הבלוג של אורי הייטנר

תרחיש דמיוני – תת מזכירת המדינה האמריקאית ג'ים סטיינברג מזמן ללשכתו את שגריר ישראל בוושינגטון מיכאל אורן, מושיב אותו על שרפרף, ומזמן את התקשורת לצפות במחזה המלבב. איך הייתה מגיבה התקשורת הישראלית והמערכת הפוליטית בישראל על זובור כזה? הייתה תוקפת בשצף קצף את נתניהו וליברמן, שדרדרו את מעמדה הבינלאומי של ישראל לשפל חסר תקדים וכו'.

ועוד תרחיש, דמיוני לא פחות – ראש ממשלת ישראל מבקר, נאמר בדנמרק. ובשל תקרית דיפלומטית מסויימת, מחליט לאחר לארוחת ערב עם ראש ממשלת שבדיה במשך שעה וחצי. איך אז הייתה תגובת המערכת הפוליטית והתקשורתית? הייתה תוקפת את נתניהו בחריפות רבה, על התנהגותו הבוטה, חסרת התקדים, פיל בחנות חרסינה, חוסר נימוס אלמנטרי, אי הבנה בדיפלומטיה וכו'. הוא הדין אם שר החוץ היה מתקשר, נניח לראש ממשלת קפריסין, ונובח עליו בטלפון במשך 43 דקות ורץ לספר לחבר'ה.

למה כאשר ממשלת ישראל חורגת מכללי הנימוס הדיפלומטי בתגובה כלפי מדינה אחרת, וכאשר מדינה אחרת חורגת מאותם כללי נימוס בתגובה כלפי ישראל – כך או כך הביקורת תהיה על ישראל, והיא תמיד תהיה בוטה, קיצונית, צינית ולועגת? למה אנו כה רגישים לכבודן הלאומי של מדינות אחרות, וכל כך קהים כלפי הכבוד הלאומי שלנו?

העובדה הזאת מסבירה, את התנהגות הנשיא אובמה, הנוהג ברפיסות כלפי אויבותיה של ארצו ושל העולם החופשי, וכאשר הוא מדבר אל אחמדינג'אד, קים ז'ונג איל או אסד לשונו רכה כדונג, עדינה כמשי, אך לשונו מתכרבלת ומתגססת כשהוא מדבר אל נתניהו, ראש ממשלתה של ידידת ארה"ב. זה לא רק שמי שמרחם על אויבים סופו שיתאכזר לידידים. פשוט, ישראל משדרת שמותר. ישראל משדרת שמותר בגלל התגובה הציבורית, כמו מחיאות הכפיים לסגן נשיא ארה"ב כאשר תקף את ישראל באוניברסיטה ישראלית. הרי תופעה כזו לא תתכן באף מדינה אחרת בעולם. ישראל משדרת שמותר, גם בתגובתו המפוחדת של נתניהו. אילו נהג כמנחם בגין, שזימן ללשכתו את השגריר האמריקאי סם לואיס, כאשר ארה"ב איימה על ישראל בעקבות החלת ריבונותה על הגולן, ובתקיפות ונחישות עמד על עצמאותה של ישראל, ושאל רטורית: "האם אנו מדינת ואסאלים שלכם? האם אנו רפובליקת בננות?", מן הסתם האמריקאים היו נוהגים בו אחרת. אבל נתניהו רק מנסה לרצות, וזו התוצאה.

נכון, הייתה תקלה מביכה בעיתוי ההודעה על הבניה ברמת שלמה. תקלה קטנה, הנוגעת לנימוס ביחסים בין שתי מדינות. די היה בהסבר קליל של נתניהו כדי לסגור את הפרשה. אבל אובמה רצה לעשות שריר, כדי לחפות על כישלונה הקולוסאלי של מדיניותו הבינלאומית, והוא ניצל את ההזדמנות לעורר משבר מלאכותי.

למובראק זה לא היה קורה. אין מצב שסגן נשיא ארה"ב היה מעכב בשעה וחצי סעודה איתו. למה? כי אילו אחר ברבע שעה, היה מוצא את דלתות ארמונו של מובראק מוגפות בפניו. אין מצב שהילרי קלינטון הייתה "נוזפת" בו כבנער, כיוון שברגע שבו הייתה מרימה את קולה לראשונה, השיחה הייתה נטרקת, והיו נדרשים חודשים ארוכים ואינסוף התנצלויות, כדי שיתרצה ויאות שוב לדבר איתה.

אף מדינה זרה לא תתגולל במצרים – דיקטטורה חשוכה, שאזרחיה אינם מכירים זכויות אדם וזכויות אזרח מהן. ארה"ב לא תרמוז שיש לה ביקורת קלה, על כך שמצרים מפרה את רוב סעיפי הסכם השלום עם ישראל, אף שנשיא ארה"ב חתום עליו והוא נחתם בחצר הבית הלבן. למה? כי עם מובראק לא מתעסקים.

גם עם ארדואן לא מתעסקים. מישהו יכול להעלות על דעתו התנהגות אמריקאית המתקרבת בבוטותה לאפס קצהו של האמבוש על ישראל, כלפי תורכיה? תורכיה יכולה להעמיק את בריתה עם ציר הרשע, להמשיך בביצוע פשעי מלחמה כלפי הכורדים כאוות נפשה, אף מדינה בעולם לא תגנה אותה ולו ברמז. ואף אחד בעולם, גם לא בישראל, לא יעיר לה על צביעותה כאשר היא מכנה את מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל כ"פשע מלחמה". כי אסור לדבר כך ליד התורכים. הרי יש להם כבוד עצמי.

איני רוצה אובססיית כבוד לאומי דוגמת מצרים ותורכיה גם בישראל. אבל למה הקיצוניות השניה? מדוע רק ישראל מזלזלת כך בכבודה הלאומי, כפי שאף מדינה אחרת אינה מתייחסת לעצמה? מדינה המוחלת על כבודה, אין כבודה מחול, והיא הופכת מרמס למדינאים ופוליטיקאים בינלאומיים.

יש לקוות שנתניהו ינהג אחרת, לשם שינוי, וידחה בנימוס אך בתקיפות את האולטימטום האמריקאי.

* מקור ראשון", "חדשות בן עזר"