את המלצתו של עוז אלמוג לפקוד איזה פסטיבל ניו אייג', אני דוחה ולא רק בשל ענני הגראס, אלא כיוון שאני סולד מהניו-אייג' על כל מה שהוא מייצג – מיסטיקה, קמעות ופגאניות, גם כאשר זה "ניו אייג' יהודי", כביכול. דומני, שבנושא זה אין מחלוקת בין עוז לביני.
לעומת זאת, אני ממליץ לעוז לפקוד כמה מן ההופעות אליהן אני הלכתי בשנים האחרונות, בחלקן יותר מפעם אחת – מאיר בנאי, אהוד בנאי, אביתר בנאי, שלמה גרוניך, אתי אנקרי, חנן יובל וג'קי לוי, שולי רנד.
האם עוז יאהב את המוסיקה הזאת, כפי שאני אוהב אותה, ויהנה ממנה כפי שאני נהנה ממנה? איני יודע. גם איני יודע האם הוא נהנה, כפי שאני נהנה, מהדיסקים של עובדיה חממה ומ"אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח. זו שאלה של טעם. אבל ביושר אינטלקטואלי, לא יוכל עוז לשייך את התופעה התרבותית הזאת לתופעת הניו אייג'.
מאמרי, שכה עורר את התנגדותו של עוז, לא עסק כלל בניו אייג', אלא בתופעה התרבותית של התחברות המוסיקה לשורשיה היהודיים, שהיא חלק מתופעה רחבה הכוללת את בתי המדרש הפלורליסטיים, קהילות התפילה הפלורליסטיות, קבלות השבת המתחדשות בעשרות קיבוצים ומושבים, קבוצות הפיוט ועוד.
* "חדשות בן עזר"