"אתן, הנשים, עומדות כאן", ציווה הרב והצביע על "עזרת הנשים", מעבר לחומה, ברחבה נפרדת מזו עליה מונחת אלונקת הנפטר. שרית ניסתה לשנות ולהסביר את הרצון להיות יחד, אך הרב היסה אותה, ובנחישות ותקיפות חזר על הפקודה. וכך היה.
עד כמה יש לאדם אבל, שמתו מוטל לפניו, כוחות הנפש להתחיל להתווכח, להתעקש, לריב? אין לו כל כך ברירה, והוא מרים ידיים. וכשהוא מוותר, לא נוח לחברים סביב להתערב ולהצית מחדש את הוויכוח.
השתתפתי בהלוויות רבות בחספין, של נפטרי הגוש הדתי בגולן. בכל ההלוויות הללו לא הייתה הפרדה בין המינים. אבל החרדים הקיצונים השתלטו על הרבנות, בעיקר בערי השדה וערי הפיתוח, וכופים את מנהגיהם הפנאטיים על הציבור. מה ההיגיון מאחורי ההקצנה הזאת? איזה עניין של "צניעות" יש כאן? האם הם חוששים מן היצר והפיתוי בזמן הלוויה?
כל סיפורי ה"צניעות" הם סיפורי בדים. מדובר כאן על הדרת האישה ודחיקתה אל מחוץ למרחב הציבורי, לתוך "עזרות" שנתחמות בעבורן, כמו ירכתי האוטובוסים "למהדרין".
אין שום סיבה שאנו נכנע לכך. אין כל סיבה שלאחר מות הורינו יכפו עלינו אורח חיים שכה זר להם בחייהם. עלינו ללמוד לעמוד על זכותנו לומר "לא".
וכיוון שבשעה הקשה הזאת הדבר קשה, כדאי שנכין את עצמנו מראש לרגע, וכאשר רב או קברן חצוף ידרוש להדיר את הנשים, פשוט לסרב. וליתר ביטחון, להכין את המשפחה והחברים לכך, כדי לקבל גיבוי. למשל, ברור שכל חבר או חברה באורטל שיתעקש, כל מלוויו מאורטל יהיו איתו. מה יעשה הרב? לא יקבור את הנפטר?
****
ליווי המת לדרכו האחרונה נקרא "חסד של אמת". היהדות רואה בכך מצווה גדולה. מדוע חסד של אמת? מאחר והאדם לו אנו חולקים כבוד אינו יכול עוד להחזיר לנו טובה תחת טובה, זוהי נתינה נטו, ללא ציפיה לגמול.
נאמנים ליהדותנו האמיתית, נעשה חסד של אמת ליקירינו, ונסרב להיענות לחוצפתם של הכופים עלינו תרבות זרה.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
