הבלוג של אורי הייטנר

הפוליטיקה, ובכלל זה הפוליטיקה הבינלאומית, היא בראש ובראשונה משחק של אינטרסים. אין סיבה להכחיש או לעמעם זאת; אין טעם להתיפייף ולהציג מצג שווא של מציאות אחרת. השאלה היא - האם היחסים הבינלאומיים הם אך ורק אינטרסים? האם לצד האינטרסים יש מקום גם לשיקולים מוסריים?

מלחמת העולם השניה והשואה, הוכיחו לאן עלול העולם להתדרדר ללא מצפון ומצפן מוסרי, ללא גבולות של מוסר. המלחמה הוכיחה שכאשר העולם החופשי אינו חש מחוייבות לצו המוסרי להלחם ברוע – הרוע עלול להחריב את האנושות. ולכן, יש אינטרס מובהק בהכנסת המרכיב המוסרי לשיקולי הפוליטיקה הבינלאומית. וכאשר דומה שקיימת סתירה בין האינטרס הפוליטי והמוסר, לא תמיד האינטרס חייב להיות השיקול המנצח.

שאלת ההכרה ברצח העם הארמני בידי תורכיה במלחמת העולם הראשונה, היא התגלמות הדילמה בין שיקול של מוסר ואמת לבין שיקול של ריאל פוליטיק. אין ויכוח, לא בארה"ב ולא באף מדינה שהסוגיה הזו ניצבת על סדר יומה, סביב השאלה האם היה או לא היה רצח עם. המחלוקת היא בין אמירה מוסרית ודבקות באמת, גם במחיר עימות עם תורכיה, לבין התכחשות למוסר ולאמת והכחשת רצח העם, כדי להימנע מן העימות עם תורכיה.

החלטת הוועדה ליחסי חוץ של הקונגרס האמריקאי, להכיר ברצח העם הארמני, הייתה הכרעה מוסרית ממדרגה ראשונה. החלטה זו יכולה לשמש מקור לגאווה לא רק לכל אמריקאי, אלא לעולם החופשי כולו. העובדה שאת המהלך הוליך יו"ר הוועדה, חבר הקונגרס היהודי הווארד ברמן, היא מקור גם לגאווה יהודית. אולם כדי שיהיה תוקף להחלטה הזו, עליה להתקבל בהצבעה בקונגרס. ספק רב האם ההצעה תעלה כלל להצבעה, בשל עמדתו של אובמה.

אובמה נבחר לנשיאות ארה"ב על תקן של איש צדק ומוסר וכמי שמעמיד ערכים אלה מעל קוניוקטורות פוליטיות אינטרסנטיות. ובאופן ספציפי, הוא התחייב שתחת נשיאותו ארה"ב תכיר רשמית ברצח העם הארמני. והנה, כנשיא, הוא ומזכירת המדינה הילרי קלינטון נוהגים בניגוד מוחלט לאותה התחייבות. השניים ניסו להניא את ברמן מהעלאת הנושא להצבעה בוועדה. קלינטון הודיעה שתעשה כל מאמץ כדי למנוע את העלאת ההמלצה להצבעה בקונגרס. הערכתי היא, שמאמצי הממשל יצליחו ולא תתקיים הצבעה. אם בתוך חצי שנה לא תובא ההחלטה לאישור מליאת הקונגרס, היא תאבד את תוקפה. הלוואי ואתבדה.

התנהגותו של נשיא ארה"ב, מנהיג העולם החופשי, מחפירה. התקפלותו של מנהיג מעצמת העל בפני תורכיה בסוגיה המוסרית הזו, היא אות קלון על מצחו, על מצחה של ארה"ב ועל מצחו של העולם החופשי כולו.

הביזיון הגדול ביותר הוא השתמטותה של מדינת ישראל, על כל ממשלותיה, מאמירה ברורה בנדון. לכאורה, מה נלין על מדינה קטנה כישראל, הנתונה תדיר לאיום על קיומה ובשנים האחרונים נתונה למסע עולמי של דה-לגיטימציה, וזקוקה לכל ידיד בעולם, אם אין היא מעוניינת להעכיר את יחסיה עם תורכיה, כאשר מעצמת העל הגדולה והחזקה בעולם מתקפלת כך בפני תורכיה?

אולם ישראל, כמדינה יהודית, חייבת לנהוג אחרת. ישראל, הנאבקת נגד הכחשת השואה, חייבת להיות מופת עולמי בהימנעות מהכחשת רצח העם הארמני.   

כך היה על ישראל לנהוג גם בימי הברית האסטרטגית עם תורכיה, עם כל חשיבותה של ברית זו. קל וחומר היום, כאשר אין לישראל מה להפסיד, שעה שבלאו הכי תורכיה נוקטת במדיניות אנטי ישראלית קיצונית וחוברת לציר הרשע.

סוגיה מטרידה בפרשה הזו, היא התנהגותה של תורכיה. איך מדינה זו מצליחה לאורך שנים להטיל חתתה על העולם כולו, כולל ארה"ב, ולמנוע מכל מדינות העולם לקבל את ההחלטה המוסרית הראויה, שמרבית המדינות מעוניינות לקבל. איך נחישות של מדינה, הנוהגת בביריונות בינלאומית, נוחלת הצלחה אחר הצלחה. וכך, כאשר תורכיה מצליחה למנוע מן העולם לגנות אותה על מה שחוללה לפני 90 שנה, העולם כלל אינו מנסה להתמודד עם פשעי המלחמה של שלה במלחמה בכורדים היום. מי רוצה להסתבך עם הביריון?

ובחסות האימה שמטילה תורכיה על העולם, היא מרשה לעצמה להאשים את... ישראל ב... פשעי מלחמה.

* חדשות בן עזר, BSH