הבלוג של אורי הייטנר

הרצאה לתכנית מנהיגות צעירה, המכון לאסטרטגיה ציונית, 14.1.10

"ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי יום במיטה, אלא כדי לבוא אלי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי היום שלו שהיו רוויים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדיי... אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהייתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא.

אחר כך סיפר לי בלחש, מה עשו לו ולאחיו דוד נערי רחוב באודסה ומה עשו לו נערים גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה וגם הנערות השתתפו, ולמחרת כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הבריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע חצר בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך והמורים, מצדם, ראו ושתקו או אולי צחקו גם הם.

ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותיי (כי לא היה רגיל ללטף) אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, "ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד".

ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותיי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו לילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד שמאל שלי ראתה".

                    עמוס עוז, מתוך: "סיפור על אהבה וחושך".

ש. מי מזהה את הטקסט? מה המסר המרכזי?

הציונות הקטסטרופלית. אכן – הייתה קטסטרופה. הצדקה מוחלטת למסר הנגטיבי. האם זה מספיק? האם זה מצדיק, למשל, את "הנכבה"? האם הערבים אשמים?

המסעות לפולין. לא מזלזל ולא מתנגד. חשיבות – הכרת השואה, הבנת הצד הקטסטרופלי של הגלות והכורח בריבונות יהודית. אבל... זאת תכלית התודעה היהודית והציונית?

עמוס עוז – הצדקת ה"נכבה": שני טובעים בים. הכרח להציל את עצמך. מכאן ההבחנה שלו בין מלחמת העצמאות לתוצאות מלחמת ששת הימים. האם היום, 70 שנה אחרי השואה, זה מספיק? האם היום, כאשר המקום שבו נהרגים ונרצחים יהודים בשל היותם יהודים הוא דווקא מדינת ישראל, ושהאיום הפיזי הגדול ביותר על יהודים הוא האיום האיראני על ישראל, הטיעון הזה יכול להחזיק מים?

נתן אלתרמן:

אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו.

אתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטול כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

חוורו שמים מאימה

בראותם אותו בקומו

לבצע המזימה!

כתב את השיר אחרי מלחמת ששת הימים, סמוך למותו. בחוש נבואי, הבחין בזלזול בזכות ההיסטורית ובטיעון ההיסטורי של המצדדים בשלמות הארץ, והבין שמשמעות הגישה הזאת, היא קעקוע כל צדקת הציונות. אם אין לנו זכות על מקום כלשהו, אין לנו זכות על שום מקום. בגין: "לא בזכות הכוח, בכוח הזכות".

הזכות – לא בהכרח מחייבת מימוש. שיקולים דמוגרפיים, מדיניים, ביטחוניים ואחרים הם חלק משיקול של מדינה בקביעת הגבול ובהסכמים עם אויביה. הבעיה היא כאשר מוותרים על הזכות, בזים לה, הופכים אותה ללא רלוונטית.

ללא הזכות, אנו כובשים בכל א"י, אנו קולוניאליסטים. המיתוס של הציונים כצלבנים. לעולם לא יהיה שלום, כל עוד יראו בנו צלבנים. זה תלוי בנו. השואה והקסטרופה של הגולה, אינה מסבירה למה כאן ולא באוגנדה (כאילו אוגנדה הייתה "ארץ ללא עם"...).

מגילת העצמאות התייחסה לשואה, אך רק כטיעון שישי בפרק האפולוגטי.

לקרוא את הסעיפים הראשונים.

"בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית" – הטבעית – להגדרה עצמית. ההיסטורית – הזכות על הארץ. אי אפשר להפריד. ויתור עליה – ויתור על הטבעית.

יגאל אלון – בתכנית אלון, הסעיף הראשון, הוגדר כיסוד המוסרי: זכותנו על הארץ. זכות זו, לצד הזכות לגבולות בני הגנה והעובדה שהשטחים נכבשו במלחמת מגן, אבל בכל זאת היא היסוד הראשון – מקנה לנו את הזכות להחזיק ולספח שטחים. השטחים שמהם הוא מציע נסיגה – מתוך אותו יסוד מוסרי. אנו מוותרים, אבל על מה ששייך לנו, מתוך שיקולים פרגמטיים. "זכויות היסטוריות, גם אם הן כשלעצמן בסיס מוסרי איתן, אינן יכולות להנחותנו ולחייבנו בקביעת המדיניות האקטואלית בכל הנוגע למפת העתיד... בצדק חינכנו במשך דורות על עקרון שלמות הארץ, אך עלינו לזכור ששמירתו ללא סייג פירושה קיומו של מיעוט ערבי שכמותו תהפוך אותו לאיכות חדשה".

מה הקושאן שלנו על א"י? על פי עמוס עוז, השואה, הסבל. תשובה לסטודנטית גרמניה, ששאלה האם הגרמנים אשמים באסון של הפלשתינאים, השיב בציניות: "כן, כיוון שלא הייתם יעילים, ולא הצלחתם להשמיד את כולנו..." אבל ברח מהתמודדות אמיתית, הזכות שלנו הטבעית, היא הזכות ההיסטורית על מולדתנו.

בשיח החילוני בימינו – הטיעון של הזכות ההיסטורית כמעט אינו תקף. השיח על גבולות הארץ הוא ביטחוני ודמוגרפי (פלשתינאים / גושי התיישבות) אך חסרה המהות – הקושאן שלנו על הארץ.

השיח הציוני החילוני בעבר:

"לפני כשלוש מאות שנה, הפליגה לעולם החדש אוניה ושמה "מייפלאואר". היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת? היודעים הם כמה אנשים היו באותה אוניה? ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם?

והנה, לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות. 

ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן; באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתה עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים". 

דוד בן גוריון – עדות בפני ו' החקירה של האו"ם 1947

לא על היותנו רוב ולא על צרכי הביטחון של יהודי ארץ ישראל מושתתים כוחה וצדקתה של הגשמת הציונות. אלא, להיפך, בכוח ההכרח והצדק שבתהליך הגשמת הציונות הגענו לרוב ונמשיך להיות רוב. בכוח זה עמדנו תמיד בפני האיומים להשמידנו. בכוח זה הרחבנו ונמשיך להרחיב את תחומי ההתיישבות היהודית בא"י. זוהי האמת העולה מתוך המציאות בהתפתחותה... האמת היא - עובדת היותנו בכל תחומי ארץ ישראל שבי מולדת, נושאי שליחות תקומתו הצודקת של הנרדף בעמים... רק השלמתם של הערבים עם זכותם של היהודים לחזור לא"י במולדתם ולכונן בה את מדינתם העצמאית, הוא הבסיס היחיד לשלום של אמת והוא גם התנאי היחיד, שיש בכוחו להביא את הביטחון לגבולות המדינה, במסגרת הסדר מדיני כולל של בעיות המזה"ת.

יצחק טבנקין, התמורה שחוללה שיבת ציון, 1968

****

קיומו של העם היהודי, מנוגד לתהליכים ההיסטוריים שפקדו את האנושות. אף עם לא שרד גלויות, תהפוכות, כיבושים, אסונות וכו' כמו העם היהודי.

הקיום נעוץ בשמירה על הדת ובכפירה בדת. בלי שמירה על הדת – העם לא היה קיים. בלי המהפכה של ההשכלה וכל מה שבעקבותיה – לא היה קיום יהודי בעולם חילוני. בעבר רוב העם היהודי המיר את דתו. אלמלא החלופה היהודית שאינה דתית – כמה יהודים היו היום? איך היו חיים? לא הייתה תנועה לאומית, לא הייתה ציונות, לא הייתה מדינת ישראל, לא הייתה אומה יהודית.

אולם ללאומיות היהודית לא היה בסיס, בלי התרבות היהודית, המסורת, הדת ובעיקר הקשר לא"י. לא היה שום סיכוי לאוגנדה.

הנתק מהזיקה הזאת, הוא המשבר הגדול של הציונות בימינו. בלי תחושת הצדק, לא נוכל להתקיים כאן. זה המסר של אלתרמן בשירו.

ברל כצנלסון, חורבן ותלישות, על תשעה באב: "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לונו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".

* דיון פתוח.