הבלוג של אורי הייטנר

            רמת גן

אבא גר בר"ג ולחץ עלינו לעבור לר"ג. קנינו בתנאים טובים דירה ברח' עוזיאל 132 אך המשכנו לגור במבועים. ב-1962 עברנו לר"ג.

בר"ג החלטנו לבנות את ביתנו לצמיתות. המשכתי לעבוד בברית פיקוח – במשרד אזורי שריכז הנהלת חשבונות של יישובים רבים באזור רמלה. אני הייתי אחראי על המשרד, ו-1/2 שבוע המשכתי לעבוד בביקורת. אחרי תקופה החל ויכוח על האש"ל, שהיה חלק נכבד מהמשכורת. טענו שלא מגיע לי אש"ל כשאני יושב במשרד ברמלה. התפתח ויכוח, שבעקבותיו התפטרתי.

משה, אח של רחל, שידך אותי עם "מוסך זאב". עבדתי שם בעבודה נוספת בערב, כשעוד עבדתי בברית פיקוח. אח"כ עברתי למוסך עצמו. ב-1.1.63, מוסך זאב עשה שותפות עם "מכשירי תנועה", והקים את מוסך "שירותי רכב" – המוסך המרכזי של "מכשירי תנועה". באותו היום נולד אורי. הייתי כל כך עסוק עם ההעברה ל"שירותי רכב" – זה היה כמו פתיחת עסק חדש. בבוקר התקשרתי לבית החולים וסיפרו לי שנולד לי בן. רק אחרי העבודה נסעתי לבית החולים. רחל נעלבה והזכירה לי כל החיים שלא באתי לבקר עד סוף יום העבודה.

הייתי מנהל החשבונות הראשי של "שירותי רכב". הם הכירו אותי עוד מ"מוסך זאב". במקביל כל הזמן למדתי – מנהלי חשבונות מדופלמים, קורס ניהול פיננסי ועוד. עבדתי הרבה. אחרי כמה שנים, ניהלתי חשבונות בערב, באופן פרטי, במוסך נפתלי (עובד ב"שירותי רכב" שפרש והקים מוסך משלו) וכמו כן במכון דיזלים שהוקם בידי עובד אחר מאלקטרודיזל. עבדתי בשירותי רכב בדיוק 20 שנה, מ-63' עד 83'.

רחל עבדה כמורה בבתי ספר בר"ג. היא התייחסה להוראה כאל דבר חשוב ביותר. כבר ב-2.11.57 כתבתי ביומני: "רחל חיה על לימודים, ולאו דווקא לשם המקצוע למדה הוראה; זה בשבילה ממש אידיאל שלמענו היא חיה". רחל הייתה מורה מעולה ומחנכת מסורה מאוד. היא ידעה לקרב את תלמידיה ולעזור להם גם בבעיות שלא היו קשורות בלימודים. תלמידיה והוריהם ידעו שהיא לרשותם בכל עת וצלצלו בכל שעות היום, גם בשעות הערב המאוחרות.

רחל ישבה חצאי לילות כדי להתכונן לשיעורים, או לבדוק מחברות ומבחנים. תמיד הכינה מחדש את הנושאים שלימדה כיוון "שלא רצתה להעלות גרה עם חומר שלעסה בעבר" – כדבריה. כדי שלא לפגוע בבית ובילדים התכוננה לביה"ס בלילות.

ב-1962 אחותי הילדה ומשפחתה – אוניו, מריו וכרמי, עלו לארץ. זה היה אחרי הרבה מאוד עיכובים. הם היו מעוכבי עליה ובמשך שנים לא קיבלו אישור לצאת מן המדינה. כשעלו לארץ הם גרו בהתחלה בבית של אבא. מריו גר אצלנו, והם עם כרמי אצל אבא. יטי, אמא של אוניו, כבר גרה בארץ, בנתניה. לאחר זמן מה הם עברו לנתניה. הקשר בינינו היה מצויין. נפגשנו המון אצלנו ואצלם. דיברנו בטלפון כמעט בכל יום.

ליוסי רייכבך, בן דוד של רחל, היו בעיות בבית הספר באזור. רחל רשמה אותו בבית ספר בר"ג ותקופת מה הוא גר אצלנו.

ב-67' היה אמור להיות לי ניתוח אולקוס.אושפזתי, אך בשל ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים שוחררתי והניתוח נדחה לאחרי המלחמה. הייתי עם האלוף קותי אדם בחדר. אחרי הניתוח החלמתי מהאולקוס, ממנו סבלתי מאז נעוריי, כשחליתי במחנה, בזמן המלחמה הגדולה. 

            חיי משפחה

הקמנו משפחה. אסתי נולדה ב-23.12.59 כשעוד היינו במבועים. אורי נולד כשכבר היינו בר"ג, ב-1.1.63. אמיר נולד ב-28.1.66. היו לנו חיי משפחה טובים. בשבתות נסענו לאזור, לסבתא מינה ולמלכהל'ה וטיילנו הרבה. בקיץ נסענו בשבתות לים. נסענו הרבה לטיולים. בחופשות – הקיץ, פסח וסוכות הרבינו לנסוע לבית זרע, לשהות של כמה ימים, או שהם היו באים אלינו. טיילנו יחד במשך כמה ימים. היינו עמם ביחסים טובים מאוד. כל המשפחה אהבה מאוד לנסוע לבית זרע, במיוחד אורי, שצ'יבי ניבא לו כבר אז שיהיה קיבוצניק. במשך מספר ימים התארחנו אצלם (הם עברו לישון בדירות של חברים), ומשם טיילנו לכל איזור הצפון; לכינרת, לגליל, לעמק הירדן ואחרי מלחמת ששת הימים גם לגולן ולחרמון.

במלחמת ששת הימים לא גוייסתי. כנראה שלא היו זקוקים למסגרי תותחים כי התכוננו לניידות גבוהה. במלחמה עבדתי כרגיל. אחרי המלחמה נפתחה לפנינו א"י. לירושלים המשוחררת עליתי מיד אחרי המלחמה. הייתה עצרת של בית"ר והאצ"ל. עליתי עם ניסן וחברים נוספים לעצרת ותפילה חגיגית בכותל. תקעו שם בשופרות גדולים.

בקיץ 67' ובשנים שלאחר מכן, נסענו לטיולים משפחתיים רבים בשטחים החדשים. רוב הטיולים היו עם צ'יבי ומשפ' נשר. נסענו לגולן, וביקרנו את יוסי רייכבך ששירת בקונייטרה. טיילנו ביהודה ושומרון. זכור לנו טיול במנזרים באזור יריחו. לאורי נקרעו הסנדלים, והוא המשיך ללכת יחף בוואדי קלט. בירושלים טיילנו בעיר העתיקה ובהר הבית. ואורי לא נהנה. הוא אמר שזה "טיול מלוכלך". הוא אהב לטייל בטבע.

רחל ואני נסענו לטיול מאורגן בסיני שנמשך שבוע. לאחר מכן אני נסעתי לכמה ימים לבד ורחל נסעה בנפרד לכמה ימים. במשך מספר שנים טיילנו המון בשטחים – כל המשפחה. היה לנו טיול עם צ'יבי ברמאללה. לקראת ערב הכריזו על עוצר והיה עלינו לעזוב. שאלנו את החיילים אם אפשר לנסוע דרך לטרון והם השיבו בחיוב. היינו צ'יבי וגיל, אורי ואני. התחלנו להתברבר בין הכפרים הערביים במשך מספר שעות, עד שמצאנו את הדרך. היה די עסק ביש.

טיילנו הרבה עם החבר'ה - עם המשפחות, הילדים. היו לנו כמה טיולים גדולים – לאילת, לסיני, לים המלח. עלינו למצדה בשביל הנחש, טיילנו בנחל דוד (אמיר היה בן 4). בפסח 73' טיילנו שבוע בסיני עם ניסן ומשה ומשפחותיהם.

את החגים חגגנו תמיד בצורה מסורתית מאוד. סדר פסח חגגנו בדרך כלל אצל הדוד של רחל, מנחם רייכבך. סדר גדול של כל המשפחה, כדת וכדין, מתחילתו ועד סופו, עם כל המנהגים והמסורות. אהבנו מאוד לנסוע לשם. הילדים אהבו את מלכה'לה והדוד. הדוד ייצר יין שזיפים מיוחד וזה היין שהילדים אהבו מאוד לשתות. גם בערב סוכות חגגנו בסוכה של הדוד. את ראש השנה חגגנו בדרך כלל בבית. פעם אחת חרגנו ממנהגנו ונסענו לנתניה. בכניסה לנתניה הייתה לנו תאונת דרכים. בדרך כלל הלכנו לבית הכנסת, שמענו את תקיעת השופר, אכלנו סעודת חג מסורתית בבית.

ביום כיפור בילינו רוב היום בבית הכנסת וצמנו. הילדים צמו מגיל צעיר מאוד. בסוכות ובפסח נסענו לבית זרע או הם אלינו. מידי פעם נסענו לסדר בבית זרע. פעם אחת נסענו לבית זרע במלחמת ההתשה. היינו האורחים היחידים שהעזו לנסוע לבית זרע לסדר. בלילה הייתה הפגזה על האזור.

בחנוכה הדלקנו בכל יום נרות. שרנו שירי חג. חגגנו בחנוכה את ימי ההולדת של אסתי ואורי, לרוב יחד (כשהם גדלו, הפרדנו). רחל אפתה סופגניות וטיגנה לביבות.

בפורים רחל תפרה לילדים, ובמיוחד לאסתי, תחפושות מקוריות ויפות: פטריה בשדה, קן לציפור ועוד. תמיד התחפושות היו יצירתיות ומקוריות, לא סטנדרטיות.

את יום העצמאות חגגנו עם החבר'ה אצל ציפורה וסמי ברמת הדר. בשנים הראשונות ערכנו קומזיץ גדול ועל האש בחצר שלהם. כעבור כמה שנים עברנו ליום שדה בבוקר – משחקים ותחרויות לילדים.

הלכנו לבית הכנסת גם בערב שבת. אורי אהב ללכת לבית הכנסת. אמיר לא כל כך אהב.

בבית הכנסת היה יהודי בשם אריה גלרמן, חזן, שלימד את הילדים לבר מצווה. אורי למד אצלו לבר מצווה, אבל התחיל עוד כשנה קודם, מרצונו, כדי לדעת. הוא למד להתפלל לפני התיבה בלילות שבת עוד לפני בר המצווה. הוא למד באופן יסודי את טעמי המקרא. ידע לקרוא כל הפטרה בלי להתכונן. לפני בר המצווה נסענו לכותל ושם אורי עלה לראשונה לתורה והניח תפילין. ערב בר המצווה הוא התפלל לפני התיבה. בבר מצווה, בפרשת "ויגש" הוא קרא את כל הפרשה וההפטרה. עשינו קידוש גדול בבית הכנסת. הרב סילבר, שהיה אדם מאוד צנוע ומכובד, נאם בקידוש ושיבח מאוד את אורי. הוא אמר שהתבונן בנו לאורך השנים, ותמיד התפעל איך הילדים ישבו לידי בנימוס ולא השתוללו. אח"כ חגגנו באולם בכפר המכביה ארוחת צהרים.

את בת המצווה של אסתי חגגנו בבית. רחל הכינה מסכת יפה וטקס. אסתי הזמינה את החברות שלה ואח"כ הזמנו את המשפחה והחברים. האירוע כולו היה בבית.

בר המצווה של אמיר, הייתה בפרשת "בא". גם את אמיר אריה הכין. הוא עלה לתורה בבית הכנסת וקרא את ההפטרה. אח"כ ערכנו ארוחת צהרים חגיגית בבית הנוער בגבעתיים (בית שז"ר).

עשר שנים גרנו בבית בעוזיאל 132. פעם אחת, כשנסענו לנתניה, היו אצלנו גנבים. כנראה שהפתענו אותם, כי הם קפצו מהמרפסת. הם גנבו בולים ומדליות מהאוסף שלי. חלק משללם נפל בחצר בעת מנוסתם.

רחל רצתה מאוד לעבור דירה, כיוון שהדירה הייתה קטנה מאוד. אני התנגדתי, כי אהבתי מאוד את החצר הגדולה, מכל הכיוונים, עם הדשא והעצים. בכיוון אחד הגינה הייתה ממש פרטית שלנו. בנינו בה לעתים סוכה בחג סוכות. ברחוב פנחס התחילו לבנות הרבה בתים ורחל רצתה לעבור. אני התנגדתי, כי חשבתי שהדירה הקיימת טובה יותר, למרות הצפיפות, בגלל החצר. כשאסתי הייתה בת 10 סגרנו מרפסת ליד חדר הילדים, והיה לה לראשונה חדר פרטי, נפרד משל הבנים.

היה לנו חצי מגרש בשיכון דן, בשותפות עם נפתלי. הקבלן רצה לבנות בית של ארבע דירות ועוד קוטג'. היה לנו גם מגרש בקריית אונו, ליד בר אילן, על אדמה חקלאית. עשיתי טעות גדולה כשמכרתי את שני המגרשים, בתקופה שהם לא הניבו רווחים גדולים. היה עדיף להמתין. חיפשנו דירה בשיכון דן, אך לא יצא מזה כלום. לא רצינו לעזוב את האזור וגם הילדים רצו להישאר. כשהציבו שלט בבית הפינתי, בעוזיאל 153 פינת יוסף צבי, השתכנעתי ואמרתי לרחל שכאן אני מוכן לקנות דירה. הלכתי למלמדוביץ', ס' ראש העיר, שהיה חבר שלי וגם של הקבלן פפקוביץ'. הוא סידר לי "פרוטקציה" – לא היה לי כסף לפני שמכרנו את הדירה ולא יכולנו למכור אותה לפני שעברתי. הוא הפגיש בינינו. הייתי הראשון שפגש אותו, עוד לפני שהחלו לבנות את היסודות. עשינו עסקה טובה של פריסה בתשלומים. זו הייתה קניה מצויינת. כך יכולתי להישאר בבית. בינתיים החלה האינפלציה. מחיר הדירות עלה מאוד. התשלומים שלי לדירה היו הרבה יותר קלים, כיוון שהעסקה הייתה בתקופת מיתון. במקביל גם השכר שלנו עלה. וכך הצלחתי לסדר את כל התשלומים לבית עוד בטרם מכרנו את הבית הישן, שהערך שלו עלה. ביולי 72' עברנו לדירה החדשה והמרווחת, מול הבית הישן, בה אנו מתגוררים עד היום. וכך יכולנו לקנות רהיטים חדשים והכל נעשה ברווחה ובתנאים טובים.

הייתה לי "מחלה" של אוספים. אספתי בולים, ומעטפות יום ראשון של הבולים. אספתי מדליות של החברה הממשלתית למטבעות ומדליות. קצת אספתי גם מטבעות, אך זה לא היה אוסף רציני. היה לי אוסף יפה של מחזיקי מפתחות. את המובחרים מהם תליתי על לוח מיוחד.

לפני מלחמת יום הכיפורים הוקמה יחידה לגיוס רכב (יר"ם). תפקידה היה גיוס כלי רכב לצבא, בשעת חירום. בבוקר יום כיפור התפללתי בבית הכנסת. התקשרו מהיחידה הביתה וקראו לי דחוף. אסתי חשבה שזו מתיחה, אך ליתר ביטחון היא ואורי רצו לבית הכנסת לקרוא לי. מיד לקחתי את הרכב ונסעתי למקום הגיוס. בהגיעי לבסיס, לא השתהינו התחלנו מיד לגייס רכב. הייתי מגוייס במשך חודשים רבים. לאחר ימים אחדים עברנו לסדנה ליד אשדוד, שם שרתתי בכל תקופת המלחמה וזמן רב אחריה. מילאתי תפקידי פקידות – ניהול כל פרטי כלי הרכב, תיקונים וכו'. לאחר מכן המשכתי עוד כמה שנים לשרת במילואים, בפלוגת תובלה.

מאז 77' התחלנו לעשות את החופשות המשפחתיות בבתי ספר שדה. בשנה הראשונה בילינו בבי"ס שדה הר גילה. חצי יום טיילנו אח"כ חזרנו למנוחה ובערב יצאנו לטיולי ערב או תכנית אמנותית. בשנה שאחריה היינו בבי"ס שדה גולן בקצרין, שבנייתו עדיין לא הושלמה (לשם כבר רק אמיר הצטרף אלינו). כעבור שנה היינו באכזיב, אח"כ בהר מרון, וכך מספר שנים בבתי ספר שדה שונים.

אסתי התגייסה ב-78'. הציבו אותה בתל השומר, קל"ב. בהתחלה זו הייתה בשבילה טרגדיה גדולה, היא בכתה מאוד, אך לאחר מכן היא התרגלה לרעיון ואף הייתה מרוצה. היא הייתה אמורה לצאת לקורס קצינות וביטלה ברגע האחרון. זה חרה לי מאוד. לאחר מכן יצאה ללימודים באוניברסיטה העברית ואז עזבה את הבית.

ביום העצמאות 1981 ביקרתי בבוקר בבית הכנסת. יתכן ששתיתי קצת בקידוש. עליתי לגג לתקן את המעלית שהייתה תקועה בקומה השביעית. החלקתי מהסולם, נפלתי. בנס גדול שברתי רק את הרגל, אבל בצורה קשה מאוד. באותו יום נותחתי. במשך שעות לא רציתי לקחת כדור נגד כאבים, עד שהרופא כמעט הכריח אותי. הניתוח נערך רק בערב, בשל הזמן שצריך לעבור בין הארוחה האחרונה שאכלתי לבין הניתוח. כל הרגל שלי גובסה עד הירך. אחרי מספר שבועות הורידו את הגבס עד מתחת לברך. לא יכולתי לכופף את הברך אחרי כל כך הרבה זמן. הרופא לא האמין שעוד אוכל לדרוך עליה וללכת כרגיל, אך אני עבדתי קשה מאוד על עצמי. עשיתי תרגילים רבים, עם שקית חול ופיזיותרפיה. בסופו של דבר הרגל החלימה. במשך שנים היו לי שני ברגים ברגל. הברגים כאבו ולכן, לאחר מספר שנים, הוציאו לי אותם.

אורי התגייס ב-1981 לנח"ל המוצנח, כחבר גרעין לקיבוץ אורטל. הוא נלחם במלחמת לבנון ורוב שירותו הצבאי היה בלבנון. הייתה זו תקופה קשה מאוד בעבורי. דאגתי לו מאוד, וכך גם רחל. אורי תמיד סיפר לי היכן שירת ועל כל מה שחווה, ושנינו לא סיפרנו לרחל. ביקרנו אותו בכל מקום שאפשר, רחל שלחה לו חבילות עם המטעמים שהוא אוהב, השתתפנו בטקס ההשבעה בכותל, ובצניחה בפלמ"חים. מאז שחרורו הוא חי בקיבוץ אורטל.

אמיר שירת בממר"ם, כמתכנת מחשבים ושירת מספר שנים בקבע.

ב-1966, חודשים אחדים לאחר שאמיר נולד, סבא איציק – אבא של רחל, נפטר. בשנת 73' רבקהל'ה, בת דודה של רחל, שהייתה קרובה אלינו מאוד, נרצחה, בגיל 26. זו הייתה טרגדיה ומכה קשה מאוד, בעיקר לרחל. לרחל, רבקה'לה הייתה כמו אחות. היא לקחה את מותה הטראגי באופן קשה מאוד. כעבור שנה וחצי, ביום כיפור בשנת 74' סבתא מינה, אמא של רחל, נפטרה.

אבא שלי נפטר בגיל 81 בערב יום הכיפורים 78'. מאז מותה של אמא הוא חי לבד בר"ג. ממצב בו לא ידע אפילו להכין לעצמו כוס תה, למד לבשל ולתפקד לבד. בשנת 70' היינו יחד בנתניה. אבא השתעל, הילדה הביאה לו כוס מים והוא לא הצליח לשתות. הבהלנו אותו באמבולנס לבית החולים והתברר שלקה בשטף דם במוח.הוא היה במצב קשה מאוד, ואף אחד לא האמין שהוא ייצא מזה. בבית החולים הוא לקה גם בדלקת ריאות ועוד תסבוכות והיה במצב קשה מאוד מאוד. בכל בוקר לפני העבודה ביקרתי אותו ב"ביילינסון". באחד הימים פגשתי ליד המעלית את הרופא. שאלתי לשלומו של אבא. הוא השיב שאתמול בערב לא האמין שיעבור את הלילה. היה לו רצון עז לחיות ולהבריא. הוא נלחם והצליח להתגבר. לאחר מכן אבא חי עוד שמונה שנים. בשנתיים האחרונות הוא עבר לגור בפנסיון משפחתי קטן בנתניה, בקרבת הילדה. הוא סבל באותן שנים מבעיות שונות, בהן בעיות בלב. הוא אושפז ב"לניאדו". נפטר זמן קצר אחרי שביקרתי אצלו, ואכלתי את עצמי על שלא נשארתי איתו עוד כמה שעות.

ב-1983 צ'יבי נפטר. היו לו שני התקפי לב בזה אחר זה. התברר שהיה לו מום מולד בלב.

            טיולים לחו"ל

בקיץ 1973 רחל ואני נסענו לראשונה לחו"ל, לרומניה. רחל העדיפה לנסוע לאירופה, אבל שכנעתי אותה. נסענו לטיול גדול של חודש ימים. אסתי נשארה בבית (הייתה בת 13) אורי בבית זרע ואמיר אצל סבתא באזור. בשבוע האחרון אורי רב עם נמרוד והצטרף לאמיר אצל סבתא. נרשמנו לטיול מאורגן של שלושה שבועות. הקדמנו בשבוע. בשבוע הזה ביקרנו ברדאוץ. טסנו לבוקרשט. ידידים לקחו אותנו משדה התעופה. לנו אצלם בלילה. רחל דיברה איתם יידיש. הם ארחו אותנו לאורך כל היום, ובערב נסענו ברכבת לרדאוץ. לקחנו מחלקה ראשונה, תא פרטי של שני ספסלים ומיטה. תוך כדי נסיעה נכנסו שני שוטרים עם שני ילדים, גנבים שנתפסו. הם היו אזוקים. רחל הזדעזעה לראות את הילדים אזוקים ובוכים. הם היו מסכנים מאוד.

ברדאוץ בילינו כשבוע. הדודים שלי עוד היו בחיים ופגשנו אותם ואת בני הדודים. גרנו אצל הדודים. סופי, הבת דודה, באה אלינו בשבת. הם גרו בבוטושן והיה להם רכב. בוציו הוא רופא ולכן היה לו רכב, דבר נדיר באותה תקופה ברומניה. הם לקחו אותנו לטיול באזור. טיילנו לאורך יום שלם. ביקרנו במנזרים הגדולים עם ציורי הקיר העתיקים. אחרי השבוע ברדאוץ, נסענו לבוקרשט ונפגשנו עם הקבוצה של הטיול המאורגן. במשך שבועיים ערכנו טיול בנוף המקסים של הרי הקרפטים. בשבוע האחרון היינו באזור הים השחור (חבל דוברוג'ה), שלא היה כל כך אטרקטיבי; הים שלנו יפה יותר. יום אחד טיילנו לגבול בולגריה ויום אחד נהדר - שיט בדלתא של הדנובה. בסך הכל היה זה טיול יפה מאוד. רחל התפעלה מרומניה.

אחרי הטיול המשפחה החלה לעלות לארץ – קודם סופי ובוציו ואח"כ קוצה, אתי וכו'. כשסופי הגיעה לארץ ארחנו אותה הרבה ונסענו איתם להרבה טיולים ברחבי הארץ. הכרנו להם את הארץ. אני זוכר שסופי התרשמה מכך שאנחנו הקפדנו לאסוף את הזבל, גם במקומות שהיו מלוכלכים מהמטיילים האחרים.

ב-79' נסענו לטיול ארוך בארה"ב. זמיר וחנה שליטא, שכנים וחברים טובים (בעיקר חנה ורחל), היו בארה"ב, בשנת שבתון של זמיר. חנה שכנעה אותנו לנסוע אליהם. אף שרחל רצתה מאוד לנסוע לאירופה הקלאסית, היא השתכנעה. לרוע מזלנו, זמיר שבר את הרגל זמן קצר לפני שבאנו, והטיול הגדול שהוא תכנן התבטל. טיילנו שלושה שבועות בחוף המזרחי. התארחנו אצל משפחת שליטא ומשם יצאנו לטיולים עצמאיים, בתחבורה ציבורית. ביקרנו בוושינגטון, במפלי הניאגרה ועוד. כשלא טיילנו התארחנו אצלם, בניו ג'רסי, בקרבת ניו יורק. זמיר עבד בניו יורק. חנה עברה קורס על ניו יורק ושמשה כמדריכה צמודה שלנו בימים בהם טיילנו בעיר. הטיולים בעיר היו יסודיים מאוד. בילינו במוזיאונים רבים. לאחר שלושה שבועות נסענו לשיקאגו, לבקר את מאוזי, בת דודה של אוניו. משם נסענו לחוף המערבי. פגשנו שם זוג ישראלי עם ילדה. התחברנו והמשכנו יחד את הטיול בחוף המערבי. היחסים בינם לבין עצמם לא היו טובים וזה לא היה נחמד במיוחד. כשהגענו לסאן פרנציסקו החלטנו להתנתק ולרוב טיילנו בנפרד. ביקרנו בפארק יוסמיטי, בלאס וגאס, בלוס אנג'לס, בפארק "ציון", בגן החיות בסאן דייגו ועוד. זה היה הטיול היחיד הלא מאורגן שלנו. בדרך כלל שילבנו טיול מאורגן בתוספת עוד שבוע לבד.

ב-1980 נסעתי לטיול במצרים. לא האמנתי שאחרי הנסיגה מסיני היחסים עוד יהיו כאלה שאפשר יהיה לטייל, ולכן מיהרתי לטייל זמן קצר אחרי הסכם השלום. היה זה טיול של שבוע, עם החברה להגנת הטבע. טיול רציני, עם הרבה הליכה. המדריך שלנו היה ארכיאולוג. בכל מקום היה גם מדריך מקומי. המדריך שלנו לא היה טוב במיוחד בעיניי. כל הזמן התווכח עם המדריכים המקומיים, במקום לתרגם את דבריהם כמות שהם. והרי העיקר הוא הסיפורים, ולאו דווקא העובדות ההיסטוריות המדויקות. אני העדפתי לעתים להצטרף לקבוצה גרמנית שטיילה במקביל אלינו ולשמוע את ההסברים שהם קיבלו. ביקרנו באבו סימבל בדרום מצרים, ב"עיר המתים" – אתרי הקבורה של הפרעונים ואנשי שלטון ועשירים אחרים. ביקרנו בפירמידות, אך לאכזבתי, בלי להיכנס פנימה בשל תור גדול. כעבור זמן קצר גם רחל נסעה לטיול במצרים.

בשנת 1983 נסענו לטיול בסקנדינביה. טסנו לקופנהאגן, והשתתפנו בטיול מאורגן בדניה, שבדיה, נורבגיה וכן בשוויץ. בשוויץ, פגשנו במפתיע את אמיר, שהשתתף בטיול מאורגן לנוער. חזרנו לקופנהגן. טיילנו שם יומיים ומשם להמבורג, גרמניה. היינו שם יומיים שלושה וחזרנו ברכבת לקופנהאגן. הטיול כולו היה יפה ומוצלח מאוד, נהנינו מאוד, בעיקר בנורבגיה.

            "הדפוס החדש"

ב-83', אחרי 20 שנות עבודה ב"שרותי רכב" החלטתי לעזוב את העבודה. הם החליטו לאחד את הנהלת החשבונות של המוסך עם זה של "מכשירי תנועה", מטעמי חיסכון. במכשירי תנועה היה מנהל חשבונות ראשי. הציעו לי להשתלב, אך אחרי שנים רבות שהייתי מנהל חשבונות עצמאי, לא חשבתי שיהיה לי טוב להיות כפוף לאחר, למרות שהייתי עמו ביחסים טובים. קיבלתי בנוסף לימי החופש שצברתי עוד שלושה חודשי שכר, אולם עוד בתקופת החופש, צ'יבי ראה ב"על המשמר" מודעה שמחפשים מנהל חשבונות. פניתי לקורצ'אק, המנהל המסחרי של "הדפוס החדש" של "על המשמר". כשלא היה מנהל חשבונות, הוא עשה גם את התפקיד הזה והעומס עליו היה רב. הוא אדם מאוד קשה, ולא הסתדר עם רוב האנשים עמם עבד. דווקא בינינו נוצר קשר טוב. הוא התרשם ממני מאוד, החל בפגישה הראשונה, וקיבל אותי לעבודה. הייתי מנהל החשבונות הראשי של "הדפוס החדש". המשכורות ב"על המשמר" היו נמוכות בהרבה מאלו שהייתי רגיל אליהן ב"שירותי רכב". הוא פעל קשות כדי לסדר לי שכר קרוב לזה שהיה לי – כל מיני חישובי דרגות כמקובל במשק ההסתדרותי, אך הוא הצליח לסדר זאת. אהבתי את העבודה. לא אהבתי להיות פקיד. בכל מקומות העבודה, מאז ירידתי לנגב, הייתי אמנם מנהל חשבונות אך גם המנהל הפיננסי. כך היה גם בדפוס החדש. ניהלתי מו"מ, שילמתי לספקים, הכנתי את הצ'קים. ב-92' יצאתי לפנסיה, בגיל 67.

            מחלתה ומותה של רחל

ב-1985 רחל התלוננה שהיא ראתה כתמי דם כשהייתה בשירותים. הלכה לרופא. נשלחה לבדיקות. נמצאו אמבות והניחו שזו הבעיה. עבר הטיפול והבעיה נמשכה. קיבלה שוב טיפול נגד אמבות. כשגם הטיפול הזה לא עזר ביקשנו שתיבדק בבית חולים. מיד גילו לה גידול במעי הגס, סמוך לפי הטבעת. הם לא ידעו בוודאות שהגידול ממאיר. אני טענתי נגד הרופא, אך הוא אמר ששלח אותה מיד לבדיקה כירורגית שלא מצאה דבר. בבית החולים גילו את הגידול. היה עליה לעשות ניתוח מייד. היה ברור שהיא לא תוכל לתפקד כרגיל, לא יהיו לה יציאות בצורה רגילה. הסבירו לה על הקולוסטומי, פתח בבטן דרכו מנוקזת הצואה. הידיעה הזאת גרמה לה ממש להלם. היא התנגדה בתחילה, אך הרופא הסביר לה שלא תוכל לחיות בלי זה. אחרי שכנועים רבים, כולל מצד חולים שעברו את זה, היא נעתרה והסכימה לניתוח. עשו לה את הפתח הזה. היא מאוד פחדה מהאסתטיקה, מריחות. בכל יום היא טיפלה בעצמה, כך שאף אחד לא יכול להרגיש שיש בעיה כלשהי. כשטיילנו בחו"ל, איש לא ידע שהיא חולה, שיש לה בעיה כלשהי. כשהיא יצאה מבית החולים, שלחו אותה לאונקולוגיה. רק בניתוח התברר שהגידול ממאיר. זה היה שוק נוסף. הרי לפני כן הסבירו לה שזה טיפול מונע. לאחר מכן, כשביקרנו את הרופא באונקולוגיה, הוא סיפר שהגידול היה סרטני. לא אחת אני חושב, שאלמלא טיפול האמבות, היו מגלים מיד את הסרטן ומצליחים למנוע את כל ההתפתחות.

שלחו אותה להקרנות. במשך מספר חודשים עברה הקרנות, ואח"כ טיפול כימותרפי, וזאת בגלל גרורות שהתגלו בכבד. הייתה כוונה לנתח אותה בכבד.

שאלתי את הרופא אם אני יכול לקחת אותה לטיול בחו"ל. הרופא המליץ מאוד שאעשה לה "גוד טיים", אך הוא הזהיר אותי שעלולה לקרות החמרה ואאלץ להחזיר אותה. עשיתי ביטוח מתאים ונסענו בקיץ 1987 לאנגליה וסקוטלנד.

גם הטיול הזה היה מאורגן, עם תוספת שלנו לבד. טסנו דרך צרפת והולנד ללונדון. הטיול היה נחמד מאוד. רחל הרגישה טוב. בפאריס טיילנו והיא לא שבעה. כל הזמן דחקתי בה לנוח קצת, אך היא סירבה. רחל הרגישה טוב, רצתה לראות עוד ועוד, כאילו ידעה שזה טיול פרידה, למרות שהיא דיברה על הטיולים הבאים.

הטיולים היו לה מאוד חשובים. אני זוכר שבאחת הפעמים שלקחתי אותה לטיפולים, היא אמרה לי בדרך חזרה: "שיהיה לך שכל ותמשיך לטייל ולעשות חיים כמה שתספיק. כל מה שאנחנו לא הספקנו".

אחרי שחזרנו מהטיול, כבר לא היה טעם להמשיך בטיפולים. כדי שהיא לא תרגיש, הרופא נתן לה כדורים, אבל האמת היא שהיו אלה כדורי סרק. היא הייתה חולה מאוד. בפסח 1988 נסענו בפעם האחרונה לאורטל, לבקר את אורי. בדרך חזרה היא הרגישה מאוד לא טוב. שכבה הרבה במיטה. מלכהל'ה באה הרבה לבקר אותה ולסעוד אותה. לקראת הסוף היא שכבה במיטה עם אינפוזיה. היה לנו בבית ציוד ששאלנו ב"יד שרה". שכרנו אחיות שיטפלו בה. היא הייתה מרוצה מהטיפול, וטענה שמטפלים בה כמו במלכה. היה לה חשוב להיות בבית ולא בבית חולים. הימים האחרונים היו קשים. היא קיבלה מורפיום. ימים אחדים לפני מותה היא נרדמה, ולא התעוררה. אני הרגשתי שלא נפרדנו כמו שצריך. שלא אמרתי לה כמה אני אוהב אותה או מילות פרידה כלשהן. רחל נפטרה בבית בכ"ג באלול תשס"ח, 1988. המוות של רחל היה מכה קשה בעבורי.

אחרי שרחל נפטרה אמיר גר בבית. בהתחלה, אחרי שהיא נפטרה, כלל לא בכיתי. אחרי תקופה מסויימת, פתאום באיזה יום היה לי ממש התקף של בכי. היה לי קשה מאוד בלי רחל. היה לי קשה להיות לבד.

            רחל יובל

קרוב לשנה אחרי מותה של רחל, הכרתי את נעמי מקיבוץ צרעה. היא הייתה אלמנה. הכרנו דרך מדור היכרויות בעיתון של הקיבוצים, "הדף הירוק". נפגשנו. לא נוצר קשר קרוב במיוחד, אבל הצעתי לה לנסוע יחד לתורכיה. לאחר מכן המשכנו עוד קצת לצאת, למרות שהיה לנו ברור שלא יצא מזה משהו רציני. בשלב מסויים היא חלתה בסרטן. היא אמרה לי שאילו הייתה בריאה, לא הייתה מוותרת עליי. היא אהבה אותי. אבל הקשר הזה היה מוקדם מידי בשבילי, בדיעבד.

באוקטובר 90' חברה של אסתי אלנבוגן, שרה, סיפרה לה על חברה שלה - רחל יובל. רחל היא ילידת 1938, מורה לחינוך מיוחד, גרושה ואם למירב ונאור. התגוררה בר"ג.  קבעתי איתה. נפגשנו בר"ג. אחרי כמה פגישות, ביקרנו את הילדה בנתניה וישנו שני לילות במלון בנתניה. במשך כשלוש שנים רחל גרה חלקית בביתה וחלקית אצלי. אני לחצתי עליה לעבור לגור כאן. היה לי קשה מאוד לחיות לבד. ב-93' היא עברה לגור כאן ומאז אנחנו חיים יחד.

במלחמת המפרץ (1991) ר"ג הייתה המוקד של נפילות הסקאדים. הייתי אצל רחל בבית ונפל קסאם באבא הלל, לא רחוק מהבית של רחל. סקאדים נפלו גם באזור שלנו, בעוזיאל, ברמת חן ובכלל פה באזור. אנחנו נשארנו בר"ג בכל המלחמה, חוץ משבת אחת שנסענו לאורי, לאורטל.

גם עם רחל יובל הרביתי לנסוע לטיולים בחו"ל. טיילנו בספרד (92'), צ'כיה וסלובקיה (94'), רומניה (95'), ירדן, ארצות יוגוסלביה לשעבר, בולגריה, צרפת, יוון, תורכיה, צפון איטליה, הולנד (06'). לשני טיולים נסעתי לבד – להודו (ב-94', בדיוק כשאורי שבת רעב בתקופת המאבק על הגולן) ולסין.

            סבא יוסי

ב-1992 יצאתי לפנסיה, בגיל 67. כעבור חודשים אחדים החלטתי שאני צריך לעבוד ולהעסיק את עצמי. התחלתי לעבוד שלושה ימים בשבוע, ואח"כ צמצמתי ליומיים בשבוע ב"פאנור" – סוכנות נייר שהייתי בקשר איתה עוד כשהייתי בדפוס החדש והוא התרשם ממני מאוד לטובה. הוא הציע לי עבודה, כדי לעשות שם קצת סדר. עבדתי שם במשך 15 שנים, עד גיל 79.

שגרת הפנסיה כוללת שחיה בכל בוקר, בקיץ ובחורף (כפי שעשיתי גם כשעבדתי מלא), פעם בשבוע אני משחק ברידג'. בימי שישי אנחנו נפגשים עם החברים. חלק מהחברים נפטרו – חיים, יחזקאל וחברים נוספים. לא נשארה לי הרבה חברה. אני כבר לא מרבה לטייל, כפי שהרביתי לטייל בעבר.

ב-1994 אורי ויעל התחתנו באורטל. שמחתי והתרגשתי מאוד, אבל הצטערתי מאוד שרחל לא זכתה. היא לא זכתה לנחת – לראות נכדים או חתונה של הילדים. היא מאוד כמהה לנכדים ולא הספיקה.

במאי -1995 נולד לנו הנכד הראשון, עמוס. בברית בנהלל הייתי הסנדק. מאוד מאוד התרגשתי. בינואר 97' נועה נולדה. אסתי באה לספר לי שהיא בהריון. שמחתי מאוד, אבל מצד שני הייתי עצוב שהיא לא נשואה. נועה גרה לידינו, ואיתה אנחנו בקשר יומיומי, קרוב מאוד. את הילדים של אורי אני לא פוגש מספיק. אסף נולד בינואר 1999, בדיוק ביום ההולדת של אמיר, ותמר נולדה בראש השנה, בספטמבר 2006. אמיר היה כמה שנים בארה"ב, עם בן הזוג שלו אילן. כעת הם בארץ, במודיעין. יש לו עבודה טובה ואני שמח מאוד שהוא נשאר בארץ.

גם הילדים של רחל, מירב ונאור, התחתנו. מירב גרה במעלה צביה ויש לה שני ילדים – זוהר וים. נאור גר בארה"ב ולאחרונה נולדה לו ילדה – נוגה.

ב-2008 הייתה בר המצווה של עמוס. עלינו לשלושה אירועים באורטל. הראשון היה אירוע עם הסבים של קבוצת בר המצווה. השני היה העליה לתורה, בפרשת "בחוקותי". ברכתי ברכת "שהחיינו", על שהגעתי למעמד המרגש הזה. היה מאוד יפה ומרגש. היה טקס מיוחד, שאורי יצר והנחה ; טקס יפה ומרשים מאוד, ששילב את הטקס המסורתי עם תוספות מקוריות. האירוע השלישי היה המסיבה הקיבוצית, של קבוצת בר המצווה, שכללה הצגה של הקבוצה וארוחת צהרים משפחתית עם כל האורחים. האירוע היה מאוד יפה, נחמד ומרגש. 

כעבור שנה הייתה מסיבת בת המצווה של נועה. נועה עלתה לתורה בטקס יפה ומרגש מאוד בבית תפילה ישראלי בת"א. לאחר מכן הייתה מסיבה יפה במסעדה על חוף הים בת"א. נועה והחברים שלה ניגנו ושרו.

בסוף אותה שנה נערכה גם בת המצווה של זוהר – אירוע יפה מאוד במקום קטן ומקסים בגליל.

ב-2006 נסעתי לטיול שורשים ברומניה עם שלושת הילדים. טיילנו במשך ששה ימים לאורך רומניה אך גולת הכותרת הייתה הביקור ברדאוץ, העיר שבה נולדתי ובה העברתי את הילדות וחלק מהנעורים (אחרי המלחמה ועד העליה לארץ). בשבילי זאת הייתה חוויה מרגשת, להראות לילדים היכן גדלתי, את עיר הולדתי. חבל רק שהביקור ברדאוץ היה בשבת, ולא יכולנו לבקר בבית הקברות.

כעבור שנתיים, ב-2008 נסעתי שוב לטיול שורשים ברומניה, הפעם עם הנכדים הגדולים, בני המצווה, עמוס ונועה. גם אסתי נסעה איתנו. הטיול היה באותה מתכונת ושוב גולת הכותרת הייתה ברדאוץ, הפעם גם בבית הקברות, בקבר של אחותי ושל בני משפחתי. הטיול עצמו ועצם השבוע עם הנכדים היה מוצלח מאוד. הילדים נהנו מאוד ובעיקר התרגשו ברדאוץ.