בחלקו הראשון של המאמר התייחסתי למושגים "גשר צר מאוד" ו"לא לפחד כלל" על פי הטקסט המקורי של ר' נחמן מברסלב מצד אחד, ומצד שני על פי עיבודו למזמור, שמשמעותו שונה, לכאורה, והצעתי דרך לפתור את הסתירה.
בחלקו השני של המאמר, אתייחס לגשר אחר, שאף הוא גשר צר מאוד ותנאי הכרחי לחצייתו הוא לא לפחד כלל. הגשר בין אדם לאדם, בין חברה לחברה, בין קבוצה לקבוצה, בין עם לעם. לכאורה, מה עניין פחד לכאן? מסתבר שקיים קושי גדול להגיע אל האחר והקושי העיקרי הוא קושי פסיכולוגי, פחד.
כמנהל המתנ"ס, ניסיתי ליצור חיבורים בינינו לבין שכנינו הדרוזים בצפון הגולן. היו אי אלו הצלחות, בעיקר בתחום הספורט, אבל באופן כללי ניתן לומר שהמהלכים הללו לא הצליחו. האשם העיקרי בכך הוא בצד הדרוזי. הסיבה לכך היא פחד. במקרה זה, עיקר הפחד הוא מן הסורים, כלומר מהעתיד הצפוי להם אם תהיה, חלילה, נסיגה מהגולן, אך אין ספק שיש גם פחד מהחשיפה לתרבות אחרת, לחברה אחרת.
הגשר החשוב לי ביותר, ושבו אני עוסק כל חיי הבוגרים, הוא בין חילונים ודתיים בחברה הישראלית בכלל ובגולן בפרט. אקדים ואומר, שהמושגים "דתי" ו"חילוני" בעייתיים מאוד בעיניי ואינם מקובלים עליי, וכבר כתבתי על כך לא אחת, גם בטור זה, אולם אני משתמש במושגים המקובלים בשיח הישראלי.
כאשר מדובר בחיבור בין חילונים ודתיים, אין הדבר דומה בעיניי לסוג הקשר שאני חותר לו בינינו לבין הדרוזים. עם הדרוזים מדובר בהיכרות עם האחר, בפתיחות כלפי האחר, ביחסי שכנות טובים בין עמים שונים.
החיבור אליו אני חותר בין חילונים ודתיים נושא אופי אחר – זהו חיבור בין בני משפחה שהתרחקו, בין חלקים של אותו עם שאורח חייהם שונה. אין זה אתגר של היכרות עם האחר, אלא אתגר של ביטול האחרות ביחסים בין יהודים לבין עצמם. זהו אתגר של בניית מערכת חיים הרבה יותר משמעותית מהמינימום ההכרחי, אך הנמוך והרדוד מאוד של "חיה ותן לחיות" - מערכת של קרבה, של אהבה, של שותפות, של מטרות משותפות, של אחדות. אחדות, כתבתי, ובשום אופן לא אחידות. אחדות המכילה ומאפשרת דרכים שונות, דעות שונות ומחשבות שונות. קיום האחדות הזאת, מחייב יצירת מצע תרבותי וערכי משותף. המצע הזה הוא התרבות היהודית לגווניה.
כמי שעוסק שנים רבות בנושא, אני מכיר את התנאים המאפשרים את יצירת החיבור הזה. יש בקרב הציבור החילוני משיכה לציבור הדתי ורצון להתקרב אליו ובקרב הציבור הדתי קיימת משיכה דומה כלפי הציבור החילוני. בציבור החילוני יש צמא ליהדות והכרה בטעות ההיסטורית של שלושה דורות נתק מן המסורת (גם אם ניתן להבין בדיעבד את הסיבות לכך). בציבור הדתי יש סקרנות כלפי האפשרויות הגלומות בהתחברות למורשת ישראל מנקודת מבט לא אורתודוכסית, שאינה נובעת מקבלת סמכות ההלכה וחיים על פי שולחן ערוך, אלא מרצון ליצור זהות יהודית תרבותית מתחדשת, היוצרת השראה לחיים מודרניים טובים וערכיים יותר.
אם כל כך טוב, למה זה הולך כל כך קשה? התשובה היא "רוצה אבל פוחדת". לצד הרצון הזה, יש בכל ציבור עכבות ומחסומים של פחד, אולי מתוך חוסר ביטחון עצמי, הגורמים להימנעות מלעלות על הגשר הצר, או לכל היותר להליכה מהוססת ומפוחדת. בכל צד אנשים בונים לעצמם חומות מגן, שכפ"צים וקסדות, המקשים מאוד על התנועה.
הפחד הזה הוא הדדי. בציבור החילוני הפחד נובע מהמשוואה – יהדות = דת = כפיה = החזרה בתשובה. בציבור הדתי הפחד נובע מחוסר ביטחון ושמירה על הילדים, שמא אם יצאו לרגע לשאוף אוויר מחוץ לבועה, הם עלולים להצטנן במקרה הטוב ולהדבק בחיידקים משחיתים ומסוכנים הרבה יותר, במקרה הרע. הרבה יותר בטוח מאחורי החומות.
המתח בין ההבנה ההדדית שהחיבור נחוץ וחיוני, התשוקה והסקרנות לחצות את הגשר לבין הפחד המשתק, יוצר תהליכים מהוססים מידי, איטיים מידי, צעד קדימה ושניים אחורה. מידי פעם נפתח צוהר ונשלחת יונה לראות מה נשמע בחוץ. יש התחלות, יש חיבורים, יש הצלחות, אבל אנו נמצאים במקום רחוק מאוד מן הרצוי.
מדינת היהודים לא קמה כדי להפוך את העם היהודי לשני עמים. לא בכדי חקוקים על הקיר במשכן נשיאי ישראל הפסוקים מספר יחזקאל אותם קראנו בשבת שעברה, בהפטרה לפרשת "ויגש": "וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל ל"ז, כ"א-כ"ב).
זה החזון. וכדי שלא נהיה עוד לשני גויים, עלינו להתגבר על כל המיצרים הפסיכולוגיים החוסמים אותנו ולהתיר את הכבלים שבהם צררנו את נפשותינו. והעיקר – לא לפחד כלל.
אסיים בשיר שכתב חברי שמעון גרינברג, מנהל תכנית "קרב" בצפון, איש החי בשלום בכל העולמות של החברה היהודית הישראלית:
אני אוסף טרמפיסטים / בגישה רב תרבותית. / יום אחד רב מורה מחצור / ויום אחר חייל בדואי מנחל צלמון / עולים מאתיופיה מאתר חצרות יסף / (שבינתיים אל עמיו נאסף) / חיילים טירונים דוברי רוסית / ושני מתנדבים מקוריאה הדרומית / זוג חוזרים בתשובה החוזרים / מביקור בצפת בקברי צדיקים / ערבי זקן ששב ממטע הזיתים / ונכה ערבי בקביים/ שאחיו אותו לא לוקחים. / עם כל אחד אני מדבר בשפתו / או בשפה הבינלאומית / או בשפה פשוטה./ באמפתיה בקבלה ובסימפטיה. / אני אוסף טרמפיסטים / בגישה רב תרבותית. / אנחנו אוסף טרמפיסטים / וכל העולם כולו גשר.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
