הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לעוז אלמוג, "לא יכולתי שלא לגחך", חדשות בן עזר 7.1.10

במשך למעלה מעשור הגישה נתיבה בן יהודה את תכניתה הרדיופונית הלילית "נתיבה מדברת ומקשיבה", בה השמיעה אך ורק שירים עבריים ישנים, מראשית הציונות ועד הקמת המדינה. היה זה מפעל תרבותי של "חפירות הצלה", ניסיון להציל את מורשת הזמר העברי הישן, לצד מפעלים תרבותיים חשובים נוספים שזו מגמתם, שהחשוב בהם הוא "זמרשת" של נחום היימן (שהחליף את נתיבה בתכנית הרדיו). באחת התוכניות ביכתה בן יהודה את העובדה שהזמר הזה נשתכח מן התרבות הישראלית, ואמרה: "התרבות שלנו לא התחילה היום. הרי יש לנו תרבות בת מאה שנים"!

מאה שנים! איזה גיחוך... לא יכולתי של לגחך לשמע האמירה הזאת, מפיה של בת לעם שיצר את "ספר הספרים הנצחי" כפי שמוגדר התנ"ך במגילת העצמאות. העם היהודי יוצר תרבות במשך 3,000 שנה, ונתיבה מבכה את הפניית העורף לשירים מלפני יובל שנים, הרי יש לנו תרבות בת מאה שנים...

הקנון של השירה העברית מתחיל בשירת הים, בשירת דבורה, במזמורי תהילים ובשיר השירים, המשכו בשירת ימי הביניים – באבן גבירול, ביהודה הלוי, באבן עזרא ונמשך בשירת התחיה ובשירה העברית עד ימינו. מי שמנסה ליצור תרבות עברית הנפתחת בביאליק ומתעלמת ממה שקדם לו, גוזר גם על ביאליק שכחה בתהום הנשיה. במהדורת כל שיריו של ביאליק שיצאה לפני שנים אחדות בעריכת אבנר הולצמן, נאלץ העורך לצרף לצד השירים תרגום ל... עברית. הסיבה לכך, היא שכל שירתו של ביאליק יונקת ממורשת ישראל לדורותיה; מסורת ישראל היא המעיין שממנו נובעת שירתו והשפה היהודית היא שפת אמו ועולם האסוציאציות שלו. מי שעוקר את העולם היהודי הזה מתרבותו, לא יוכל להבין את ביאליק. בעבורו, שירת ביאליק אינה אלא שירה מתורגמת, וביאליק עצמו אמר פעם שלקרוא שירה מתורגמת זה כמו להתנשק דרך מטפחת.

ביאליק היה מודע לכך היטב והוא ניסה להלחם בהפניית העורף למורשת הדורות. הוא ייסד את מפעל הכינוס הגדול, שנועד לכנס, בהתאמה לימינו, את כל אוצרות הרוח היהודיים. המוכר והבולט ביצירות מפעל הכינוס שלו, הוא ספר האגדה. ביאליק גם יצר את המוסד התרבותי "עונג שבת", שקבלות השבת הפורחות בעשור האחרון, אותן הזכרתי במאמרי "נשמת עבריות נאצלת", הן חידושו והמשכו.   

ביאליק, יותר מכל מנהיג אחר בתולדות הציונות, ניסה ליצור את מרחב התפר המחבר תרבות יהודית, ארצישראלית, ציונית, כאנטיתזה לניסיון להמציא תרבות עברית המנותקת משורשיה היהודיים.

בין מנהיגי תנועת העבודה, מי שניסה יותר מכל ליצור את המרחב הזה היה ברל כצנלסון. במאמרו "חורבן ותלישות", שפרסם ב"דבר" בתרצ"ד 1934, ובו יצא נגד התלישות, כתב ברל: "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון [הכוונה לתשעה באב א.ה.], בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'". ברל הבין היטב, שלא תהיה תקומה לעם אם ישליך לפח האשפה של ההיסטוריה את ירושת הדורות, שתשעה באב הוא סמל להם. ברל הבין היטב, שאין תרבות עברית שאינה מחוברת למקורות הקלאסיים, שאינה חלק מרצף שראשיתו במקרא, המשכו בתורה שבעל פה, שירת יהודה הלוי היא חוליה חשובה בו וביאליק הוא ממשיכו. הוא גם הבין, שאם נתנתק מאותו רצף, גם לשירת ביאליק לא תהיה תקומה.

בראשית שנות השבעים, יזמו מפקד גלי צה"ל יצחק לבני וראש מחלקת התרבות בגל"ץ מולי שפירא, את המפעל הנפלא של "ערב שירי משוררים". בשלושת ערבי המשוררים, הולחנו והושרו מיטב שיריהם של משוררים כביאליק, טשרניחובסקי, רחל, אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי, נתן זך, יהודה עמיחי, מאיר ויזלטיר, דוד אבידן, דליה רביקוביץ' ועוד. איש מהמשתתפים לא העלה על דעתו להלחין ולשיר את שיריהם של אבן גבירול ויהודה הלוי, למשל. על אלה נגזרה הדרה מהתרבות הישראלית.

אבל האם ניתן להבין לעומקו את ספר שיריו האחרון של יהודה עמיחי "פתוח, סגור, פתוח" בלי להכיר את סידור התפילה, בלי להכיר את הוויית בית הכנסת, בלי עולם האסוציאציות היהודי? בלי הכרה לעומקם של כל אלה, שיריו של עמיחי יובנו ברובד השטחי שלהם, כפי שהם מובנים לשבדי או יפאני הקוראים את תרגום שירתו של עמיחי.

הנתק הזה ממורשת הדורות, הוא אקט של רצח אב תרבותי והוא מקור לרדידות ושטחיות, לריק תרבותי ורוחני. תחושת הריקנות הזאת והרצון להתחבר למקורות התרבותיים שלנו, היא התשתית לתופעה אותה כיניתי "מרחב התפר", ושעוז אלמוג אינו יכול שלא לגחך בעטיה.

הרצון למלא את הריק הזה מתוך אוקיינוס התרבות היהודית, הוא היוצר רנסנס תרבותי, התחדשות יהודית שביטוייה רבים: בתי המדרש הפלורליסטיים הרבים שהוקמו בארץ בשני העשורים האחרונים, הכמיהה ללימודי יהדות ופריחתם, הקמתן של קהילות בתי תפילה פלורליסטיים, פריחת קבלות השבת בקיבוצים ומושבים ובמתנ"סים עירוניים, הקמת קבוצות פיוט בכל רחבי הארץ, הנהירה לאירועים קהילתיים סביב חגי ישראל אותם מובילה החברה למתנ"סים ועוד ועוד. הנה, רק אתמול פתחתי את רשימת רבי המכר בקטגוריית העיון, ומצאתי בראשה את הפירוש הישראלי הנפלא של אביגדור שנאן לפרקי אבות, ולצדה את "גם לא כך כתוב בתנ"ך" מאת שנאן וזקוביץ' ואת "בלשון בני אדם" – ספר פירושי פרשת השבוע של אברהם בורג.

הפופולאריות של תכנית פרשת השבוע הטלוויזיונית של דב אלבוים, היא ביטוי לעיסוק הולך וגובר בפרשת השבוע בתרבות הישראלית בשנים האחרונות.

תחיית המוסיקה היהודית והסרת החיץ המלאכותי וההרסני בינה לבין הזמר העברי, היא ביטוי אחד לאותו רנסנס. לפני שנים אחדות נערך אירוע תרבותי יוצא דופן – "אבן גבירול פינת יהודה הלוי", ערב שירי משוררים, שעסק בשירת ימי הביניים. והנה, בשנה האחרונה הוציאה אתי אנקרי אלבום נפלא של שירי יהודה הלוי, אותם הלחינה ושרה. ואילו ברי סחרוף ורע מוכיח הוציאו אלבום רוקיסטי, הייתי אומר אף רוק כבד, לעתים קסאחיסטי, שבו הם שרים את לחניהם לשירים של שלמה אבן גבירול, עם ביאור לשירים בחוברת המצורפת מאת פרופ' חביבה פדיה.

ניסיונו של עוז אלמוג להציג את ההתחדשות התרבותית הזאת כ"ניו אייג'" ממוסחר, קיטשי ושמאלצי, אינו יכול שלא לעורר בי גיחוך.

תופעת הניו אייג' היא בריחה מן המדע, התרבות והמודרניות לעולם של "אנרגיות", "דת אלטרנטיבית", "מדע אלטרנטיבי", "רפואה אלטרנטיבית", התחברות שטחית, רדודה ואקלקטית לתרבויות המזרח וכו'. כן, יש גם ניו-אייג' המתחבר ל"יהדות" – סדנאות של "קבלה" מעשית בגרוש, השתטחות על קברי צדיקים, קמעות ואמונות תפלות המקושרות למסורות יהודיות עממיות, התנשקות עם מזוזות ושאר תופעות של מיסטיקה על גבול המאגיה הפגאנית. בין אלה לבין הרנסנס התרבותי של היהדות אין ולא כלום.

שלמה גרוניך, מגדולי היוצרים שקמו לנו במאה השנים האחרונות, הגיע באלבומו "מסע אל המקורות" לאחד משיאי יצירתו. גרוניך עצמו רואה זאת כך (וגם הוא, כמעט כמו עוז אלמוג, מבין משהו במוסיקה). מאז ומתמיד הוא נמשך גם למוסיקה היהודית. את "אלי אתה ואודך", למשל, הוא שר כבר לפני עשרים שנה, וכך גם ביצירתו המשותפת עם להקת "שבא" של הילדים העולים מאתיופיה. בספרו "סידור אישי", המלווה בתקליטור, מתאר חנן יובל את החיבור שלו ליצירה היהודית וניכר שהחיבור הזה הוא עניין קיומי בעבורו כיהודי וכיוצר. החיבור בין אהוד בנאי למאיר אריאל הוא "על אותו דף גמרא". מאיר אריאל עצמו, מגדולי היוצרים שצמחו בישראל, שהרבה להתכתב בשירתו עם מקורות ישראל, כתב, בעקבות שאלות שנשאל האם הוא חוזר בתשובה: "והיראה היא סוג של אמונה שיש לה גוף, צורה, דת – של מעשים נראים לעין. ואם המעשה מעיד על אמונה, אפשר להגיד שכל אדם מישראל שעושה לבנו ברית מילה, יש בו יראת אלוהי אברהם יצחק ויעקב. אפילו מידת יראתו קטנה שבקטנות, אפילו אורח חייו מעיד על אמונה אחרת, ואפשר להביך אותו בשאלה 'איך אדם נאור שכמוך בעידננו המתקדם עושה מעשה כזה', עדיין יראתו יראה כשהוא ממלמל בטקס הברית 'ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד' – אפילו הוא ליברל מוצהר, קומוניסט שרוף, הגיוניסט מושבע, מחקריסט חדש. ואיש מהנוכחים העדים לא חושש לנשיאת שם לשווא. ואם רוב רובו של העם היהודי ניכר על פי הדת היהודית – שאי אפשר להפריד בין היהודים ודתם – יוצא שהעם מאמין ומחזיק בדתו, כי אחרת לא היה עם. יוצא שהעם לא ממש יכול לחזור לאמונה שלא ממש עזב".

עוזי חיטמן אמר בראיון, שהיצירה החשובה ביותר שיצר היא לחנו ל"אדון עולם", ואילו כל מה שיצר כל חייו היה רק הלחן הזה, הוא היה חש שמילא את שליחותו בעולם. אני משוכנע שכך בדיוק יכול היה יאיר רוזנבלום להגדיר את לחנו ל"ונתנה תוקף" ועובדיה חממה את לחנו ל"אנא בכוח".

כל אלה ביטויים למהלך תרבותי חשוב וגדול שאנו רק בראשיתו. אין כל קשר בין המהלך הזה לבין התופעה החולפת של הניו אייג'.

ועוז אלמוג יכול להמשיך לגחך...

* "חדשות בן עזר"