תגובה ל"ברגל ימין", ynet 21.2.10
כשיוסי ביילין כיהן כסגן שר החוץ, הוא ביטל את תחום ההסברה במשרד, בטענה שאין בכך צורך. אין צורך בהסברה טובה, טען ביילין, אלא במדיניות נכונה. המדיניות הנכונה יודעת להסביר עצמה ממילא, ומייתרת את המשאבים של המאמץ ההסברתי, הוא טען. את תוצאות המדיניות הנכונה אנו חווים היטב, ב-17 שנות השלום והשקט מאז אוסלו. הנזק החמור של מחדל ההסברה המתמשך, פוגע קשות בתדמיתה של ישראל בדעת הקהל העולמית וכתוצאה מכך במעמדה המדיני של ישראל.
היטיב נתניהו לעשות, כאשר הקים את משרד ההסברה. במאמר "ברגל ימין" תקף ynet את אתר האינטרנט של המשרד, הגחיך אותו ויצא חוצץ נגד מסריו. המסר המרכזי של הכתבה, הוא שהמסרים של האתר אינם מבטאים את הקונצנזוס הלאומי בישראל, אלא את האגף הימני של החברה הישראלית. מן הדוגמאות מתוך האתר אותן תוקף המאמר, ניתן להבין מה מקפיץ את כותבי המאמר – האתר מציג את צדקת הציונות, את צדקתה של מדינת ישראל בסכסוך הישראלי ערבי, את זכותו של העם היהודי על א"י. ביקורת זו מעלה שתי שאלות. האחת היא, האמנם אין קונצנזוס על צדקתנו בסכסוך המזרח תיכוני, ואם לא – על מה יש בתוכנו קונצנזוס? השאלה השניה היא האם נכון שההסברה הישראלית תעסוק בסוגיה הזאת?
אתחיל מהשאלה השניה. המאבק ההסברתי בינינו לבין הערבים, אינו מאבק רגיל בין שני צדדים בסכסוך המציגים טיעונים בפני דעת הקהל. הסוגיה המרכזית במאבק, היא שאלת הלגיטימיות של עצם קיומה של מדינה יהודית בא"י. לב הקמפיין האנטי ישראלי, הוא דה לגיטימציה של עצם קיומה. שטיפת המוח בת עשרות השנים, שהתעצמה בשנים האחרונות, שמנהלת קואליציה בלתי קדושה של הפלשתינאים, האסלאם הרדיקאלי, גורמי שמאל רדיקלי באירופה, ימין אנטישמי וניאו נאצי באירופה בסיוע של גורמי שמאל רדיקלי בישראל, כשמולה אלם ושיתוק ישראלי מתמשך, יצר מצב המחייב את ישראל לשוב ליסודות, ולהציג את צדקתה, את צדקת קיומה, את צדקת מאבקה, את צדקתה בסכסוך המזרח תיכוני. מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל מתבטא בעלילות ושקרים, כמו עלילת הריגתו של הילד א-דורה, עלילת סחר באיברים בידי משלחת ישראל בהאיטי ועלילת "פשעי המלחמה" של ישראל במבצע "עופרת יצוקה". ביטוי אחר הוא קעקוע מן היסוד של הלגיטימיות הציונית, והצגת מדינת ישראל כפרוייקט קולוניאליסטי, גזעני, אפרטהיידי.
מול המתקפה הזאת, על ישראל להתגונן בשתי דרכים – התקפה והגנה. התגובה ההתקפית, היא חשיפת הרשע והפשע של המשטרים הרודניים העומדים מולנו וחשיפת הצביעות של התוקפים אותנו בעולם, בהאשמות שווא, בנושאים שאנו יכולים לשמש דוגמה ומופת לאותן מדינות עצמן (למשל – תורכיה, בכל האמור בזכויות אדם, פגיעה באוכלוסיה אזרחית ועוד). אך לא פחות חשוב מכך, מול הדה-לגיטימציה של ישראל, יש להציג את צדקתה. למרבה הצער, כתבת ynet תוקפת את משרד ההסברה, בטענה שהצגת צדקתה של ישראל אינה קונצנזואלית.
מדינת ישראל קמה בתוקף "זכותנו הטבעית וההיסטורית", כהגדרת מגילת העצמאות. זכותנו הטבעית היא עצם זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולריבונות לאומית במולדתו, ככל עם ועם. זכותנו ההיסטורית, היא הזכות של העם היהודי על ארץ ישראל. אם על כך אין קונצנזוס, על מה יש קונצנזוס?
לכאורה, לא על כך הביקורת בכתבה, אלא על כך שהאתר מציג את צדקת ישיבתנו ביהודה ושומרון. אכן, קיימת מחלוקת בנושא זה. את המחלוקת הזאת אין להסתיר. אולם גם כאן, השאלה היא מה נקודת המוצא של המחלוקת. האם נקודת המוצא היא צדקת הציונות, צדקת ישראל בסכסוך וזכותנו על הארץ, או היותנו כובשים קולוניאליסטים ותוקפנים? על פי נקודת המוצא השניה, אין לנו זכות בכל מקום בא"י ואין זכות קיום למדינת ישראל. על פי נקודת המוצא הראשונה, יש מחלוקת בתוכנו האם ועד כמה לממש את זכותנו, והאם ועד כמה אנו מוכנים לוותר על חלקי ארץ ישראל ולחלק את הארץ, למען שלום או מסיבות דמוגרפיות.
אין להסתיר את המחלוקת בתוכנו, אך יש להתמודד עם המיתוסים השקריים אודות הסכסוך. האם מי שתומך בוויתורים טריטוריאליים תמורת שלום, אינו יכול לעמוד מאחורי האמיתות אותן תוקפת הכתבה ב-ynet?
למשל, הטענה עליה מגחכת הכתבה, השוללת את המיתוס לפיו בגלל ההתנחלויות אין שלום. האם לפני היות ההתנחלות היה שלום? האם כאשר יהודה ושומרון לא היו בידי ישראל היה שלום? האם הפלשתינאים לא דחו את הצעות ברק ואולמרט לנסיגה מלאה? האם ההסברה הישראלית צריכה לאושש את המיתוס השקרי התולה את קולר הסכסוך בהתנחלות? האם אין אמת במשפט מתוך האתר אותו תוקפת הכתבה, ש"שורש הסכסוך הערבי ישראלי אינו נעוץ בגודלה של המדינה כי אם בעצם קיומה. גם ת"א וירושלים עלולות להיתפס בעיני הערבים כהתנחלויות"? המשפט הזה הוא אמת לאמיתה, זהו מסר חשוב מאוד להסברה הישראלית. אין סתירה בין מסר זה, לבין נכונות להתפשר ולוותר. אך האמת חייבת להיאמר.
איזו סיבה יש לתקוף את הצגת הזיקה של עם ישראל ליהודה ושומרון, את הקשר ההיסטורי לאזורים אלה, את השמות העבריים הקדומים של היישובים במקומות אלה? גם מי שסבור שיש לחלק את הארץ ולוותר על אזורים אלה או מקצתם, אינו צריך להתכחש לאמת זאת. אדרבא, את הנכונות הקיימת בתוכנו לוותר, יש להציג דווקא על רקע זה – כנכונות לוותר, ולא כהחזרת גזילה.
אני תומך בפשרה טריטוריאלית, מתנגד לשליטה בפלשתינאים ותומך בוויתורים עמוקים על שטחים ביהודה ושומרון המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. אני מתנגד לגישה של "אף שעל" וסבור שההתיישבות בתוך ריכוזי אוכלוסיה פלשתינאית הייתה שגיאה היסטורית. ועם זאת, אין לי שמץ של ביקורת על הכתוב באתר. אדרבא, הכתוב באתר הוא הבסיס האמיתי לקונסנזוס לאומי, המשותף למי שסבורים שעל ישראל לממש את זכותנו על כל הארץ, לבין הסבורים שעל ישראל לוותר על שטחים.
וכי מה צריך להיות קו ההסברה של ישראל, על פי ynet? האם על ישראל להסביר שהצדק הוא בטענות הפלשתינאים, שהיא תוקפנית, כובשת, גזענית וקולוניאליסטית? האם לדעת כותבי הכתבה, ההסברה הישראלית צריכה להצדיק את הדה-לגיטימציה של ישראל? האם על ממשלת ישראל לאמץ קו הסברה פוסט ציוני?
הכתבה תוקפת אפילו את הטענה באתר, המזכירה את ההתנתקות ואת המשך התוקפנות בעקבותיה. מה טוען מי שמבקר אמירה זו בטענה שהיא "מתעלמת מעשרות ההתנחלויות שנותרו בשטח"? שהפלשתינאים צדקו בכך שירו לאורך שנים טילים על אוכלוסיה אזרחית בישראל מתוך השטחים שישראל נסוגה, אף שנסוגה מרצועת עזה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה עד היהודי האחרון?
באחד משיריו האחרונים של נתן אלתרמן, המשורר הדגול שבימים אלה אנו מציינים מאה שנה להולדתו וארבעים שנה למותו, הוא חזה את הגל הפוסט ציוני, של אבדן האמונה בצדקת דרכנו הציונית, והציג אותה כסכנה הגדולה ביותר לקיומה של מדינת ישראל: "אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו? / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה עצה לו. // ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק. // חוורו שמים מאימה /
בראותם אותו בקומו / לבצע המזימה!"
לנוכח ביקורת נוסח הכתבה ב-ynet, דומני שהבעיה העיקרית שלנו אינה ההסברה בחו"ל, אלא החינוך בארץ – עלינו להזכיר לעצמנו שעמנו הצדק.
* ynet
בבלוג זה
בכל הבלוגים
