סיפר לי לאחרונה אחד ממכריי, על הצעת עבודה מעניינת שקיבל. מוסד חינוכי חשוב, הנותן מענה חינוכי לנוער שאינו יכול למצוא את מקומו במערכת החינוך הרגילה, הציע לו עבודה במשרה מלאה – להיות הרכז החברתי של בית הספר, מחנך כיתה ומורה מקצועי בעוד שתי כיתות.
מדובר בבית ספר מוכר ורציני, השייך לרשת שהצילה ומצילה אלפי בני נוער מהתדרדרות לעבריינות וסמים, ומנתבת אותם לחיים נורמטיביים המבטיחים את השתלבותם המוצלחת בחברה, כאזרחים טובים ומועילים.
השכר שהציעו לו – 5,000 ₪ ברוטו. מדובר באדם רציני מאוד, בעל יכולת גבוהה, רקורד מוכח, שאין כל ספק למי שהציעו לו את העבודה, שהוא יבצע אותה במסירות ומצויינות ויביא להישגים משמעותיים. אבל... זה מה שהם יכולים לשלם.
איני יודע מה הוא יחליט. אין ספק שהוא יכול לבחור באלטרנטיבות הרבה הרבה יותר "כדאיות". אם יבחר באחת מאלו, החברה הישראלית תפסיד.
****
מעבר לשאלה האידיאולוגית של הרעיון השיתופי, כדאי לזכור גם את הפרקטיקה. הטענה שהשכר שאדם מביא מן השוק החופשי מבטאת צדק, כיוון שהיא מתגמלת אותו כגמולו – פרי למאמץ, לכישרון ולתוצאות, אינה עומדת במבחן המציאות.
הקיבוץ נותן לעיוות החברתי של מדינת ישראל מענה, בהפרידו בין תרומה לתמורה. הוא מבטיח שעיוותי החברה הישראלית לא יגרמו לכך שילדיו של אותו מחנך לא יוכלו ללכת לחוגים.
אני מאמין בכל לבי ברעיון השיתופי, כביטוי העילאי לצדק חברתי, לחברות, לנתינה (למרות שקשה לי להתמודד עם הטענה, שלאחרונה נוכחנו באורטל שאין הוא מחסן חברה מפני עוולות חברתיים וביטויים של רוע ושנאת חינם). הייתי רוצה בכל מאודי, שנמצא את הדרך להמשיך בדרך השיתופית.
אך אם שלמות אורטל מחייבת התפשרות על העיקרון הזה, עלינו לבנות חלופה שתבטיח שקהילתנו תתבסס במידה רבה ככל הניתן על הערכים הקיבוציים, ולא תאמץ את הנורמות של החברה הסובבת אותנו, שהדוגמה שהבאתי כאן היא רק אחת מהן.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל