הבלוג של אורי הייטנר

אני מסכים עם כל מילה שכתבו מירב ס' ומזל ברשימתן "חוקי מדינה, הסכמות קהילתיות ומה שביניהם"; עם דבריהן על משמעות האלכוהול, על החובה לכבד את החוק ואת ההסכמות הקהילתיות שלנו, עם הביקורת שלהן על המבוגרים וההורים שאינם שותפים למאמץ הזה. עלינו להלחם בתופעת האלכוהול בקרב הנוער. עלינו לראות בכך מלחמה על חיי ילדינו, על נשמתם. מזל ומירב צודקות: "המסר צריך לעבור, חייב לעבור".

כדי שאכן המסר יעבור, והוא הרי חייב לעבור, כדאי לזכור שאי אפשר להעביר מסר חינוכי אך ורק בהטפה. חינוך הוא בראש ובראשונה דוגמה אישית. וכדי שהמסר שחייב לעבור אכן יעבור, עלינו לערוך חשבון נפש שלנו, המבוגרים.

בני הנוער יודעים בדיוק מדוע אנו אוסרים עליהם השתתפות בשתי מסיבות בשנה – הסילבסטר ופורים. ואנו יודעים מדוע בשני האירועים הללו יש בקרב בני הנוער הלהט של "מים" גנובים ימתקו... איך מעבירים מסר שהתנהגות מסויימת היא דבר רע, כאשר בדיוק אותה התנהגות מקובלת, גם אם רק פעמיים בשנה, על חברת המבוגרים?

יש היגיון בכך שפעולה מסויימת מותרת מגיל מסויים, כי אין היא מתאימה לצעירים מתחת לגיל זה; טוב, שיש לצעירים למה לחכות, לספור את השנים, אפילו להיות מתוסכלים שטרם הגיעו לגיל שמותר להתחיל. אם במסיבות הללו הייתה קצת שתיה, חברים היו מרימים כוסית, אולי מישהו היה שותה כוסית מיותרת וקצת מתבסם... בסדר.

אבל כאשר המסיבות הללו הופכות בשלב מסויים למסיבות שכרות וחלק מהמשתתפים בהן באים במפורש כדי "לדפוק את הראש" – האם זאת התרבות, או ליתר דיוק התת תרבות, שאנו רוצים שילדינו יצפו לה?

אם אנו באמת ובתמים רוצים לבער את הנגע הזה מקרב הנוער, עלינו לבער את הנגע הזה מקרבנו.

המסר הזה צריך לעבור. חייב לעבור. אבל כדי שהוא יעבור, אסור שיהיה זה מסר כפול.

מידף - עלון קיבוץ אורטל