הבלוג של אורי הייטנר

מזה כשנה מתקיים באורטל תהליך של בניית הסכמות. הצוות גיבש מסמך הסכמות על הערכים והעקרונות, המוצג בימים אלה לציבור. לאחר החלטה, יבנה מודל מעשי. הקיבוץ חולק לארבע קבוצות, והשבוע הנייר מוצג לראשונה, לקראת המשך הדיון בכל קבוצה, אחד מחברי צוות בניית ההסכמות פתח בהצגת סיפורו האישי. בקבוצה שלי, אני הצגתי את הסיפור:

תהליך בניית ההסכמות היה בעבורי חוויה לא פשוטה. הייתי שותף בכל התהליכים האסטרטגיים ותהליכי השינוי בעבר. את חלקם הובלתי כמזכיר ובאחרים הייתי שותף להובלה. תמיד היו אלו תהליכים שבהם באתי עם אג'נדה שהאמנתי שתעשה אותנו לקיבוץ טוב יותר, ופעלתי לשכנע את החברים. הפעם זה היה תהליך מסוג אחר לגמרי.

ניגשתי לתהליך הזה מתוך חרדה גדולה לשלמותה של אורטל. חששתי מפני עזיבה של משפחות מרכזיות, מפני קרע, מפני הסתגרות, מפני המשך המצב של עימות אינסופי. באתי מתוך נחישות להגיע להסכמות, כדי למנוע קרע כזה. בהתחלה האמנתי שנוכל להגיע להסכמות על שינוי שישמור על השיתופיות של אורטל. לחלופין האמנתי שניתן להגיע להסכמות על אופן ההכרעה. הצעתי אמנה, שבה כל חברי אורטל יתחייבו להישאר אחרי כל החלטה שתתקבל. לאחר מספר מפגשים, הגעתי להכרה שאין מנוס מן הבחירה בין שלמות אורטל לבין ויתור על השיתופיות המלאה בה אני מאמין.

אני זוכר היטב את היום בו נפל לי האסימון הזה, או ליתר דיוק נפל עליי הפטיש 5 ק"ג הזה. היה זה דיון קשה, עם ויכוח חריף שלי עם כמה חברים. נאלצתי לעזוב קצת מוקדם יותר, כדי לנסוע לאיזה אירוע. בדרך התנגן בראשי השיר "ארצי מולדתי את הולכת פייפן". אבל הבנתי שאין מנוס מהשינוי הזה, כי אין טעם לכפות שותפות על אנשים שאינם רוצים בו באמת.

במפגש הבא אחריו אמרתי זאת. החברים הופתעו מאוד, לנוכח הוויכוחים שלי במפגש שלפניו. אבל הבהרתי, שאני מוכן לפשרה, רק במידה ואראה שהאנשים הרוצים בהפרטה מוכנים אף הם לפשרה. שיחד ניצור משהו חדש, שאינו קיבוץ שיתופי אך גם אינו קיבוץ מופרט או תחנה בדרך לקיבוץ מופרט.

במשך שנים נהגתי לומר ששאלת התרומה לתמורה היא קו פרשת המים בין קיבוץ ללא קיבוץ. הייתה זו גישה של "הכל או לא כלום". במצב שנוצר, הבנתי שזה לא כך. שבהחלט ניתן לבנות משהו אחר, ייחודי לנו, כפי שבעבר השכלנו ליצור קיבוץ שיתופי אחר, ייחודי לנו. לבנות משהו שלא יהיה קיבוץ מופרט, גם אם יהיה בו קשר מסויים בין תרומה לתמורה. מאותו יום, הייתי שותף לניסיון לבנות את המשהו החדש הזה.

בדרך היה לי מפגש משברי – המפגש עם נציגי מרום גולן וכפר חרוב. מאוד לא אהבתי את מה ששמעתי שם. מצד אחד, כאשר הם הסבירו למה הם עשו את השינוי, הם הציגו את המציאות שהייתה באורטל לפני יותר מעשרים שנה, ואנו שינינו אותה בדרך שיתופית. מצד שני, הם הציגו דרך שבשום אופן איני מוכן שתהיה הדרך של אורטל. מה גם, שלפחות לגבי אחד היישובים אני יודע שהנציגים הציגו תמונה לא אמינה אודות המציאות בקיבוץ. כעסתי על עצם המפגש הזה, והיה לי ברור שאם אנו הולכים לכיוון של מרום גולן וכפר חרוב, אני לא אתן לכך את ידי.

ידעתי שאתמוך רק בפשרה אמיתית. יש לכך שתי נקודות מבחן. הראשונה – מסמך העקרונות. השניה, החשובה יותר – מבחן המודל המפורט.

לפחות לגבי מסמך ההסכמות העקרוני, ברור לי שהצלחנו ליצור תשתית לדרך חדשה, אחרת, שונה מכל הקיים היום בתנועה הקיבוצית. האנשים שרוצים בהפרטה, הבינו גם הם שעליהם להתפשר ולוותר על חלומם, כפי שאני מוותר על האידיאה פיקס שלי. אני מאמין שמתוך הפשרה הזאת, אנו נבנה דרך חיים חדשה, טובה לנו. והעיקר – מתוך הסכמה וקונסנזוס.