לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2009

ניגון הלב - קהילה של מסורת וחידוש בעמק יזרעאל (חלק ג')


ה. קהילה תרבותית רוחנית

 

בהסבירם את ההבדל במשמעות קהילת "ניגון הלב" בעבורם לעומת משמעות קהילותיהם היישוביות, הדגישו המרואיינים את המענה של "ניגון הלב" לצרכיהם התרבותיים והרוחניים כהבדל הגדול. זה ייחודה של קהילת "ניגון הלב" וזו שונתה לעומת קהילות אחרות.

 

קהילה יישובית נותנת מענה לצרכים הפיסיים, החברתיים והתרבותיים של חבריה – בסדר עדיפות זה. היישוב הוא בראש ובראשונה מקום המגורים, במידה פחותה מבעבר אך עדיין רבה – הוא מקום העבודה והפרנסה. הקהילה, בעיקר הקיבוצית, נותנת מענה לצרכי הבריאות והרווחה. הקהילה היא אורגן חברתי הנותן מענה לצרכים החברתיים של חבריו. התרבות היא מרכיב חשוב מאוד בקהילה, אך בסדר העדיפויות היא באה אחרי הצרכים שציינתי. חשיבות התרבות מנומקת בקהילה היישובית פעמים רבות כאמצעי – אמצעי לגיבוש החברה, לחיזוק ההיכרות בין חבריה, לחיזוק הזהות היישובית והזדהות החברים והילדים עם היישוב. לכן, הדגש בסוגיה התרבותית הוא על כמות הפעילות ועל האיכות והרמה שלה, ופחות על התוכן הרעיוני שלה. אם למסיבת פורים הגיעו חברים רבים, נהנו, שיתפו פעולה, נשארו זמן רב ויצאו בהרגשה טובה שהמאמץ בהשתתפותם השתלם – במדדי הבחינה המקובלים האירוע היה מוצלח, גם אם תוכנו היה ריקני למדיי. האידיאולוגיה של  היישובים היא לאומית וחברתית. לאומית – יישוב הארץ ויישוב חבל ארץ מסויים. חברתית – התארגנות למימוש ערכים חברתיים של שותפות, שוויון, סולידריות וכד'. ביישובים דתיים קיים מרכיב רוחני חשוב – חיי הדת. ביישובים החילונים, המרכיב הרוחני שולי.

 

קהילת "ניגון הלב" היא קהילה תרבותית ורוחנית בעיקרה. זאת הסיבה להקמתה, זו משמעות קיומה, זה המגנט המרכזי המושך אליה את החברים, זה עיסוקה העיקרי ועיסוקם העיקרי של מנהיגיה. לא בכדי, האיפיון המרכזי של מנהיגי הקהילה אינו כריזמה פוליטית, כושר ארגון, כישורים חברתיים ויכולת ניהולית ועסקית, אלא כושר, ידע וכריזמה תרבותיים ורוחניים. אף שיש לקהילה מהות חברתית ויש בה עשיה של תרומה לחברה הישראלית – ללא התוכן התרבותי והרוחני אין לקהילה זו קיום.

 

בפרק זה אסקור את חיי התרבות והרוח של הקהילה, אנסה לבחון את הצורך התרבותי והרוחני שהביא להקמתה, אגע בדיסוננס שבין הרליגיוזיות הרבה בתרבות של הקהילה לבין היות חבריה חילונים, אציג את המקום המרכזי של הניגון המוסיקלי בתרבות הקהילה ואתייחס לשני אבני דרך בהתפתחותה התרבותית רוחנית של הקהילה – הכנסת ספר התורה ויום הכיפורים המשותף.

 

מחוללי הקהילה עסקו לאורך שנים רבות בזהותם היהודית. הם בין החלוצים בכל הקשור לעיסוק של ציבור חילוני, בעיקר מן ההתיישבות העובדת, ביהדות. בעשרות השנים הראשונות, עיקר העיסוק בתנועה הקיבוצית היה ביצירת אלטרנטיבה יהודית תרבותית, כמו סדר הפסח הקיבוצי וחגיגת השבועות. אישים כמו יהודה שרת, אריה בן גוריון, מתתיהו שלם, מאיר איילי ואברהם אדרת הובילו את עיצוב החג הקיבוצי. הקהילה שיתפה פעולה ברצון רב ובהשקעה גדולה של משאבי רוח וחומר. אולם הציבור הרחב התרחק מאוד מן היהדות. מערכת החינוך חינכה את הילדים על ברכי התנ"ך ונטשה כמעט לחלוטין את התורה שבעל פה, התפילה, החסידות וכו'. במהלך השנים נשחק גם החיבור לתנ"ך. הריק הזה לווה באתאיזם עקרוני ולעתים אף באנטי דתיות.

 

בשנות ה-60 נוסדה חבורת "שדמות" – קבוצת צעירים בתנועה הקיבוצית שהחלו לעסוק ביהדות, דווקא באותם תחומים ביהדות שנזנחו, וליצור יצירה רוחנית וספרותית ברוחה, וגשר בין המורשת היהודית למורשת חלוצי העליה השניה והשלישית. הדמויות המרכזיות בחבורה הם יריב בן אהרון ומוקי צור. מייסדי המדרשה ב"אורנים", ובהם שי זרחי, מוטי זעירא ואחרים, הם תלמידיהם הישירים וממשיכי דרכם של אנשי "שדמות".

 

פעילותם בשנות ה-70 וה-80 התמקדה בלימוד והעמקה, תוך מסר של ניפוץ המונופול של האורתודוכסיה על היהדות – היהדות היא גם שלנו, ובידינו לבחור מתוכה את המתאים לנו ולפרש ולנסח באמצעותה את ערכינו, בחינת – "כזה ראה וחדש".

 

המדרשה ב"אורנים" פרצה דרך בהיותה בית המדרש הפלורליסטי הראשון, המבוסס על חילונים. בשנות ה-90 קמו בתי המדרש "אלול" ו"עלמא" ובהמשך – גל עצום של בתי מדרש, ממוסדים יותר או פחות, קבוצות לומדות רבות בסיסמת "החזרה לארון הספרים היהודי".

 

אנשי המדרשה היוו אוונגרד רוחני שפרץ דרכים בחברה הישראלית. כאשר החברה הייתה בשלה ללכת בדרך שהמדרשה התוותה, כמו בנושא "ארון הספרים היהודי", אנשי המדרשה כבר היו בשלב הרוחני הבא.

 

המעבר מבית מדרש לבית תפילה הוא מעבר משמעותי ביותר. לימוד הוא דבר נייטרלי – אני יכול ללמוד מתוך סקרנות, מתוך רצון אפיקורסי לדעת, וגם אם אני רוצה לצקת תוכן ערכי ללימוד עדיין אין בכך השפעה מכרעת על אורחות חיי. "ניגון הלב" ובתי התפילה שנוצרו בעקבותיו, נועדו למלא צורך ביציקת משמעות ותוכן יהודי רוחני, במידה רבה – רליגיוזי, לתוך החיים של היהודי החילוני. זהו שינוי תרבותי מהפכני, ואם אכן ימשיך לצבור תאוצה ולגדול – זוהי מהפכה תרבותית של ממש בחברה הישראלית.

 

אנשי המדרשה שחוללו את "ניגון הלב" היו בשלים למהפכה הזאת. אולם הם לא הסתפקו בחבורה המצומצמת שלהם ורצו לצאת למרחב של הקהילה האזורית, שחבריה היו ועודם הרבה אחריהם. הדילמה התרבותית המרכזית של ההנהגה, היא איך לרתום את הציבור למהלך הרוחני הזה ומצד שני לא לאיים עליו, על הרגליו ואמונותיו. השאלה הראשונה ההכרחית בבניית קהילה כזו, היא האם קיים בה צורך בקרב קהל היעד להקמתה?

 

בעיני שי זרחי המעבר מלימוד לתפילה הוא התפתחות טבעית. "שנות התשעים הן שנות ההתפתחות של בתי המדרש הרבים. היה זה העשור של לימוד היהדות של חילונים. רצח רבין העלה זאת דרגה נוספת. העשור של שנת אלפיים, הוא התוספת – תרגום לאורחות חיים, ריטואלים, שבתות, חגים. לא רק 'לדבר על' אלא לעשות – פעילות חברתית, ריטואלים, צדק חברתי, לימוד בקהילות העממיות וכו'. עשור של מימוש. העשור של שנות ה-90 הוא העשור של האגדה וזה – של ההלכה. זה קורה בקהילות, אך גם בהתפתחות של בתי המדרש השונים". שי משוכנע שהקהילה נותנת מענה לצרכים האמיתיים של האנשים. "הדבר המרכזי הוא מענה לצרכים הרוחניים של הציבור בסביבה, שרובו ציבור חילוני. עמק יזרעאל הוא אזור חזק מבחינה סוציו-אקונומית ומובל בידי מועצה חזקה עם פעילות תרבותית ענפה. אבל משהו בפנים של האנשים חש ריקנות רוחנית. גם כשיש פעילות תרבותית, היא אינה ממלאת את הצורך הזה. חלק מהתחושה הזאת, היא שמשהו בעצמיות היהודית לא מצליח למצוא את שפתו המיוחדת, שגם האורתודוכסיה וגם הזרמים הליברליים אינם מסוגלים לספק. כל עוד אנו רק מדרשה – נתנו פתרון רק בתחום הלימוד. אך יש התחברויות גם בעשיה חברתית, מפעלי צדק, ויש התחברות דרך שירה, תפילה וכו'. זה מאוד מרגש אנשים וסוחף אותם".

 

שי משוכנע ש"ניגון הלב" מצליח לתת מענה לצרכים הללו. "'ניגון הלב' נותן השראה רוחנית עם עומק וגובה. חשוב לא להוריד את הרמה, לא לעשות זאת מאוד פופולארי ופופוליסטי. משהו שאנשים יוכלו לאורך שנים להתחבר אליו. חשוב לנו מאוד לתת לאנשים את האפשרות לתת, לא להיות בשוליים. צריכה להיות הבטחה, שאנשים ירגישו שזה דבר שיתקיים לאורך שנים. שזה לא רק 'טרנד'. איני יודע להסביר איך זה נוצר. אולי כי יש הרבה אנשים שמשדרים שזה מפעל חייהם. שהם שם, באש ובמים. זה לא משחק, זו מחוייבות לחיים. זו אווירה המייצרת המון ביטחון. משהו שיש לו אמת ארוכת טווח" [1].

 

החיבור של הציבור לצד הרליגיוזי ולשפה המעין דתית הוא מדורג, כפי שהצגתי בהרחבה בסוגיית המעבר מ"קבלת שבת בעמק" ל"קהילת תפילה".

 

אורח חייו של הציבור החילוני המרכיב את הקהילה, אינו כולל בתוכו מרכיב של תפילה, אלוהים, סידור, בית כנסת, קריאה בתורה וכו'. אף שקהילת "ניגון הלב" אינה דתית אורתודוכסית, בקרב הציבור יש פחדים וחששות מאותם מושגים, יש פחד קמאי מפני חזרה בתשובה ובעיקר – מפני החזרה בתשובה, ומובילי הקהילה מבינים את הצורך למוסס את הפחד ולהתגבר על המעצורים. הכלי המרכזי לכך הוא המוסיקה, שהינה מרכזית ביותר בקבלות השבת ובחיי הקהילה ולא במקרה היא גם המוטו של שם הקהילה – "ניגון הלב". באמצע שנות ה-90 החלו לפעול במדרשה קבוצות בתי מדרש משותפות לחילונים ודתיים שנקראו "ניגון", וכן "ניגון נשים", "ניגון צעירים". בבחירת השם יש מעין ביטוי להמשכיות של המהלך. "ניגון הלב" לקוח גם משירת העשבים של רבי נחמן מברסלב. אך בראש ובראשונה השם מבטא את המקום המרכזי של הניגון בתרבות הקהילה.

 

"הרגשנו שהבעיה המרכזית היא לחבר אנשים, שבניגוד אלינו לא עסקו ביהדות במשך עשרים שנה. אנחנו לא מפוחדים מאלוהים ומרבי עקיבא והשפה התלמודית. הפחד אצל אנשים שאינם לומדים, נובע מחוסר ביטחון, פחד מחזרה בתשובה. אנו הבנו שההתמודדות הכי טובה עם החשש הוא ניגונים. לכן קראנו לכך 'ניגון הלב'. הרגשנו שאם נביא ללימוד טקסט כמו 'ידיד נפש אב הרחמן', אחרי הפסוק הראשון 'משוך עבדך אל רצונך' וגו', מיד היו עוצרים אותנו. מה לנו ולאלוהים וכו', במובן התיאולוגי. אבל כיוון שיש לחן שכולם מכירים, המילים מחליקות פנימה. ההתנגדות נמסה. אחרי שאדם שר את השיר ב-70 קבלות שבת, ואז תלמד איתו את מילות הפיוט, זה כבר חלק מנקבוביות הגוף שלו. הניגונים ממיסים את ההתנגדות של חילונים להתחבר לעצמיות היהודית שלהם, ממיסים את הנוגדנים החילוניים. למשל, בערבי שירה בציבור אנשים שרים את 'אדון עולם' של עוזי חיטמן בהתלהבות, גם אם קשה להם להתחבר למילים. זה לא אומר שלאנשים נגמרו הבעיות התיאולוגית, אבל יש כאן 'נעשה ונשמע'. עד שנגיע לדיון זה כבר חלק מאיתנו. הרי הבעיה שלנו היא שאין לנו גירסא דינקותא. אנו יוצרים חוויית גירסא דנקותא בבגרות. הניגון הוא הדרך. את זה לא יכולנו ליישם כשלימדנו במדרשה. הניגון מעלה את המסורת ומאפשר לקבל אותה כשאנו מרדימים את הנוגדנים. הניגון מעלה את הרגשות, הוא מחבר. איך לוקחים את מסורת השירה בציבור והופכים אותה לתפילה? לא דיברנו בטרמינולוגיה של תפילה. הגדרנו את המפגשים כקבלת שבת. התחלנו לשיר ואנשים הצטרפו. לאט לאט לימדנו ניגונים חדשים.

 

הגענו ללמוד את הטקסט של התפילה ומה זו תפילה, בשנה השמינית. אל העיסוק בטקסט, הקשה יותר לאנשים, הגענו דרך הניגונים. כשהניגון נמצא בתוך האנשים, יש פתיחות ללמוד את הטקסט. בשנה הראשונה חיברנו אנשים גם לטקסט. למשל, 'לכה דודי'. אנשים לא ידעו שיש כל כך הרבה בתים. אנו לימדנו מיד. כדי להקל, ביני ואני לימדנו בית מידי שבת. כשהגענו ל'שמע ישראל', שאותו הכנסנו לתפילה מההתחלה, וחששנו שיהיה קשה לאנשים, בכל שבוע אמרתי משהו על אחת מהמילים של הפסוק הזה. בפעם הראשונה על המילה 'שמע' וכן הלאה. הסברתי ודרשתי. בכך קרבתי את האנשים להיות מסוגלים להכניס תוכן שלהם לדבר המפחיד הזה. יש מקומות שעשינו תיווך מרכך, מדרש שיאפשר לאנשים חיבור שמתאים יותר לישראליות שלהם. זה היה מאוד חשוב" [2].

 

שי מנגן על גיטרה ושר והוא מוביל את הקהילה מבחינה מוסיקלית. ביני אינו מנגן אך שר יפה – סולו וקולות ויחד עם שי מוביל את השירה. גם חן ניחנה בקול מקסים וכישורים מוסיקליים. השילוב של שלושתם כמובילי התפילה מחבר את המילים והתוכן עם הלחן והניגון. במשך השנים, הצטרפו לשי נגנים נוספים – בני נוער, אחד מהם בנו, המנגנים על פסנתר וגיטרה ונגנית על כלי הקשה. שי הגדיר את קידום הנושא המוסיקלי כאחד מיעדיו המרכזיים בעבודתו במשרה.

 

הרצאתם של שי וביני בכינוס רשת בתי התפילה יוחדה לפן המוסיקלי של קבלת השבת הקהילתית. ההרצאה שילבה בתוכה שירה אותה הובילו שי וביני והנגנים הצעירים.

 

מתוך דבריו של ביני בהרצאה: "גדלתי בקיבוץ של 'השומר הצעיר' ובכיתה ז' היינו צריכים להצטרף למקהלה. שרנו שירים עבריים, שרנו מתרבות הגויים הקלאסית. הם הלחינו ניגונים למילים מתהילים. בשוה"צ לא שרו את השירים עם מילות תהילים, אלא תרגמו לעברית מגרמנית את תהילים...

 

מה שמאוד מקל ומרכך זה היכולת להביא את השירים עם המנגינה. המנגינה עושה זאת לאמיתי, הופכת את השירים להיות הדבר האמיתי שלנו. המילים הן חלק מן המכלול, כשלפעמים הן מדברות אלינו כמילים ולעתים רק מאפשרת למנגינה להיכנס לתוכנו" [3]. בראיון המחיש ביני הדברים בדוגמה מסדר הפסח: "הדבר העיקרי היה חוסר מחוייבות לטקסט קבוע בהכרח, והאווירה שיש בה יותר רליגיוזיות ורוחניות מדתיות הלכתית וקפדנית. מימד נפשי. אם אתה שר אתה יכול להסתדר גם עם טקסט שללא הניגון קשה להסתדר איתו. למשל, בהגדת הקיבוץ הארצי ב'והיא שעמדה' כתוב 'ואנו ניצלים מידם', אבל בזכות הניגון זרמנו עם המנגינה 'והקב"ה מצילנו מידם'. עם המנגינה אפשר לזרום, גם אם לא מחוברים בדיוק לכל מילה" [4].

 

שי התמקד בדבריו בקושי של הציבור החילוני להתחבר לטקסט ובתפקיד הניגון בהקלה על הקושי: "בתוך הרצון והכמיהה להתרחב מתוך המפגש עם המסורת – בקסם הזה קופצים גם שדים. בתוך הרצון האמיתי הזה פתאום יש גם קושי. אם שמים לב למילים, שאינן רגילות בלשוננו ואף מאתגרות – 'אני לא אשיר מילים שאיני שלם איתן, איני מאמין בהן'. המילים של התפילה ושל תהילים המלאים הוד והדר ותודה לה', מצד אחד מזמינים אותנו למסורת של סבינו והדורות הקודמים, ומצד שני – אני מאמין בזה? מתאים לי לשיר את זה?

 

באותה הערגה להתרחבות הזאת, יש גם מהמורות, קושי, צורך לעבור תהליך התמוססות של פחדים. תפילה – יש לה כמה אויבים שיש לסמן אותם, כדי לשמור שלא יכנסו פנימה – ציניות, הצורך להשתלט בעזרת הקוגניציה וההבנה הרציונלית. בתפילה הטקסט מתמסמס בתוך האדם. לחוויה הזאת אנו קוראים התמסרות. אדם יודע מה זה להתמסר. אני זורם לתוך הניגון והמילה, ולא צריך להיאבק בה. הניגון ממוסס את החרדה ואת הקושי הזה, כי הוא נותן תשומת לב לצורך של האדם לשיר ולנגן. חלק מן הוויברציה הראשונית של האדם. כשעושים זאת, נותנים ליכולת להשתלט בצורה הגיונית, לנוח בצד. הצורך והרצון לעבוד עם ניגונים מצליח להביא בסוף התהליך לזרום באופן יותר טבעי. אחרי כמה פעמים ששרים עם הניגון, יש הרגשה שהמילים הן חלק מן הדם שלנו. האל נושב באופן אפשרי והשכינה נמצאת" [5].

 

אף שהמוסיקה מרכזית כל כך בקהילה, מקפידים ראשיה להבהיר שאין המדובר בעוד שירה בציבור, אלא במהלך תרבותי משמעותי ועמוק הרבה יותר. "ידענו שזה מה שיבדיל בין שירה לתפילה. לא רצינו עוד קבלת שבת בקיבוץ, אלא משהו אחר. להיות מי שאנחנו, השורשים שלנו, השירה עליה גדלנו, התפילה החילונית שלנו ולחבר אותה למקום אחר, למשהו הרבה יותר רוחני. לא העזנו לומר את המילה 'תפילה'" [6].

 

המוסיקה היא דרך אחת להתמודד עם הקושי שיוצר טקסט התפילה. דרכים נוספות הן הסלקטיביות בבחירת התפילות, המדרש והפרשנות האלטרנטיביים לטקסט, השילוב בין התפילה לטקסטים חדשים מן השירה החדשה ומן הזמר העברי, וחיבור תפילות מקוריות של הקהילה. דרך נוספת להתמודדות היא שינויים מסויימים בנוסח. למשל, במקומות שבהם התפילה מדברת על "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב", נוסח "ניגון הלב" מוסיף גם את "אלוהי שרה, אלוהי רבקה, אלוהי רחל ואלוהי לאה", כביטוי לתפישתה השוויונית של הקהילה. "סידור התפילה מאתגר אותנו המון בתכניו. במקומות רבים קשה לנו עם הכתוב, מבחינת האמונה שלנו. איננו אומרים את התפילה כולה, אלא בוחרים מתוכה. איננו חייבים לקבל את סידור התפילה כולו. אנו מתחילים ממעט, מפסוק, מתפילה מסויימת. אבל לעתים אנו רוצים להתמודד עם הקושי. הכמיהה למסורת מביאה איתה את הבעיות. כיוון שהיא עתיקה, לא הכל מתאים לנו. למשל – מעמד האישה. אבל אני רוצה את התפילה העתיקה. לכן, לעתים במקומות שיש בהן בעיה, אנו עוצרים ונותנים ביטוי שמתמודד עם הבעיה. למשל – בדרשה המקרבת לאמונות שלנו ולמה שאנו אוהבים. דורשים את הטקסט בדרכנו. מסורת ישראל התמודדה תמיד עם הקשיים, לא בהוצאת הפסוק אלא במתן פרשנות שונה מן הפשט, שמתאימה אותו לדור. האמנות של התיווך הרוחני הזה, היא האמנות שעלינו לפתח בקהילותינו" [7].

 

השידרה התוכנית של "ניגון הלב" היא הסידור. הסידור הוא התוכן, הוא הטקסט והבחירה מה יהיה בתוכו היא הבחירה המשמעותית ביותר. אחרי תשע שנים, טרם הודפס סידור במתכונת של ספר, אלא עדיין במתכונת של דפי A4 מקופלים ומהודקים ומפעם לפעם הם משתנים. עובדה זו מעידה על כך שהסידור עדיין בגיבוש ועדיין מוקדם לחתום אותו. "יש כמה תחנות בחיי הקהילה. למשל – הסידור השתנה עם הזמן. אני לא הייתי בצוות שחיבר את הסידור. אני הצטרפתי כשהסידור היה מוכן. התפילה הלכה והתגבשה – מה אומרים, מה מסורתי ומה אלטרנטיבי, להשתמש בתפילות קיימות או לכתוב חדשות, האם בכל פעם חבר אחר ידרוש את פרשת השבוע או המובילים. המון דברים התפתחו, התגלגלו להיות משהו אחר. ההתפתחות היא מאוד מאוד עדינה. עד היום נושא הסידור עוד לא גמור. עדיין בניירות. עדיין לא עיצבנו כספר, כסידור, כי התהליך עוד לא נגמר. שאלה מהותית – האם הסידור הוא בסיס של קבע שעליו משנים, או תהליך שעדיין הולך ונבנה. לקחנו מ"בני ישורון" גם את נושא המוסיקה והשירה. אבל מעט מאוד תפילה אישית, חוץ מרגע אחד של פרידה מהשבוע. אין תפילת יחיד. הכל – תפילת ציבור. השאלות הללו נבחנות כל הזמן. גם בפנים יש קריאות לחדש וקריאות לשמר את המסורת שיצרנו. אנחנו כל הזמן באותן מנגינות, כדי שאנשים ירגישו בבית. יש המון ניואנסים שהן שאלות מהותיות, מנהיגותיות. האם באנו רק לעשות כיף יחד, או שהדבר צריך להשתקף יום יום בחיים של חברי הקהילה בכל ימות השבוע" [8].

 

בנושא עיצוב הסידור של "ניגון הלב", ביני תלמי תופס תפקיד מרכזי. הוא כותב את התפילות המקוריות של הקהילה. לא מדובר בתפילות רבות, אך יש להן מקום חשוב בחיי הקהילה. עם הקמת הקהילה, משהל'ה יצחקי כתב תפילה, המופיעה עד היום בסידור של "ניגון הלב". לסידור נוספה תפילה שכתב ביני – "תפילת הדרך לחיילים". תפילות נוספות שביני כתב, ואינן מופיעות כחלק אורגני מהסידור, הם תפילה לשלום השבויים, תפילת הגשם ותפילה לשנה החדשה. כל התפילות שביני כותב מסתיימות ב"ברוך השומע תפילה". שם ה' אינו מופיע בהן, אלא בעקיפין וברמיזה, וגם זו אמירה משמעותית, המבטאת במידה רבה את המקום האישי של ביני, כמי שנוטה פחות מחבריו להנהגה לצד הדתי. "לי מאוד חשוב וזה לא בלי ויכוחים, שלקהילה כמו 'ניגון הלב' יהיו אמירה, צביון, שהם ייחודיים לה. לפעמים יש כאלה שרוצים להיות יותר ויותר דומים לבית הכנסת, תפילות מסודרות וכו'. אבל אני רוצה את הדברים הייחודים לנו – המקום שלנו, הארצישראליות שלנו, העמק שלנו והיכולת שלנו לתת ביטוי לא רק מהתפילה המסורתית, שכבודה במקומה מונח. עצם זה שהתפילה שרדה כל כך הרבה שנים, מדברת בעד עצמה. ולכן, יש למצוא את המקומות שיש לתפילות משלנו מקום. לעתים אנשים אומרים ש'אין לנו תפילת הגשם', למשל. אנחנו רוצים ליצור. תפילת הדרך לחיילים – זה בא ממקום מאוד אישי. הבן שלי היה ב'חומת מגן', כחייל. זאת תפילה שבגדול היתה סוג של ביטוי לדברים שהרגשתי כאשר הוא שרת שם. זה התחבר עם דברים הקשורים ל'ניגון הלב'. למטה, לא אני חתום, אלא חתום 'נוסח ניגון הלב'" – הביטוי הנפרד של 'ניגון הלב'... חשוב לי שיהיה קשר בין התפילה החדשה שלנו לבין התפילה המקורית. יש שיחה בין התפילות. שם דיבור דתי, כאן דיבור 'חילוני', כלומר הכתובת אינה חד משמעית לאלוהים, אלא יותר ערטילאית. אבל המסר והמבנה הוא מאוד דומה. בתפילה של גלעד שליט, יש בסוף משפט משמעותי מאוד שהוא בעצם מתוך לימוד מקורות של התייחסות לפדיון שבויים. מצאתי משפט מתהילים שבכל פעם חוזר והיה לי חשוב להכניסו: ברוך המציל נפש ממוות להתהלך ... טוב שיש דברים כאלה ועדיף שיהיו יותר, אך במידה, שזה לא יהיה מלאכותי מידי. איננו אוהבים דקלומים בתפילה שלנו. מה שאין לו מנגינה, קשה יותר" [9].  

 

הכנסת ספר התורה לקהילה, תרומה של "בני ישורון", היה מהלך משמעותי ביותר בחיי הקהילה ומעורר המחלוקת ביותר. במשך שבועות התקיים בגיליונות הדף השבועי ובמפגשים מיוחדים פולמוס נוקב. ניתן לראות בהכנסת ספר התורה את חתימת המעבר מ"קבלות שבת" לבית כנסת, מחברותא תרבותית לזרם ביהדות. זה לא היה קל, ועורר התנגדויות רבות. היו שחששו שהכנסת ספר התורה יהפוך סופית את הקהילה למשהו שונה ממה שגרם להם להצטרף אליה.

 

"הצורך בספר תורה החל מהבר מצוות. שאלנו ספרים ממקומות אחרים. הרגשנו שאנחנו צריכים ספר משלנו. היום אנחנו שמחים לתת לאחרים. היה טבעי שקהילת 'בני ישורון' שמלווה אותנו תהיה שם. פנינו אליהם. חשבנו שיתנו לנו אחד מספרי התורה הישנים שלהם. לא חשבנו שיכתבו חדש. המיליונר שתורם להם ולנו, התלהב, תרם לכתיבת ספר תורה, שזה כארבעים אלף דולאר. אפילו לא ידענו. הוא תרם. אנשים מהקהילה תרמו קצת והוא הרבה. כולם באו יחד, הביאו את הספר. היה ויכוח גדול על זה. זה מעין סמל רבני, משוכה שבקהילה חילונית היה צורך לחצות אותה. סמל יהודי לדתיות, ויש מי שפוחדים מכך. גם אצלנו הייתה התנגדות. מה אנו צריכים ספר תורה? היה ויכוח מעל הדפים בדוא"ל. היה סוג של דיון. המנהיגות מובילה, מתוך הבנה שזה נחוץ וגם מתוך הקושי בהשגת ספרים לטקסי הבר מצווה. החלטנו להציף את הקולות בדיון בדוא"ל. היה דיון מאוד יפה. בסוף, נפגשנו לדיון על הנושא. היה מקסים, אחרי הדיון המכין באינטרנט. היה ממש מרגש. הרוח הייתה שהולכים על זה. זה הכשיר את הלבבות לארח את הקהילה מארה"ב. זה חיבר גם את אלה שהתנכרו. לחלק זה היה לא קל. זה תהליך קשה. היום, הספר הוא חלק אורגני מהקהילה. צוות של אמנים עיצב ובנה ארון קודש. אחד הנגרים, נגר אומן, הביא תכנית יקרה. לא היה לנו כסף. לא קיבלנו את התכנית. עידית קנתה ארון פשוט מאוד, משומש, הוא שיפץ אותו ונתן לאמנית יודאיקה לעבוד עליו בהתזת חול והפכו לארון צנוע, קטן, זול, בהתנדבות ומתאים לנו. החוכמה היא גם לרכך, וגם להפוך מכל דבר מפעל, שנותן תוצרת לשנים וגם מצטרפים אליו אנשים רבים. זה דבר נפלא" [10]. "הכנסת ספר התורה הייתה חוויה מכוננת בעבור הקהילה. היו ויכוחים מאוד סוערים. אני הייתי מאוד בעניין... ספר התורה העלה ברמה נוספת את הקשר שלנו כחילוניים לתורה. זה בא לידי ביטוי בשמחת תורה. השקענו מחשבה רבה איך לחגוג את שמחת תורה. בשנה הראשונה ביני הביא כלייזמרים ממשמר העמק. יש אנשים חילונים מאוד, שלא עם הכל מסתדרים, והיה להם קשה במיוחד עם הריקודים עם ספר התורה, שנראה להם מנהג פגאני. לרוב האנשים זה עשה את התורה למשהו הרבה יותר קרוב, מוכר. בשמחת תורה אנו פורשים את הספר, קוראים את 'וזאת הברכה'. אנשים באים לגלול ועוברים להתחלה. לפני הגלילה קוראים מכל פרשה מספר פסוקים, כל אחד פרשה שהוא בוחר. אחרי כל ספר, 'חזק חזק ונתחזק' והקפה וריקודים. כך כמעט כל אחד קרא, לרוב את הפרשה שלו, יום ההולדת שלו וכו'. במיוחד זה חיבר את הנשים, שלא הייתה להם נגישות לספר התורה ומעולם לא נגעו בו, גם כאלו שהלכו לבית כנסת. גם הילדים מאוד מתחברים, הם רוצים להחזיק את הספר, לגעת בו. אני לא מנשקת את התורה, אך אני מתרגשת מאוד להחזיק את הספר, לנגוע בו, לדעת שזה גם שלי, לא רק של הדתיים, לא רק של הגברים. כשאני מובילה בת מצוות אנו מעבירים מדור לדור, מהסבתות לילדה. אני לוקחת ומעבירה את הספר ומאוד אוהבת את זה. הספר הוריד מחסומים והפך את הנושא הדתי למאוד נגיש וקרוב לאנשים" [11]. "אחד מהרגעים המכוננים היה הכנסת ספר התורה והוויכוח עליו, שהעלה על פני השטח את כל השדים והחרדות. בעיניי, האתגר שלנו הוא לנצח את הקופסאות שאנו חיים בתוכן בחברה הישראלית, את הטראומה מהכפיה הדתית, מהדתיות. להרחיב את המושגים. הכנסת ספר התורה הייתה רגע מרוכז של הדבר הזה, למרות שכל הקהילה התרגשה מהקריאה בתורה, כל בר מצווה הייתה מאוד משמעותית. אבל להיות בעלי ספר תורה, זה שונה מלהשאיל ספר תורה. זה הסמל לתפקיד שלנו כחלק מהתהליך וכמובילי התהליך... הבהלה בקהילה שיקפה גם את הבהלה בתוך מנהיגות הקהילה. התהליך הטוב שקרה מזה – אפשר את המהלך של השפה. זה מרכז התפקיד שלנו – לעזור לאנשים להרחיב את השפה" [12].

 

דבריהם של שי, רעות וחן מבטאים את קפיצת המדרגה הרוחנית והתרבותית של הקהילה עם הכנסת ספר התורה, על אף הקשיים והכאבים שקדמו לה. קיומו של יום הכיפורים המשותף, לראשונה בשנת תש"ע (2009) אף הוא עשוי להוות ציון דרך משמעותי בחיי הקהילה.

 

היום המשמעותי ביותר בלוח השנה העברי הוא יום הכיפורים. קהילת "ניגון הלב" ציינה את כל חגי ישראל, ודווקא ביום הכיפורים לא נפגשה. הסיבה לכך היא האופי האזורי שלה, המחייב נסיעה מהבית לנהלל. ביום הכיפורים תש"ע שכרה הקהילה שמונה דירות בפנימיה של ביה"ס החקלאי בנהלל. בדיעבד, מספר המבקשים להצטרף היה גדול יותר מהיצע הדירות. המפגש נפתח בסעודה מפסקת משותפת, סביב שולחן גדול ערוך בחגיגיות, עם פמוטי כסף וכלים נאים. האוכל נקנה במרוכז. המועדון סודר יפה באווירת היום הקדוש. לאחר תפילת "כל נדרי" וערבית, ערכו המשתתפים מעגל סיפורים ושירים אישי, תחת הכותרת "יום הכיפורים שלי", עד קרוב ל-23:00. הבוקר שלמחרת נפתח במדיטציה ואחריה תפילת שחרית, אזכרת נשמות, קריאה בתורה וקטעי לימוד – ספר יונה, לימוד על השופר, סדנת הקשבה ופעילות בתנועה, בהנחיית חברים מן הקהילה. לאחר מנוחת צהרים – תפילת נעילה, הבדלה ושבירת הצום. 50 איש השתתפו במפגש. מובילי התפילה ערכו מחזור מיוחד ליום הכיפורים. הילדים נטלו חלק פעיל במעגל הסיפורים האישי ובשאר הפעילויות. "היה שיתוף רב ברגשות ובמחשבות, בסיפורים אישיים נוגעים ללב. הייתה הרבה קירבה והיו גם דמעות מפעל לפעם והתרגשויות קטנות. יש לי תחושה חזקה שהנה, החלטנו לעשות זאת והוכחנו לעצמנו שגם בקהילה אזורית אפשר!" [13]. "עבדנו מעט זמן, כי חיכינו לעשות זאת עם חן מיד עם שובה, והיו לנו על הראש שאר החגים וערב הלימוד לקראת יום הכיפורים. בעיקר עבדנו על המחזור, ובעיקר על שכבת המסורת. לא הספקנו להשלים עדיין את האיזונים שנראים לנו עם החומר הישראלי (איזון שהוא בנפשנו). זה היה מדהים, בכל קנה מידה ובטח לפעם הראשונה. לחלק מאיתנו, כולל לי, זה היה בעצם יום הכיפורים הראשון הממשי בחיי שהוא ממש שלי וברוחי. העומס היה אדיר, כי בגלל שידענו שאנו עושים תפילה ממש, היינו צריכים ללמוד הרבה מאד, לחזן לא מעט. והציבור שבא זרם עם זה נפלא. המשתתפים היו פעילים מאד והובילו בעצמם חלקים מהיום" [14].

 

אסיים את הפרק בדברים משל מוטי זעירא, מנהל המדרשה ב"אורנים". מוטי הוא מראשוני קהילת "ניגון הלב", למרות מגוריו במרחק רב משם, בגבעת חיים איחוד. לאחר שנים אחדות, החל לערוך בקיבוצו קבלות שבת. "אנחנו לא רוצים לוותר על המושגים היהודיים. למה לוותר, כי סקטור מסויים ביהדות השתלט עליהם? בית מדרש שלנו, בית כנסת שלנו, תפילה שלנו, אלוהים שלנו. הכל שלנו! אני לא רוצה לוותר על המושגים האלה. אדרבא, למה אני צריך להגדיר את עצמי וגם להמציא מילון חדש, כי המילון הבסיסי תפוס או טעון מדי? אני לא רוצה לוותר על זה כל כך מהר. יש פחד מאגי שאני לא יכול לבטל אותו , שאם אתה אומר את המילים הדתיות האלה אתה כאילו נהיה חלק מזה. לך תסביר את ההבדל שבין אתה ההולך ל'ניגון הלב' לבין שאתה הולך לבית כנסת. מה? חוזר בתשובה? לך תסביר לעולם" [15].

 

 


            ו. עשיה חברתית, עם הפנים אל מחוץ לקהילה

 

הגמרא מציגה מחלוקת בין ר' עקיבא ור' טרפון סביב השאלה מה גדול יותר תלמוד או מעשה. הסוגיה נפתרה בהסכמה על כך שגדול התלמוד, שכן הוא מביא לידי מעשה [1]. המושג תלמוד המביא לידי מעשה משמש מוטו למי שרואים את הגדולה שבלימוד לא רק כ"תורה לשמה", אלא ככזאת המניעה את האדם לפעולה למען צדק חברתי ולמען מימוש הערכים הקיימים בתורה.

 

בקרב אנשי המדרשה ב"אורנים" היה זה מוטו, בשנים האחרונות, ליציאה מתחום הלימוד לשמו אל עבר עשיה חברתית. שי זרחי, למשל, הקים בית מדרש משותף למדרשה וגופים אחרים – "תהודה", תכנית לעיצוב מנהיגות חברתית ברוח יהודית, ואף עמד בראשה.

 

ככל ש"ניגון הלב" הלכה והתגבשה כקהילה, כך, באופן טבעי, חלק מפעולתה כוונה לתחומים של פעילות חברתית מן הקהילה החוצה למען צדק חברתי, עשיה של צדקה וחסד, וכן של פעילות למען צדק חברתי בקרב הקהילה עצמה. הפעילות בנושא זה נושאת את הכותרת "פנים אל פנים".

 

הוקם צוות "פנים אל פנים" – המרכז את הפעילות הזאת. פעילות הצוות מאפשרת כר של  פעילות לעוד אנשים. פעולתו הראשונה של הצוות כוונה פנימה, אל תוך הקהילה – להכיר את האנשים ואת מה שהם עושים מחוץ לקהילה. בהדרגה, נוצרה בשלות לעשיה למען הסביבה. "שברו את הראש, מה לעשות. יש סטיגמה, שעשיה בצדק חברתי פירושה גמ"חים, צדקה וכו'. חיפשנו משהו אמיתי, אחר, שלנו" [2]. הכיוון המרכזי שנוצר הוא עבודה עם הפנימיה בבית הספר החקלאי בנהלל. רבים מילדי הפנימיה באו ממשפחות קשות, שיצאו מהחיים בביתם ובקהילה שלהם. הגישה הייתה לא לגשת אליהם כפטרונים, אלא ליצור יחד איתם עשיה משותפת. כך החל "מבצע אופניים". חברים וילדים מקהילת "ניגון הלב", יחד עם ילדים ומחנכים מהפנימיה, אוספים אופניים זרוקות, ומסתבר שיש רבות כאלו (כנראה שהיום כבר אין מתקנים אופניים...) ומשפצים אותן. העבודה נעשית יחד. המטרה – לתת את האופניים לכאלה שצריכים, גם מבין ילדי הפנימיה וגם ילדים נצרכים באזור. נוצר קשר עם הקהילה האתיופית במגדל העמק, ודרך עו"סיות - משתתפי סדנת האופניים, מן הקהילה ומן הפנימיה, חילקו אופניים משופצים לילדים מן הקהילה האתיופית הזקוקים לכך.  כך ילדי הפנימיה לא רק מקבלים אלא גם נותנים. המבצע החד פעמי הוליד סדנה קבועה לשיפוץ אופניים, וכן לתיקונים שוטפים של האופניים של הילדים – "קול גלגל". הסדנה מוקמה בבניין בפנימיה, בן יותר ממאה שנה, שלא היה בשימוש מזה זמן רב. מתנדבים מ"ניגון הלב", חלקם בני נוער, יחד עם בני הנוער מהפנימייה, שיפצו, צבעו, סיידו ואף החליפו את גג הרעפים הישן. הכוונה היא, שבעתיד ישמש המקום גם לשיפוץ וצביעה של רהיטים ישנים. המקום יהיה למרכז חברתי ולימודי, שבו יהיו גם מחשבים, תהיה עזרה בהכנת שיעורי בית, יתקיימו חוגים לילדי הפנימיה. יש כוונה לשתף בסדנה עצמה גם את הילדים האתיופים, שיוסעו לשם כך ממגדל העמק וכן לקיים מידי פעם במגדל העמק עצמה סדנת תיקון נודדת, לאופניים המשופצות שחולקו. השנה, הקהילה תארח את ילדי הפנימיה, כשישארו שבת, לקבלת שבת ולאירוח אצל חברים בקהילה בבתים. "אין זה מפעל חברתי מלאכותי, אלא משהו שנותן מענה לצורך אמיתי, טבעי, בסביבה הקרובה" [3].

פעילות נוספת למען צדק חברתי נעשית בידי קבוצת הבר מצווה. נוצר קשר בין הקהילה לבין מפעל צדקה וחלוקת מזון במגדל העמק. מידי שנה, בתום קטיף הפומליות בפרדס בגניגר, ילדי בר המצווה והוריהם יוצאים לקטיף לקט, ואת כל הפומליות שהם קוטפים הם תורמים לחלוקת המזון.

עשיית החסד אינה רק מהקהילה החוצה, אלא גם בתוך הקהילה. "יש חברה בקהילה, במצב משפחתי וכלכלי קשה. מישהי מהקהילה  לקחה על עצמה לדאוג לסעודות שבת למשפחתה. בכל שבת משפחה אחרת מכינה את הסעודה. אותה חברה אינה יודעת מי המשפחה שמכינה לה" [4].

עד כה מספר המתנדבים לפעילות החברתית מצומצם למדיי, והנהגת הקהילה מקווה שהפעילות תלך ותתרחב ומספר המשתתפים בה יגדל בהתמדה. מעבר לחשיבות הרבה שהם רואים בעצם התרומה לחברה, הם רואים גם את הערך המוסף של עשיה כזאת לקהילה עצמה. "פרוייקטים מסוג זה, מאפשרים לאנשים להתחבר לקהילה לא רק דרך התפילה והלימוד, אלא דרך עשיה מסוג אחר... אט אט, מתוך הפעילות, נוצרת רגישות חברתית. אנשים שמים לב, מחפשים כר לפעילות, לעתים ביתר הצלחה ולעתים פחות. הקוד החברתי נכנס פנימה" [5]. שי וחבריו להנהגה הרוחנית, רואים כאחת ממשימותיהם להטמיע בקהילה את המשמעות היהודית והרוחנית של העשיה הזאת.

* עבודה סמינריונית במסגרת לימודיי לתואר שני ביהדות במכון שכטר בירושלים. הוגשה לד"ר גליה גלזנר חלד.

נכתב על ידי הייטנר , 25/12/2009 11:03   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, התיישבות, חברה, יהדות, מנהיגות, עבודות אקדמיות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)