הבלוג של אורי הייטנר

במאמרו "לא היה ולא נברא" ("הארץ" 7.3.10) הוציא גדעון לוי את המרצע מן השק שלו. לא הכיבוש הוא המדיר שינה מעיניו וגם נסיגה מוחלטת לקווי 67 לא תיתן לו מנוח. מאבקו האמיתי הוא נגד עצם מהותה של מדינת ישראל, ונגד קיומה כמדינה יהודית.

לוי יוצא במאמרו נגד השמאל הישראלי, שלטענתו אינו ולא היה מעולם מחנה שלום, ולכן הוא מכנה אותו "שמאל", במירכאות. הבעיה של השמאל היא "היצמדותו לציונות במובנה הישן". מהו "מובנה הישן"? לוי מסביר זאת: "אין 'דמוקרטית ויהודית' בנשימה אחת – צריך לקבוע מה קודם למה". משמעות דבריו ברורה, מדינת ישראל אינה יכולה להיות יהודית ודמוקרטית. ברור מה, לדידו, קודם למה. ישראל צריכה לחדול להיות יהודית.

הבעיה של השמאל, מצליף לוי, הוא ש"מעולם לא השכיל להבין את הבעיה הפלסטינית עד תומה – זו שהולדתה ב-1948, לא ב-1967". כלומר, גם נסיגה מכל השטחים שכבשנו ב-67' לא תפתור את הבעיה. מה יפתור את הבעיה? "אי אפשר לפתור אותה תוך כדי התעלמות מהעוול שנגרם בראשיתה. שמאל שלא מעז לשלוח ידיו אל מכוות האש של 1948 איננו שמאל אמיתי". העוול האמיתי, נגדו צריך לצאת שמאל אמיתי, לא נעשה ב-67' אלא ב-48'. העוול, הוא העובדה שהיהודים העזו להתגונן מפני ההתנפלות של הפלשתינאים, שניסו להשמיד את היישוב היהודי למחרת החלטת החלוקה של האו"ם. העוול הוא העזתה של מדינת ישראל להגן על עצמה מול פלישת מדינות ערב, שניסו להטביעה בדם ביום הקמתה. העוול הוא שצה"ל העז לנצח במלחמה. העוול הוא שהקמנו מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

הציונות הזו "סיימה את תפקידה", כותב לוי. כנראה שהחלום הרטוב שלו הוא מזרח תיכון חדש נוסח אחמדיניג'אד – מזרח תיכון נטול ציונים.

* "הארץ", "חדשות בן עזר"