הבלוג של אורי הייטנר

דרשה לפרשת השבוע, קבלת שבת באורטל

שמה של פרשת "ויחי", הנקראת כך כיוון שהיא נפתחת במילה "ויחי", מטעה – הפרשה אינה עוסקת בחיים כי אם במוות, מותו של יעקב.

הפרשה נפתחת בשני מפגשי הפרידה של יעקב מיוסף, האחת לבדו והשניה עם שני בניו. היא נמשכת במפגש הפרידה של יעקב מבניו ובברכות שברך אותם ובהן ניבא את עתידו של כל שבט. חלקה השלישי של הפרשה הוא מותו של יעקב ומסע ההלוויה הממלכתי ממצרים לחברון וחלקה האחרון – מותו של יוסף.

הפרשה מעלה סוגיות רבות, ואני בחרתי בשלוש מתוכן. האחת, שאלת בחירת הבן הממשיך. במפגש של יעקב עם יוסף ובניו, אפרים ומנשה, מברך יעקב את הנכדים. מאחר ועיני יעקב הזקן, בן ה-147, כבדו מזוקן, מקרב אליו יוסף את בניו, ומניחם, כמקובל, כך שהבן הבכור, מנשה, ניצב לימינו והבן השני, אפרים, משמאלו. יעקב מפתיע - משכל את ידיו, ומניח את ימינו על ראש אפרים הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה הבכור. משמעות הדבר, היא הענקת הבכורה המהותית לבן שעל ראשו מונחת יד ימין, אף שביולוגית אין הוא הבכור. יוסף המבחין בכך, מנסה לתקן את הטעות. יז וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.  יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי  כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ.  יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם.  כ וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

קשה שלא להיזכר בסיטואציה דומה – ברכת יצחק את בניו. גם אז, עיני האב כבדו מזוקן. גם אז העניק האב את ברכת הבכורה לבן הצעיר. אך ההבדל הוא מהותי. בעוד יצחק תומרן שלא ברצונו, בידי אשתו ויעקב בנו, לעשות כן, יעקב צלול וסמכותי גם בזקנתו, הוא מבין היטב את המצב ושומר את השליטה בידיו. נכון, מנשה הוא הבכור, אך אפרים ראוי ממנו.

גם כאשר מברך יעקב את בניו, הוא מבהיר מי מהם ינהיג את העם. לא ראובן הבכור. גם לא יוסף, הבכור מאשתו האהובה, רחל. המנהיג הוא יהודה, והשבט המוביל הוא שבט יהודה: ח יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ.  ט גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ.  י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.  יא אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה.  יב חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן-שִׁנַּיִם מֵחָלָב.  {פ}

יעקב מברך את יהודה בשפע כלכלי, המבוטא בגפן וביין שיזרמו כמים עד שניתן יהיה לכבס ביין את הבגדים ולקשור את הבהמות אל הגפנים. אך עיקר הברכה היא למנהיגות על העם. ואכן, בית דוד הוא משבט יהודה. מעניין, שלאחר שחלום יוסף, שאחיו ישתחוו לו, התגשם בבואם למצרים לשבור שבר, יעקב מסיט את השתחוות האחים מיוסף ליהודה. הוא מקפיד לציין – "ישתחוו לך בני אביך", כלומר גם יוסף ובנימין, שאינם אחיו מצד אמו.

בכל סיפורי האבות, לא הבכור הוא ממשיך הדרך – יצחק הצעיר ולא ישמעאל הבכור הוא ממשיכו של אברהם, יעקב הצעיר ולא עשו הבכור הוא ממשיכו של יצחק, המנהיג מבין בניו של יעקב אינו ראובן הבכור אלא יהודה, הבן הרביעי, ומבין בניו של יוסף המנהיגות היא בידי אפרים הצעיר ולא מנשה הבכור. המסר ברור – המנהיגות אינה עוברת באופן דטרמיניסטי "כדרך הטבע", אלא נבחר מי שראוי לכך. המסר לימינו, הוא שיש לבחור כמנהיג ובעצם לכל תפקיד, את האדם המתאים באמת, ולא את מי ש"מגיע לו"; בחירה על פי כישורים ולא על פי קשרים.

הסוגיה השניה, היא הגלות. לאחר מות יעקב, הולכים כל בני ישראל אחרי גופתו החנוטה, בהלוויה ממלכתית גדולה ומכובדת, מלווים ומאובטחים בצבא מצרי רב. כמקובל בתנ"ך, תיאור ההלוויה מתמקד במעשים ואין בו ביטוי לרגשות ומחשבות. ומעניין, כיצד חשו בני ישראל כאשר שבו להתהלך בארץ אבותם, ארץ הולדתם, הארץ בה התהלכו ובה רעו את מקניהם, ארץ כנען. האם התגעגעו? האם חלפה בראשו של מי מהם המחשבה, שמא ראוי לנצל את ההזדמנות ולהישאר בארץ? האם חזרתם למצרים, אל המקנה שהשאירו שם, היא ביטוי מוקדם להעדפת סיר הבשר של הגלות? ואולי, בכלל לא הייתה להם ברירה. לא בכדי הם נדרשו להשאיר את רכושם ומקניהם בארץ גושן, והצבא שנשלח להגן עליהם, נדרש גם להבטיח את שובם למצרים. אין לסוגיה זו תשובה בכתוב, אך היא משאירה תחושה של החמצה.

הסוגיה השלישית, היא יחסי יוסף ואחיו. אחיו של יוסף מודעים לחשבון שיש לו עמם, שטרם יושב. אמנם יחסו אליהם עד כה היה מופתי, אך יתכן שהדבר היה בזכות יעקב, שהיה מעין חומת מגן מסביבם. עם מותו, הם מצפים מיוסף שינקום בהם, ככתוב: וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי-מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.. האחים בודים צוואה של יעקב, שלא הייתה ולא נבראה, ואומרים ליוסף: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר.  יז כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ.

יוסף יודע שהם משקרים. אילו רצה יעקב להעביר לו מסר זה, הוא היה עושה זאת בפגישות הפרידה שקיימו. אולם אין ליוסף כל כוונה לנקום באחיו על שעשו לו, והוא משלים גם עם העובדה שלא הוא, האיש החזק בעולם בתקופתו, אלא אחיו יהודה, ינהיג את עם ישראל. הוא פורץ בבכי בשמעו את אחיו, מנחם אותם ומדבר אל לבם: אַל-תִּירָאוּ  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי.  כ וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב.  כא וְעַתָּה אַל-תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם.

יש ליוסף כל ההצדקות להתנכר לאחיו. אך הוא מעדיף להיות המבוגר האחראי; הוא רואה בשלום הבית, שלום המשפחה, שלום העם ערך עליון, ולוקח אחריות על מימושו. גם זה מסר שראוי שנלמד – הן ברמה הלאומית, והן ברמה הקהילתית. שלום בית ואחדות הקהילה הנם מטרה נעלה, שהגשמתה מצדיקה התפשרות על עקרונות אחרים.