר משפחות מנהלל משתתפות ב'ניגון הלב'. אני מכירה זאת, גם בגלל הקושי של הוריי החילוניים מאוד להתחבר לזה" [9].

ניתן להמחיש את דבריה אלה של רעות בסיפור בת המצווה של בתה נוי. אני מקצה לסיפור מקום רחב, כיוון שאני רואה בו אב טיפוס לקושי של קהילה אזורית הפועלת בתוך קהילה יישובית. "נועה שלי הייתה בת המצווה השניה בקהילה. אני לא רציתי ספר תורה מבחוץ, אלא מנהלל. אותו ספר שיאיר עלה איתו לתורה. ידענו שלא נקבל בקלות. נאבקנו על זה. הזמנו את החזן של ביהכ"נ, שהוא מסורתי מאוד, תושב נהלל. ארחנו אותו בסוכות בסוכה של הקהילה, להיות אושפיז, מספר חודשים לפני הבת מצווה בחנוכה. בסוכה ביקשנו ממנו את ספר התורה של נהלל לבת מצווה של נוי. הסברנו לו שהיא לומדת לקרוא ועולה לתורה. הזמנתי אותו גם לשיר בבת מצווה, אך לזה הוא לא בא, כי הוא נגד עליה לתורה של בת. אבל הוא לא היה מסוגל להתנגד לבקשה לקבל את ספר התורה. הוא פנה לוועד בית הכנסת. התנאי היה שאחרי תפילתם ילכו ברגל עם ספר התורה מבית הכנסת למועדון בנהלל. ביום הבת מצווה הוא הגיע נסער. הודיע שיש קושי עם ועד ביה"כ. ביקש שנעביר את הבת מצווה לבית הכנסת. אנו כבר נערכנו, 150 אורחים. סירבנו בתוקף. עצם העובדה שהם היו מוכנים להכניס אותנו לבית הכנסת ריגש אותנו מאוד. הרי בעבר הם סרבו לכל קשר. אבל לא הסכמנו.

יאיר התעטף בטלית וחבש כיפה והוביל את ספר התורה בתהלוכה מבית הכנסת למועדון. מרגע זה נפרץ המחסום. אחרי התקדים הם הסכימו לתת את ספר התורה גם לבר מצוות אחרות. לי היה חשוב מאוד שיהיה לנו ספר תורה שלנו. הרגשתי זאת, מתוך המקום האישי, החוויה האישית הזאת" [10].