הבלוג של אורי הייטנר

כשיעל עברה מנהלל לאורטל, היא אמרה שמשהו חסר לה מאוד באורטל, כדי שתרגיש שזה יישוב של ממש. אין כאן זקנים. אין סבים וסבתות.

אורטל הוקמה בידי חבר'ה צעירים מאוד ולכן גם היום, 32 שנים אחרי, עדין אין כאן זקנים.

כשהתחלתי את הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר, לפני 23 שנים, אמר לי אבישי, קודמי בתפקיד, שבטרם נכנס לתפקידו הוא היה משוכנע לחלוטין, שבקדנציה שלו תתמודד אורטל לראשונה עם קליטת הורי חברים. זה לא קרה, אבל אין לו שום ספק שבקדנציה שלי זה יקרה.

חלפו שנים וקדנציות, אבל רק לפני שש שנים, הצטרף אלינו לראשונה אבא של חברה.

אברהם חסיד הגיע לאורטל, לחיות לצד שרית ומשפחתה, לפני שש שנים, בגיל 87. אבל סבא אברם היה מוכר לכולנו שנים רבות קודם לכן – עת היה מגיע בכל חג, עמוס בסלים וחבילות, אחרי יום שלם של "סובו ציון והקיפוה" באוטובוסים מדימונה לאורטל. אדם תמיר, חסון, משדר עוצמה, חיות וחוסן. אדם טוב, חביב, נעים, לבבי מאוד. אוהב את אורטל, אוהב את חברי אורטל ואת ילדי אורטל, וחברי אורטל וילדי אורטל אוהבים אותו. ואליי, תמיד היה לו יחס מיוחד; בכל פעם שדיבר עם שרית וידא שלא תשכח למסור לי ד"ש. והחיבה הזו הייתה הדדית.

כשהגיע לאורטל, היה למוסד – "סבא אברם". פתאום היה בתוכנו סבא, אדם זקן, ראש עטור שיבה. לא בכדי נקרא בפי כל "סבא אברם". במידה מסויימת הוא היה מעין סבא של כולנו.

כשהגיע לאורטל כבר לא היה בקו הבריאות, ובמשך השנים מצבו הלך והידרדר. ועם זאת, החיוך, הנועם והלבביות אפיינו אותו עד הסוף. קשה היה לי לדעת מתי הפסיק לזהות אותי, אבל ניד הראש הלבבי והחיוך החם בכל פעם שחלפנו איש על פני רעהו, נותרו כשהיו. ודווקא העובדה שכך הגיב גם כשבוודאות לא ידע לזהות, העידה שכך הוא מגיב כלפי כל אדם, מבוגר וילד, שהוא פוגש.

****

הדור של ניצולי השואה הולך ומסתלק מעולמנו; הדור של האנשים שחוו את הנוראה שבחוויות ושאיבדו את משפחותיהם; הדור שבנה את המדינה. האופן בו התמודד כל ניצול שואה עם המשך חייו, שונה מאדם לאדם.

דרכו של סבא אברם הייתה להיאחז בחיים. לא בכדי הוא חי עד גיל 93. הוא אחז בחיים במלואם ככל שיכול. עד גיל 85 המשיך לעבוד כספר ועד שחלה המשיך להתנדב. וגם באורטל, כאדם זקן וחולה, המשיך סבא אברם להיאחז בחיים, ונראה שאף ידע ליהנות מהחיים. לא בכדי החיוך והלבביות לא משו מפניו עד סוף ימיו.

סבא אברם היה סבא אהוב על כולנו. הוא היה לחלק בלתי נפרד מן הקהילה. וגם הלן, המטפלת המסורה, הייתה לבת בית ולאדם אהוב בתוכנו.

בהלוויה של סבא אברם, הושמע שירו של איציק מאנגער "על הדרך עץ עומד", בביצועה ביידיש של חוה אלברשטיין.

אני מקדיש לזכרו של סבא אברהם את השיר, בגרסתה העברית של נעמי שמר.

על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח.
אל דרום ומערב ואולי מזרחה,
רק הרוח תלטף צמרתו ששחה.
אל אימי אני אומר: "נא הקשיבי, אמא,
אף אני ציפור אהיה וכנף ארימה.
אל העץ אעופה לי, לא אנוד ממנו,
אצייץ לו שיר עליז ואנחמנו".

אז אמי מוחה דימעה, "בן יקיר, הבן לי,
אל תעוף לבד בקור שמא תצטנן לי".
-"אל תבכי, אימי, חבל על מאור עינייך,
כך וכך אהיה ציפור ואפרוש כנפיים".
סחה אמא ובוכה - "איציק, אוצרי לי,
לפחות קח בגד חם שתהיה בריא לי.
ערדליים שתנעל, קשור צעיף על עורף,
אויה לי ואללי כה קשה החורף".

גופיה חמה תילבש אל נא תתפרחח,
או חלילה בין מתים תבוא להתארח'.
כמה לי קשה עכשיו איך כנף ארימה,
מה קלה היא הציפור מה כבד לב אמא.
אז בעצב אחייך אמא אל עינייך,
לא נתנה אהבתך לי לפרוש כנפיים.
על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח.

יהי זכרו ברוך!

* מידף - עלון קיבוץ אורטל