מרצ ראויה לכל שבח, על כך שהחליטה לבחון לעומק את הגורמים לכישלונה בבחירות והקימה ועדת בדיקה שישבה על המדוכה ופרסמה חוברת מנומקת היטב של מסקנות והמלצות. דומני, שהוועדה פיספסה... לא ירדה לעומק הגורם לכישלון (גם אם נגעה בו בעקיפין).
ההצלחה הגדולה ביותר של מרצ הייתה ב-1992 – 12 מנדטים. היה זה בתום שבע שנות שלטונו של יצחק שמיר, שדגל במדיניות של אף שעל ושל התנחלות רבתי ביהודה, שומרון ועזה. לנוכח האינתיפאדה הראשונה ובצל מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת המפרץ, התחושה הציבורית הייתה שהדרך הזו מיצתה את עצמה, שאינה מובילה את ישראל לשום מקום חיובי, אלא מנציחה דישדוש.
התחושה הזו הביאה לשתי תגובות שונות. האחת, ניצחון העבודה בראשות רבין בבחירות. השניה, ההצלחה הגדולה של מרצ. אלו שתי תופעות שונות, כיוון שרבין נבחר משום שנתפס כנץ, התחייב לשמור על הגולן, התנגד למו"מ עם אש"ף וכו'. מודעת הבחירות המרכזית שלו ציירה שלט דרכים, שבו חץ הפונה ימינה – הליכוד, חץ הפונה שמאלה – מרצ וחץ גדול הממשיך בדרך הראשית, המרכזית – העבודה בראשות רבין. אבל המשותף לשתי התופעות האלקטוראליות היה הרצון לשנות כיוון.
מרצ נשאה דגל מדיני, שבשנות השבעים והשמונים היה מנת חלקו של מיעוט קטן – דרך "שלום עכשיו". אולם בשנות התשעים הדרך הזו ניצחה. ממשלת רבין אימצה אותה באופן חלקי, בחתימה על הסכם עם אש"ף ובנכונות לסגת מהגולן. ממשלת ברק אימצה אותה באופן מלא בהצעתו של ברק בקמפ דייוויד לנסיגה מלאה ואף עקפה אותה משמאל בנכונות של ברק לחלק את ירושלים (מצע מרצ בבחירות 99' שלל זאת). ממשלת שרון יישמה ברצועת עזה את מצע מרצ – נסיגה מוחלטת ועקירה מוחלטת. אי אפשר להצביע בתולדות מדינת ישראל על ניצחון אידיאולוגי גדול יותר מניצחונן של מרצ ו"שלום עכשיו". לא היה עוד מקרה שבו עמדה שולית וקיצונית, הייתה לעמדה הראשית והמובילה.
למה הניצחון האידיאולוגי הזה לא הוביל לפרי האלקטורלי המתבקש – הפיכת מרצ למפלגת השלטון, אלא להיפך – הוביל את מרצ מדחי לדחי עד שבבחירות האחרונות דשדשה סביב אחוז החסימה?
הכישלון המונומנטלי הזה אינו למרות הניצחון האידיאולוגי, אלא תוצאה ישירה שלו. מבחנה של אידיאולוגיה אינו במצע, בנאומים, במאמרים ובהפגנות, אלא בביצוע. הכישלון של מרצ נובע מכך שהאידיאולוגיה שלה הוגשמה, ועקב תוצאות מימושה.
אילו הפלשתינאים כיבדו את ההסכמים עמנו ואוסלו היה מביא לשלום, מזמן הייתה קיימת מדינה פלשתינאית על כל השטחים, ויוסי ביילין היה ראש ממשלת ישראל. אבל הנסיגות לא הובילו לשלום, אלא דרדרו את הסכסוך לתהומות של טרור שלא ידענו כמותו. כל שטח שישראל נסוגה ממנה היה בסיס לטרור נגדה. הוכח בעליל שהפלשתינאים אינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י.
דו"ח ועדת הבדיקה של מרצ אינו מתעלם מכך, ואף מצטט את איש השמאל פרופ' אליה לייבוביץ': "מרצ ומה שמכונה השמאל הישראלי מנסים זה כ-40 שנה לומר לציבור בישראל, שיש לעשות שלום עם העם הפלשתינאי, תוך כדי ויתורים טריטוריאליים מפליגים על שטחי כיבוש ואף בירושלים, שכן מצב הכיבוש הוא אנטי מוסרי מעצם מהותו. מרצ גם אומרת, שלא רק שיש צורך להגיע להסכם עם הפלשתינאים, הדבר גם אפשרי. גם בצד השני יושבים בני אדם. כל אלה הם קורט דברי אמת, אך אינם כל האמת. בצד השני יושבים גם אנשים ותרבות, המאפשרים בריש גלי ואף מגייסים ומעודדים בני אדם – והפרימיטיוויים והעניים ביותר מהם אף את בניהם ובנותיהם ממש – לחגור חגורות נפץ ולהתפוצץ ליד אוטובוס ישראלי הנושא ילדים לבית ספרם".
כישלונה של מרצ נובע מכך שהיא לא התאימה את עצמה למציאות שנוצרה. במקום לעשות חשבון נפש ולבחון מחדש את דרכה, לרענן את הדרך שכשלה, לחפש דרכים חלופיות לשלום, היא התחפרה בדרכה הישנה כאילו דבר לא קרה. הציבור הישראלי אינו טיפש. אין הוא הולך שבי בעיניים עצומות אחרי הדרך שהובילה למציאות הזו.
ענייני הארגון והקמפיין שהופיעו בדו"ח הוועדה מחמיצים את העיקר. במקום להטיל ספק בדרכה המדינית של מרצ, הוועדה הטילה ספק בדבקות של מרצ בציונות, שבעטיה אינה מושכת קולות מהשמאל הרדיקאלי האנטי ציונית. בין החלופות האפשריות שהציעה – איחוד עם גורמים בחד"ש האנטי ישראלית.
הם לא למדו דבר.
* "שווים"