הבלוג של אורי הייטנר

העפלה לא"י וגירוש לקפריסין

בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אוניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה היתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אמו של מקס הצטרפה.

נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה היתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אמא עוד היתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הילדה כבר היתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17.

בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.

בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.

שתי האניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" היתה אוניה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות היתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מספר ימים.

הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.

רק יצאנו את הדרדנלים – מספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.

כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האניה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא היתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האניה וגררו אותה לנמל חיפה.

בכל הדרך הרגשתי מצויין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאניות בריטיות וגרשו אותנו לקפריסין.

בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו.

היו שתי קבוצות של מחנות. "מחנות הקיץ" ליד הים ו"מחנות החורף" בתוך המדינה. אחרי שבועיים שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער.  

במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר.

בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפליה בין ילדים לילדים על רק פוליטי.

במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער.

בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

לאחר החלטת האו"ם, אפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעליה.

בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית.

העליה לארץ – שוני, ר"ג

שהינו ימים אחדים בעתלית – מחנה מעבר בניהול מנדטורי. אחרי מס' ימים, כל תנועה שלחה את חניכיה לנקודה מרוכזת. אנחנו נסענו לשוני. נסענו באוטובוס לצומת בנימינה ושם חיכינו עד שבאו לאסוף אותנו לשוני.

בשוני פגשתי מס' מכרים, בהם ירקוני שהגיע לארץ לפניי. היה שם בית"רי מרדאוץ, רוברט גרטן. הוא הכניס אותי לישון בחדרו.

מבצר שוני היה מוזנח למדיי. זה היה כפר הנוער של בית"ר ולמעשה בסיס של האצ"ל. היה קצת נשק לגאלי – רובים של הנוטרים. מסביב למבצר היו חדרים ריקים ושם שיכנו אותנו. כשירד גשם החדרים הוצפו. היה שם נער שהשיט סירות נייר. לא היו מים זורמים. התרחצנו בנחל התנינים (גם בחורף. בשבילנו החורף הארצישראלי לא נקרא חורף...) משם שאבנו בדליים מים לשתיה ובישול. כיבסנו בנחל.

הייתי בשוני חודש וחצי, חודשיים. סבלתי שם מהאולקוס בו לקיתי מאז המחנה. לא חשתי בטוב. 1/2 יום למדנו – עברית, חשבון וכו'. 1/2 יום עבדנו. אני עבדתי כעוזר לכוורן בבנימינה. זו היתה עבודתי הראשונה בארץ. לא זכור לי שנעקצתי. האכלנו את הדבורים במים עם סוכר. עבדתי אצל זוג נחמד.

בבוקר עבדתי. אחה"צ ובערב קצת התאמנו – אימוני שדה.

אחרי כשבוע שבועיים נסעתי לר"ג לבקר את יוסל. הוא הקרוב היחיד שהיה בארץ (גם צ'יבי היה בארץ, אך לא נוצר עמו עדיין הקשר). הוא היה גרוש וגר עם חבר בחדר ברמת יצחק.

חזרתי לשוני. בשל בעיות הבריאות רציתי לעזוב. המפקד היה אבא דרורי, לימים ח"כ. כיוון שעברתי את גיל 18 כבר לא הגיע בעבורי תקציב מעליית הנוער. ביקשתי לעזוב וקיבלתי ממנו את ברכת הדרך. זה היה בפברואר 48'.

נסעתי ליוסל. בת"א הלכתי למצודת זאב, שם קיבלו אותי וטיפלו בי. קיבלתי מהסוכנות מיטת ברזל, מזרון, סמיכה ו-10 לא"י. גרתי אצל יוסל. בערב הלכתי להסתדרות הלאומית ללשכת העבודה. יוסל ליווה אותי. עבד שם מכר של המשפחה – גרובר. הוא סידר לי עבודה בבית חרושת "ריג" לברזים בר"ג, ברח' ז'בוטינסקי, ליד המשטרה. המפעל היה בתוך רפת ישנה. הייתי פועל ייצור. יצקנו את הברזים. תפקידי הראשון היה לחתוך את ה"זנבות" של היציקה. העבודה היתה קשה ואני לא הייתי בחור חזק. אח"כ התחילו ללמד אותי ללטש את הברז על אבן משחזת ואח"כ ליטוש עדין יותר. עבדתי שם חודשים אחדים.

ב"ריג" ניצלו אותי. המחיר לנוער היה 70 אג' ליום. אני הייתי מעל גיל 18 והגיע לי 1.5 לא"י, אך קיבלתי 70 אג'. רק אחרי שאחד הפועלים הסב את תשומת לבי לכך, התלוננתי והעלו את שכרי.

בחופשות מהצבא המשכתי לעבוד שם וכך גם אחרי שחרורי מצה"ל.

            גיוס לאצ"ל ולצה"ל. מלחמת השחרור

במקביל לעבודה יצרתי קשר עם האצ"ל ובסביבות אפריל יצאתי לבסיס של האצ"ל בפרדסי קריית אונו. בהתחלה – אימוני ערב אחרי העבודה ואח"כ גיוס מלא. היו לי מכנסיים קצרים, נעלים חצאיות, גרביים שחוקים ומחוררים שבלילות הייתי מתקן אותן. פעם אחת ראה אותי האפסנאי מתקן את הגרביים ונתן לי עוד זוג גרביים.

בתחילת יוני כל הבסיס התגייס לצה"ל. נסענו לסרפנד, שהיה בסיס אימונים. היה שם רחוב בקצה המחנה שהוקצה לגדוד שלנו – גדוד אורגני של האצ"ל. הוגדרנו גדוד קומנדו, גדוד 57 ב"גבעתי".

התאמנו שם. בשל בעיות הבריאות שלי הייתי בפלוגת המפקדה. עסקתי בשמירה, עבודות רס"ר וכו'. לא הייתי מיועד להיות לוחם.

כשהגיעה "אלטלנה" הגדוד הפר פקודה ויצא לת"א. בבית דגון ירו על הגדוד ואחד החיילים נהרג. אני נשארתי במחנה. בלילה באו שכנינו מהפלמ"ח, שעד אז היינו איתם ביחסים מצויינים, והחרימו מאיתנו את הנשק.

אחרי שפורקנו מהנשק, ברחתי מהמחנה עם עוד בחור. זחלנו מתחת לגדר. הגעתי לר"ג בטרמפים. למחרת הגעתי לבסיס של האצ"ל בפרדס בקריית בורוכוב. לא רצו לקבל אותי. קבלת הפנים היתה: "בשביל מה באת?"

לאחר מכן כל הגדוד חזר למחנה. פרקו את הגדוד. כל פלוגה צורפה לגדוד אחר של "גבעתי". כיוון שהייתי בסוג בריאות נמוך, סופחתי לחי"מ (חיל משמר) של "גבעתי". זה היה דפק רציני. הלכנו אחרי הכוחות המסתערים לשטח שנכבש ושם שמרנו.

מסרפנד שלחו אותנו לג'וליס. משם נשלחנו לקבוצת יבנה – שם שמרנו על הקיבוץ ויצאנו למארבים בלילות באזור אשדוד, שעוד היתה ערבית. הערבים היו מסתננים. פעם אחת נתקלנו ב-2-3 נערים ערבים מסתננים. פתחנו באש והם נעלמו. לא מצאנו אותם.

הלכנו קילומטרים רבים עם כל הציוד למארבים. לעתים ירינו על העיר. לפנות בוקר חזרנו לקבוצת יבנה.

אח"כ שמרנו במשלטים של ג'וליס. עשינו תצפיות. ספרנו את המכוניות של המצרים שנסעו לכיוון אשדוד. באחד הימים ראינו שהם נסוגים.

לאחר מכן העבירו אותנו לכיתור של כיס פאלוג'ה. במשך 1/2 שנה כיתרנו שם את המצרים. הגדוד שלנו ישב במשטרת עיראק- סואידן ומשם נשלחנו למשלטים. בחורף, בימים הגשומים, עמדנו במים עד מעל הגרביים. לא היו לנו בגדים נורמליים. קיבלנו שכמיות. כל היום – משמרות של שמירה. ישבנו במשלט. בין משמרת למשמרת נחנו באוהלים. קיבלנו אספקה מהגדוד במשטרת עיראק סואידן.

בחופשות נסעתי לר"ג. גם יוסל היה מגוייס. נסעתי בטרמפים לחופשות, אבל לא היה לי לאן לנסוע. לפעמים נסעתי ליוסל ולעתים לחיפה, לסאלי, עובדת של אבא בבית המלאכה ברדאוץ, שגם גרה אצלנו, והייתה כמו אחות חורגת שלנו. היא טיפלה בי כמו אמא, כשביקרתי אותה.

אני זוכר פעם אחת שיצאתי לאפטר בגשם סוחף. הייתי לבוש בשכמיה. נסעתי במשאית צבאית והתלבטתי לאן לנסוע. לא היה לי מקום באזרחות. נסעתי לחיפה, לסאלי, ואצלה ישנתי.

לא היה לי טוב בצבא, בשל הסבל מן הקיבה. בקרבות ממש לא השתתפתי בשל סוג הבריאות. באחד הקרבות הגדוד שלי ספג אבידות רבות.

אחרי פלוג'ה עברתי לבית גוברין. שם היו כפרים ערבים נטושים. אנחנו ישבנו בכפרים ושמרנו. עשינו תצפיות מהגגות. היו מידי פעם חילופי אש, בעיקר בלילות.

ביולי 49', אחרי שנחתמו הסכמי שביתת הנשק, נשלחתי לוועדה רפואית ושוחררתי מהצבא.

            שנים ראשונות באזרחות. עליית ההורים לארץ

חזרתי לעבוד ב"ריג". עבדתי שם מס' חודשים. זו הייתה תקופה של מיתון גדול, ולא הייתה עבודה. צמצמו מאוד את האגף שבו עבדתי ובסוף סגרו את בית החרושת.

הלכתי ללשכת העבודה ושלחו אותי לעבוד בצ.ד. – ברח' ז'בוטינסקי פינת מודיעין בר"ג. בצ.ד. נכנסתי למחלקת הוופלים. לימדו אותי לאפות ופלים. עבדתי ליד תנור גדול ואפיתי. זו הייתה עבודה פיסית קשה. העבודה היא כמו של אוטומט – סרט נע. אם משהו נשרף, יש להוציא אותו מיד החוצה, כדי שלא לעכב או לעצור את התהליך. ביום הראשון שלי בעבודה, עשיתי שגיאה וחטפתי כוויה בכף היד. חבשו לי את היד, אך סירבתי ללכת, כי פחדתי לאבד את מקום העבודה. המשכתי לעבוד עם יד חבושה.

עבדתי שם חודשים אחדים. לקראת פסח מפסיקים לעבוד במחלקת הוופלים. הפועלים בד"כ יוצאים לחופשה. היה שם יקה אחד, מנהל העבודה. הוא היה מרוצה ממני. הוא סידר לי עבודה במחסן  למשך החופשה. הוא כנראה התרשם שאני עולה חדש שזקוק לכסף. אחרי שלושה שבועות חזרתי למחלקה.

כשהמצב בשוק העבודה השתפר, פתחו מחדש את "ריג". חזרתי לשם. היה לי מקצוע – לוטש מתכת, והמשכורת הייתה גבוהה יותר. עבדתי שם עד שהוריי עלו לארץ.

העבודה באבק של הליטוש הזיקה לי מאוד לקיבה. סבלתי מכך מאוד. אמא שכנעה אותי להחליף מקצוע.

הוריי הגיעו לארץ ב-1951. שלחו אותם לאוהל במעבר בראשל"צ. שכרתי ברמת יצחק, ברחוב ירושלים, בית מלאכה בעבור אבא. הם עברו לר"ג וגרו שם. תלו וילון באמצע בית המלאכה. חצי דירה של הוריי ושלי + מטבחון. החצי השני – בית המלאכה. השירותים והמקלחת היו בחצר.

בעקבותיי, הגיעו הרבה עולים מרדאוץ לרמת יצחק. הקמנו שם "מושבה" של יוצאי רדאוץ.

החבר'ה שלי היו בעיקר חברים עוד מרדאוץ – ניסן, חיים ולדמן ואט אט הכרנו חברים נוספים כמו יחזקאל, ושלישיית הבנות – אסתי, ריקי ויוטה. היו עוד כמה בנות וכמה חברים. בכל מוצ"ש נפגשנו ליד קולנוע "מוגרבי". הלכנו לבלות – לנגב חומוס, לסרט. היינו קבוצה גדולה ולכן לא גמישה, אך לאט לאט היא התפצלה. מאז ועד היום זאת קבוצת החבר'ה שלנו.

כל יום, כמעט, הלכתי לסרט – או לבד או עם חבר או עם בן דוד. הייתה בעיה חברתית, כי לצעירים המקומיים היו חברים מבית הספר או מן התנועה. לנו לא היה כמעט קשר עם צברים. אט אט נוצרה החברה, כשהתקבצו ובאו עוד חברים מחו"ל. יש חבר'ה רבים שאני הבאתי מהמקומות שבהם הם התגוררו לר"ג, בעקבותיי. בעיקר צעירות וצעירים מרדאוץ.

* ידעתי שצ'יבי בארץ. הוא הגיע כנער. כל משפחתו נספתה בשואה. חיפשתי אותו במרץ רב. היה בידי מכתב אחד ממנו, אחרי שהגיע לארץ, כשהיה בקיבוץ מעברות. חיפשתי אותו בקיבוץ, אך הוא כבר לא היה שם. חיפשתי הירש נדלר, אך הוא כבר שינה את השם, ולא ידעו מי זה. פעם אחת, בשנת 1952, נסעתי באוטובוס לראש פינה, לקחת סמיכה מהבית, שאמא שלחה לי עם מישהו שהגיע לארץ. בדרך דיברתי עם חבר שנסע איתי, וסיפרתי לו שאני מחפש את צ'יבי. מישהו ששמע את השיחה שלנו, אמר לי שהוא מכיר אותו, ושהוא נמצא בבית זרע. כיוון שכבר הייתי באזור, נסעתי לבית זרע. אני זוכר את ההתרגשות הגדולה שלי כשחצינו את הירדן ואת ההתרגשות הגדולה עוד יותר כשפגשתי את צ'יבי. בפעם הבאה נסעתי אליו עם אמא שלי.

מלחמת סיני

בתחילת שנות החמישים הקימו את חילות המילואים. קיבלתי זימון ורואיינתי כדי להציב אותי במקום הנכון. באותה תקופה עבדתי ב"ריג" כלוטש מתכת. מאחר וזה מקצועי, שובצתי לחיל הטכנאים (לימים חיל החימוש). שלחו אותי לקורס מסגרי תותחים. זה היה קורס של "הוביצר" – תותחי שדה גדולים. מידי שנה נקראתי למילואים, בסדנה בבית דגן, אך לא ממש עבדתי במקצוע אלא יותר במחסן חלקי חילוף.

כשפרצה מלחמת סיני גייסו אותי והציבו אותי כמסגר תותחים בתותחי נ.ט. שכלל לא הכרתי ולא היה לי מושג בהם. שלחו אותנו לגבול ירדן, אך כיוון שהמלחמה הייתה בגבול מצרים, תפקידנו היה למקרה שהיא תתרחב גם לירדן ולא הייתה לנו תעסוקה של ממש.

            רכישת מקצוע וירידה לנגב

אמא שכנעה אותי ללמוד מקצוע. כיוון שבנעוריי אהבתי חשבון והייתי טוב בחשבון, הלכתי ללמוד הנהלת חשבונות. ביום עבדתי ב"ריג" ובערב – למדתי. הלימודים היו בת"א. המורה שלנו היה סבוראי – מורה מעולה. הייתי תלמיד מצטיין בקורס והוא המליץ עליי לעבודה בבנק לאומי.

הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבוד בבנק. סירבתי. העבודה בבנק לא משכה אותי. לא רציתי לשבת כל היום במשרד. הצעתי את התפקיד לחברי קורטי , שלמד יחד אתי. הוא קיבל את ההצעה והחל לעבוד בבנק.

השנה הייתה 1955. היה לי חבר שעבד בשובלים שבנגב – אבנר גרובר. הוא הציע לי להצטרף אליו, לרדת לנגב, לתת יד לקליטת העליה החדשה וליישוב חבל חקלאי על ידי עולים חדשים בנגב. הציע לי לעבוד בניהול חשבונות של שובל 4 – לימים מושב קלחים, כיוון שמנהל החשבונות שם עזב.

היישר עם סיום הקורס עברתי לשובל 4. שובל 4 היה מושב עולים של "העובד הציוני". חיו בו עולים ממרוקו וטוניס. הייתי נוסע באוטובוס עד קיבוץ בית קמה ומשם הולך ברגל מספר קילומטרים עד השובלים. העבודה הייתה קשה מאוד, אבל הוכחתי את עצמי מאוד ורכשתי את אמונם של חברי המושב. מילה שלי הייתה מילה – הם קיבלו אותה כמילה האחרונה.

גרובר היה המדריך החברתי מטעם הסוכנות. למעשה, יחד עם הנהלת החשבונות הייתי גם מזכיר החוץ והגזבר של היישוב בהתנדבות. ניהלתי את כל העניינים המשקיים מול המוסדות, הסוכנות, "העובד הציוני". יצרתי קשרים ורכשתי אמון. נהניתי מאוד מן העבודה. היו בה אתגר ועניין – הטיפול בעולים, המגע עם המוסדות, השגת התקציבים וכו'. העבודה הזאת התאימה לי מאוד.

היינו צוות של שבעה אנשים ונוצרו בינינו יחסי ידידות חמים. למעשה, חיינו התנהלו כמעט כמו בקומונה.

מות אמא

בתקופה שעבדתי בשובל 4, אמא חלתה בסרטן הוושט. היא ניזונה דרך פתח בקיבה. בזמן מחלתה נסעתי אליה בכל שבוע ביום ה' עד יום א' וכשיכולתי קפצתי גם באמצע השבוע. לא היו לי עדיין רישיון נהיגה ורכב.          

ב-17 במאי 56', אמא נפטרה, בגיל 60.

            היכרות ונישואין עם רחל

אחרי שעבדתי כשנה וחצי בשובל 4, רציתי שינוי. היה לי כבר שם טוב באזור ובמוסדות, בזכות עבודתי בשובל 4. הוצע לי לעבור למושב השכן אשבול, מושב של עולים מפרס וכורדיסטן. הוצעה לי משכורת טובה.

כשעזבתי את שובל 4, בינואר 1957, ערכו לי מסיבת פרידה. במסיבה השתתפו חברי הצוות – המדריכים, המלווים, המורות וסמינריסטיות. היו במקום מידי פעם סמינריסטיות, גננות ומורות, שבאו לעבודה מעשית. הן היו ארבע בנות. ביניהן הייתה רחל.

רחל שאלה לכבוד מי המסיבה. כשהצביעו עליי היא שאלה: "למה בעל השמחה יושב עצוב ואינו מצטרף לריקודים?". הייתי בשנת האבל. היא אמרה שהיא מוכנה להתנדב לשפר לי את מצב הרוח. ישבנו ושוחחנו עד סוף המסיבה. היא מצאה חן בעיניי, וחשבתי להזמין אותה אך לא הייתה לי הזדמנות לעשות זאת, כיוון שלא היינו ביחידות. באמצעות זוג מורים מהצוות, ששיבחוה מאוד, העברתי אליה פתק והזמנתי אותה לפגישה בשבת.

זו הייתה תשובתה:

ליוסף שלום רב!

משונה, האם באמת לא הייתה לך אפשרות לשוחח אתי בע"פ? או שנהגת לפי הפתגם "הנייר אינו מסמיק"...

על כל פנים, אני מקבלת את הצעתך. השעה היא הרצויה לך. המקום, לפי הצעתי, אצלי בבית. אזור, שיכון יצחק שדה מס' 141. את מי שתשאל איפה גרה רחל מסר יראו לך (בעיקר ילדים).

להתראות, רחל.

כך הכרתי את רחל. התחלנו לצאת, התפתח רומן בהמשכים – שנה וחצי שלוותה במשברים, בחילוקי דעות ובהפסקות. חילוקי הדעות בינינו היו בנושאים רבים – בנושאים פוליטיים (אני הייתי חרותניק ורחל בשמאל), על אורח חיים, על חינוך ילדים, על רצונה שאמשיך ללמוד, ובעצם על מה לא?

בקיץ 1957 התגייסה רחל לצבא וויתרה על דחיית שירות שקיבלה מסיבות משפחתיות. הוצע לה לצאת לקורס מדריכי ידיעת הארץ, ואף על פי שהנושא קרוב ללבה, ויתרה על הקורס כדי שלא לוותר על שנות הוראה (בדיעבד, הצטערה על החלטתה זו). רחל שירתה כמורה חיילת וכמרכזת ביה"ס בשדה משה שבחבל לכיש.

אני הייתי באשבול. באשבול קיבלתי משכורת "מפתה" והמשכתי באותם התפקידים הציבוריים כמו בשובל, בנוסף לעבודתי כמנהל החשבונות. במקביל המשכתי ללמוד – קורס למנהלי חשבונות מדופלמים, בהסתדרות הכללית, בת"א.

רחל ואני נפגשנו בעיקר בסופי שבוע ומידי פעם גם באמצע השבוע. היחסים שלנו היו רצופים עליות ומורדות. במכתב שקיבלתי מרחל, לאחר תקופת משבר, היא כתבה: "כעת אני נוכחת לדעת שהיחסים בינינו היו יותר מידידות רגילה. אלה היו יחסים רציניים מאוד, לפחות מבחינה רגשית. האם גם אתה מרגיש בקרע? אני רגילה לבלוע גלולות מרות בלי להשמיע קול. למעשה אתה לימדת אותי להשתחרר ממעמסה ע"י השמעת הדברים".

אחרי שהתגברנו על משבר ממושך וקשה ביחסים בינינו, החלטנו להתחתן. ב-20.8.58 באנו בברית הנישואין. ערכנו חתונה יפה ורבת משתתפים (לפי המושגים של הימים ההם).

            מבועים. הולדת אסתי

בתקופה שהייתי באשבול התחילו לבנות את המרכז האזורי – מבועים. לאחר החתונה, בנינו את ביתנו במבועים.

קיבלנו בשכירות בית שעדיין לא חובר למים ולחשמל. במו ידינו ניקינו וצבענו אותו וקנינו רהיטים יפים. הקמנו גדר ובניתי שביל מחתיכות שיש. שתלנו דשא, שתלנו גינת פרחים נהדרת ונטענו עצי פרי. הקמנו בית יפה שהיה נעים לבקר בו, וחיינו בחברה נעימה של זוגות צעירים. בסך הכל היו ביישוב 20-30 בתים. גרו בהם מורים, מדריכים ובעלי תפקידים, זוגות צעירים ומשפחות צעירות. נרקמו יחסי ידידות ושכנות טובה, שבחלקה התמידה שנים רבות ועד היום הזה. היו לנו חיי חברה נעימים. בערבים היו מפגשי שכנים. חיינו חיי קהילה ספונטניים, בתחושה של "לבנות ולהיבנות בה".

לרחל לא היה כל ניסיון וידע בניהול משק בית ובבישול. יחד למדנו: אני ידעתי מעט (בעיקר תיאורטית) והיא עשתה ניסיונות לפי הנחיותיי. אחרי שנים נהגה לומר שחשבה שבאמת ידעתי לבשל... היא קיבלה הדרכה משכנות ובמהרה למדה לבשל ולאפות כעקרת בית ותיקה. מטעמיה היו לשם דבר. הבית היה מסודר בטוב טעם, היא הייתה מארחת טובה ונעים היה להתארח אצלנו.

עבדנו קשה. רחל עבדה בביה"ס במבועים – ביה"ס האזורי. היא הקדישה המון לבית הספר ולחינוך ילדי העולים. היא התחבבה עליהם מאוד, וביקרה אצל הוריהם לשכנע אותם לשחרר את הילדים מעבודות השדה, כדי שיוכלו ללכת לבית הספר. אני התחלתי לעבוד 3 ימים בשבוע ב"ברית פיקוח", לצד עבודתי באשכול, ובעוד עבודות נוספות, כדי לחסוך ולהסתדר. קנינו רכב מסחרי.

כמבקר בברית פיקוח עשיתי ביקורת על הנהלת החשבונות ביישובים. עברתי מיישוב ליישוב. זו הייתה עבודה חיה ומעניינת – נסיעות, פגישות עם אנשים. בכלל,הייתי מרוצה מאוד באותה תקופה. היינו זוג צעיר. התחלנו לבנות את חיינו המשותפים.

בראשית חיינו המשותפים החלטנו לתת לביתנו צביון מסורתי ולשמור על צביון מיוחד לשבת ולחג; רחל הדליקה נרות, אני קידשתי על היין וערכנו סעודות ערבי שבת חגיגיות. בשבת לא עבדנו בגינה, לא הכנתי את עבודתי והיא לא התכוננה לשיעוריה. מידי פעם, בשבת אחה"צ, רחל הקריאה לי ממבחר הסיפורים של סופרים עבריים ורוסיים.

רחל נכנסה להריון. רציתי מאוד בן. בדצמבר 1959 אסתי נולדה. האמת היא שהתאכזבתי מכך שנולדה לי בת... היא נולדה בבית חולים ביפו. רחל הייתה איתה שלושה שבועות אצל הוריה באזור.

אסתי הכניסה שמחה ואושר לבית. למדנו לטפל בה, ומההתחלה רחל התגלתה כאמא "משוגעת" – מסורה ללא גבול ודאגנית. למרות שהיה לה מחסור בחלב, היא עשתה מאמצים אדירים להיניק, כיוון שאמרו לה שאין טוב מחלב אם בעבור התינוקת. אסתי הסבה לנו אושר רב. היא הייתה ילדה יפה, חכמה ועירנית, התחילה לדבר מוקדם ונהנינו כל יום מה"חכמות" שלה. רחל גינדרה אותה, רקמה לה רקמות מיוחדות על הבגדים, שיחקה עם תסרוקתה (כבר בבית החולים עשתה לה תלתל) ונהנתה לראות אותה מורחת על פניה שוקולד או אוכל אחר.

בתום חופשת הלידה רחל חזרה לעבודה. במבועים לא היה פעוטון. אורה רוט טיפלה באסתי יחד עם הדר.

כשבאנו למבועים, הכוונה שלנו הייתה להשתקע במקום. רצינו לקבל שטח ולנטוע פרדס. הייתה זו תקופה יפה של חדוות יצירה, אידיאלים וחלומות נעורים.

הכל היה טוב, עד שהזוג הראשון עזב והחל תהליך של עזיבה. החלה תחושה של ארעיות. היישוב החל להתפורר. לא היה פתרון לילדה. הבנו שאין עתיד למקום, וגם אנחנו החלטנו לעזוב, בתום שלוש שנים.