הבמאי נדב לויתן הלך לעולמו. לפני שבע שנים כתב לויתן את מילות השירים לדיסק של אשתו, חוה אלברשטיין "מוצאי חג". אני שב ומפרסם מאמר שכתבתי לאחר צאת הדיסק. יהי זכרו ברוך!
"ואהבת את הגר", מצווה עלינו תורת ישראל ומנמקת חוקים שונים בתזכורת - "כי עבד היית בארץ מצרים". כל סיפור התהוותו של עם ישראל כעם עבדים במצרים שיצא לחרות והתעצב במדבר, אינו אלא אותה תזכורת; אותו קוד גנטי המחייב את העם לשאוף לחברת מופת; לצדק חברתי, שאחד מביטוייו הנעלים הוא היחס אל הגר.
היום, אנו עומדים למבחן ביחסינו אל העובדים הזרים החיים בתוכנו. מה רחוק יותר מן הציווי היהודי אודות אהבת הגר, ממציאות הניכור למאות אלפי העובדים הזרים החיים בתוכנו כאנשים שקופים, שעינינו חודרות דרכם מבלי לראות את האדם שמולנו.
בדיסק "מוצאי חג" מאירה חוה אלברשטיין בזרקור ענק את המציאות הזו, מציאות העובדים הזרים בישראל. ארבעה מתוך אחד עשר השירים בדיסק עוסקים בהם, אך הדומיננטיות שלהם יוצרת תחושה של דיסק שהנושא שלו הוא העובדים הזרים.
נדב לויתן, בן זוגה של חוה אלברשטיין, כתב את כל המילים בדיסק וחוה הלחינה אותם. אין אלה שירי מחאה בוטים, המתריסים במפגיע כלפי החברה הישראלית ויחסה לעובדים הזרים. זו מחאה שקטה, המציבה מראה מול החברה, באמצעות שירים המספרים את סיפורו האישי של העובד הזר הבודד. סיפורה של וורה מבוקרשט, "שירדה לישראל לשבור שבר / בלי זכויות, בלי חוזה / עם שתי מילים / 'יהיה בסדר'". את תלותה המוחלטת בגבירתה, ואת חוסר האונים שלה, לצד האנושיות שלה, כשגבירתה מתה. סיפורו של העובד הנוצרי הכושי ("וידאו שחור") המצלם במצלמת הוידאו שקיבל מבעל הבית הנדיב שאת דירתו בצפון ת"א הוא מנקה, את נופי הארץ שבעקבות ישו, את הכומר שלו, את התינוק החדש שנולד לחברו לחדר. "אבל לא צילמת אותך ואת חייך/ כדי לא לצער את יקיריך / להם אתה שולח קלטת וידאו זו/ וכל חסכונותיך".
לויתן ואלברשטיין מתארים באמפתיה רבה את הווי העובדים הזרים בת"א, ביום שישי בלילה. "עונג השבת" שלהם הוא "על כסאות פלסטיק לבנים / תחת כיפת שמיים שחורים / באוויר רווי דלקים שרופים / וזיעת שיכורים / שותים עד שמתעלף הזיכרון / והבדידות נשכחת // מוסיקה צוענית מסייעת / לשנות את המציאות / מרחיבה את הגבולות / התחנה המרכזית - הישנה / עד רומניה". איזו יכולת להיכנס לתוך עורם, בדידותם וגעגועיהם, ולהצביע דרכם על אטימותנו.
השיר "צל" הוא שיר מחאה קלאסי, כמעט חנוך לוויני. שיר זה מתאר את העובד השחור שהינו צלו של האדם הלבן אותו הוא משרת. "אבל לאדם הלבן / יש צל שחור / גם בחשכה גמורה / צל שהולך בעקבותיו / לפעמים מלפניו / לפעמים מצדדיו...// כשהלבן סועד בחופזה / חטיף צהריים / עם שותפים לעבודה / שוטף הצל את כליו".
האמפתיה הזו לעובד הזר, היא רק ביטוי אחד לאמפתיה שמגלים היוצרים כלפי האחר. בשיר "מוצאי חג", האחר הוא הזונות הזקנות ש"חוזרות לתפוס את מקומן הקבוע / במגרש החניה המתרוקן / מדליקות מדורה עשנה / למשוך לקוחות, לגרש צינה / מפסולת שהשאירו / חוגגי ראש השנה". מצלמת הוידאו שלהם שבה ומצלמת את החצר האחורית שלנו. את הזונות הזקנות התופסות את מקומן, והן הסיפור האמיתי, שאנו מנסים להתעלם ממנו; הן הסיפור האמיתי שמאחורי חלון הראווה המצועצע של חוגגי ראש השנה בחוף הקאונטרי.
החוזר בתשובה הוא האחר בהוויה החילונית שלנו. בניגוד לאריק איינשטיין ("הוא חזר בתשובה") ומתי כספי ("היא חזרה בתשובה"), השרים במידה רבה של אגוצנטריות על האובדן שלנו את החבר שהלך לנו, חוה נכנסת דווקא לעורה של מזל, החוזרת בתשובה ("תהילים קטנים") ומנסה להבין את הקריעה הפנימית שבתוכה, ואת יחסי המשיכה / דחיה להוויה החילונית אותה עזבה. "מתקשה לעזוב את / האווירה המופקרת, / המוכרת, המשכרת / אבל במהרה קמה ללכת / כי עכשיו היא אחרת".
ובעוד רבים מן החילונים מתלוננים על "בתי-הכנסת-שצומחים-בכל-פינה" כאילו היו איזה איום קיומי על הווייתם, חוה אלברשטיין מזדהה עם המתפלל הבודד שבא לקבל את השבת בבית הכנסת אהבת חסד ברחוב אברבנאל. "בעודו ממתין לשווא למניין / ראה איך מעבר לרחוב / על בדי פיקוס רחב נוף // מתקהלים דרורי העיר / לתפילת ערבית ציבורית / בשפתם הציפורית" ("אהבת חסד").
בראיונות לאילנה דיין בטלוויזיה ולאהוד מנור ברדיו, לאחר צאת הדיסק, חוה אלברשטיין מתנערת מסגנון שירתה הישן, שהינו כזיכרון רע שהיא מנסה להימלט ממנו. כמי שגדל על שירתה, איני יכול להיות שותף לתחושתה זו. הרי "נחל התנינים", "שיר משמר", "צמח בר", "פגישה לאין קץ" ואחרים הם מפסגות היצירה העברית. ובכל זאת, יש משהו קוסם ביכולת של אמנית שלא להתרפק על שנות שיא הצלחתה ולא למחזר את הפופולריות המובנת מאליה שלה, אלא לחצוב בסלע דרכים חדשות, מתוך שלמות עצמית ונאמנות לעצמה, לאמנותה, ליצירתה ולמסריה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
