הבלוג של אורי הייטנר

יוסי ביילין הוא בעבורי יריב אידיאולוגי ופוליטי חריף ביותר. אני שולל מכל וכל את דרכו הפוליטית. הוא, במדיניותו, חותר להחריב את עולמי ומפעל חיי. מאחר והוא האדם שהשפיע יותר מכל אחד אחר על מדינת ישראל בשנות ה-90, הוא נושא באחריות רבה לתוצאות הטראגיות של אימוץ דרכו בידי המדינה. ובנוסף לכל, אין הוא מגלה יושר אינטלקטואלי – הודאה בתוצאות טעותו – טעותנו, אלא מטיף להמשיך ב"עוד מאותו דבר", כאילו לא קרה דבר.

אולם דבר אחד אי אפשר בשום אופן לקחת מביילין. הוא ציוני ופטריוט, שכל כוונתו היא טובתה של ישראל כמדינה יהודית. שמעתי לא מזמן ראיון עמו, שבו הזהיר שאם דרכו המדינית לא תיושם ישראל תפסיק להיות מדינה יהודית (כמובן שאיני מסכים עם דברים אלה), אך מה שמצא חן בעיניי מאוד היה חלקו השני של המשפט – "ומדינת ישראל שאינה יהודית, כלל אינה מעניינת אותי". לא "כל אזרחיה" ולא "לבחור בין יהודית ודמוקרטית" ושאר סיסמאות פוסט ציוניות, אלא חד וחלק – מדינת ישראל היא דבר חסר משמעות אם אינה מדינה יהודית. ואף שאני חלוק עמו לחלוטין על הדרך ועל הערכת המצב, אני מזדהה מאוד עם המטרה. ואין לשכוח, שיוסי ביילין הוא המיילד של אחד המיזמים הציוניים החשובים והמוצלחים ביותר בעשור האחרון, אם לא המוצלח שבהם – "תגלית".

מאז ומתמיד ראיתי גבול חד וברור בין השמאל הציוני היוני, ולו הקיצוני ביותר, לבין השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני והפוסט ציוני. הוויכוחים הפוליטיים המרים ביותר שלי, היו עם חבריי לנשק, בשירות המילואים. בפלוגה שלי היה ייצוג לכל הספקטרום שבין "מולדת" לרצ (עוד טרם הקמת מרצ), וברור היה לי שהסולידריות של אותו איש רצ עם המתנחל מבית אל המשרת עמו בפלוגה, גדולה לאין ערוך יותר מאשר עם סרבן שירות, או עם טיפוסים מסוגם של גדעון לוי ושכמותו. הוויכוחים היו, לא אחת, סוערים וחריפים, אך כולנו היינו לוחמים, המוכנים לחרף את נפשנו למען קיומה של המדינה וביטחונה, והמשקיעים למעלה מחודש בכל שנה בשירות קרבי. במיקרוקוסמוס של פלוגתי, ראיתי ביטוי למערכת הפוליטית הישראלית בכללותה, ולהיפך. גם במערכת הפוליטית, כך האמנתי – פעורה תהום בין השמאל הציוני לבין השמאל האנטי ציוני, וכך אכן היה.

מהו קו פרשת המים בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקאלי? ברמת ההתנהגות – הגבול הוא סרבנות והשתמטות ותמיכה בחרמות על ישראל והשתתפות בפעולות נגד ישראל. הקו האידיאולוגי הוא קו 48/67. מהו הקו הזה? השמאל הציוני, כולל הקיצוני ביותר, המתנגד בכל נימי נפשו לכל צעד שישראל עשתה על ממ"ר אחד מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, אינו מוכן להשלים עם ערעור על עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי בגבולות שקדמו לאותה מלחמה. השמאל הרדיקאלי, לעומתו, תומך טקטית במאבק נגד ה"כיבוש" ככלי להחלשת ישראל, אך בעיניו הכיבוש האמיתי, העוול האמיתי, הוא "הנכבה", הוא 1948, הוא המדינה היהודית, הציונית. לא בכדי, אותם רדיקאלים משתמשים במקרה הטוב במושג "48'" ובמקרה הרע במושג "נכבה", ולא חלילה במושגים "מלחמת העצמאות", "מלחמת הקוממיות" או רחמנא לצלן "מלחמת השחרור". הקו הזה ברור וחד. מקו זה ולכאן – שמאל ציוני. מקו זה ולשם – שמאל אנטי ציוני.

****

בשנים האחרונות, למרבה הצער, אני מגלה סימנים מדאיגים, הולכים וגדלים, של טשטוש הגבול הזה. הטשטוש בא לידי ביטוי, למשל, בקרב כמה ממנהיגי השמאל הציוני.

למשל, שולמית אלוני. אלוני צמחה בתנועת העבודה, שרתה בהגנה וכל חייה הפוליטיים, גם כמנהיגת רצ ומרצ, נקטה בקו יוני קיצוני מאוד, אך תמיד בתוך הגבול התחום של הציונות. בשנותיה האחרונות כמנהיגה פוליטית חלה סטיה ראשונה בעמדתה, עם תמיכתה בסרבנות. בשנים האחרונות, לאחר פרישתה מן החיים הפוליטיים, החלה אלוני לאמץ קו אנטי ציוני רדיקאלי. היא מנהלת מסע צלב נגד המושג מדינה יהודית, אותה היא מכנה "אתנוקרטיה" (כשהיא חמושה בפרשנות הזויה וחסרת שחר של ... מגילת העצמאות) ובכלל, משתמשת בז'רגון מובהק של השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני, בכל עניין בו היא מתבטאת.

למשל, אברום בורג. אך לפני שנים אחדות ישב בורג על כיסאם של הרצל, ויצמן וב"ג כנשיא ההסתדרות הציונית ויו"ר הנהלת הסוכנות. מה שנשאר מכך היום הוא הג'יפ 4x4 שסחט מהסוכנות. הוא מבטא קו פוסט ציוני חד משמעי.

גילוי מדאיג נוסף הוא פרשת "הקרן החדשה לישראל" או בשמה באנגלית "הקרן לישראל חדשה". קרן זו, שבראשה עומדת נעמי חזן, ח"כ לשעבר ממרצ, מממנת הן מיזמים וארגונים של השמאל הציוני והן של השמאל הרדיקאלי האנטי ציוני והאנטי ישראלי, תוך טשטוש הגבולות ביניהם.

לאחרונה התפרסם דו"ח ועדת הבדיקה שהקימה מרצ בעקבות כישלונה בבחירות. אחת האופציות שנבחנו בדו"ח היא חיבור עם מפלגת חד"ש האנטי ישראלית. אמנם אין זו המלצה, אך עצם העובדה שהאופציה הזאת לגיטימית במרצ ונדונה בכובד ראש, אומרת דרשני.

****

שני אנשים מסמלים בעיניי את השמאל היוני הציוני – עמוס עוז ויוסי שריד. לא בכדי, שניים אלה הם לא אחת מושא לשנאה מצד השמאל הרדיקאלי.

ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" הוא יצירה ציונית נפלאה, מהחשובות ביותר בתולדות הספרות העברית. עמוס עוז הוא שגריר נאמן של ישראל. גם כאשר הוא מבקר אותה בחו"ל, וחבל שהוא עושה כן, דבריו הם בגדר פצעי אוהב, והוא יוצא נגד ההסתה החד צדדית, האנטישמית והאנטי ישראלית הקיצונית, וכדאי לקרוא על כך בספרו "למרגלות הר געש".

יוסי שריד, בנוסף לכל הצרות, הוא אפילו ביטחוניסט, רחמנא לצלן, והרי בעיני השמאל הרדיקאלי אין מילת גנאי חריפה יותר; ביטוי למיליטריזם המאצ'ואיסטי המגונה. שריד כיהן שנים רבות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובוועדותיה החשאיות ביותר, ונהנה מהערכה רבה על בקיאותו ועל האכפתיות שלו.

לצערי הרב, גם אצלו אני מזהה לאחרונה בקיעים מדאיגים. בספרו "לפיכך התכנסנו" הדהד קולם של ההיסטוריונים החדשים, הפוסט ציונים. היה זה כתב פלסתר אנטי בן-גוריוני מובהק, המאשים את ב"ג באחריות לכל הכשלים והעוולות, האמיתיים והמדומים, בחברה הישראלית, במדינת ישראל. והרי מי כבן גוריון משמש מושא לחצי שנאתם של אנשי השמאל הרדיקאלי. הספר הזה הטריד אותי, אך בכל זאת, שריד נצמד בו למנהיגים ציוניים יוניים, כמשה שרת ופנחס ספיר, וניתן היה לראות בו ממשיך דרכם, גם אם בהקצנה לא מועטה, של אישים אלה ושל אישים כלובה אליאב, יצחק בן אהרון ומנהיגי מפ"ם.

במאמר שפרסם שריד ביום ו' האחרון ב"הארץ", דווקא תחת הכותרת "שמאלני, ציוני", הוא כתב כמה דברים מטרידים מאוד, שיש בהם טשטוש גבולות ומשחק מסוכן במרחב התפר של קו פרשת המים.

המאמר נכתב בעקבות הפגנת השמאל בשייך ג'ראח תחת דגלים פלשתינאיים ותוך איסור על הנפת דגלי ישראל. שריד יצא נגד התופעה, והבהיר שהוא שמאלני וציוני. למרבה הצער, לא אמר את המתבקש – אין לציונים מה להפגין לצד אנטי ציונים. איזה מכנה משותף יכול להיות למי שמתנגד להתיישבות יהודית בתוך שייך ג'ראח  כי הוא חושב שהדבר רע למדינת ישראל, למי שמתנגד להתיישבות זאת כחלק ממלחמתו במדינת ישראל? ניתן היה לצפות משריד לומר, שבין השמאל הציוני לשמאל האנטי ציוני פעורה תהום שאין כל דרך לגשר עליה, ולכן אל להם לפעול יחד, אל להם להפגין יחד, אל להם לשתף פעולה בכל דרך שהיא.

מה שהטריד אותי יותר מכל והדאיג אותי היה סיום מאמרו: "וכשתחזינה עינינו בשובנו לציון – ברחמים על הפלסטינים ועל עצמנו – נרד אל שורש החטא הקדמון ב-1948, שהיה אז הכרח לא יגונה, אך כן יתוקן עכשיו במידת האפשר... מתחייבת הכרה ישראלית בעוול שנגרם. אני מכיר בו, ומוכן להשתתף באחריות לריפוי הפצע הפתוח".

"בשובנו לציון" – כוונתו לנסיגה מיהודה, שומרון, מזרח ירושלים והגולן, כפי שכתב בפסקה שלפניה. או אז... כמו אצל השמאל הרדיקאלי – כשיתוקן העוול של 67' נתחיל לטפל בתיקון העוול של 48'. לא בכדי, הוא מאמץ כאן את הטרמינולוגיה המכנה את מלחמת השחרור "1948". עוול?! בכל תולדות האנושות, ספק אם הייתה התגלמות כזו של צדק, כמו מלחמת השחרור והעצמאות של העם היהודי והקמת המדינה היהודית בא"י, היא מדינת ישראל (והיטיב לתאר זאת מעל במה זו ההיסטוריון ד"ר אודי מנור במאמרו מן השבוע שעבר "אוואטר, ישראל וג'וליאנו מר").

מטריד ומדאיג. למה מדאיג? ראשית, בשל השפעתו הרבה של שריד על השמאל היוני הציוני, בהיותו במעמד של זקן השבט. שנית, כיוון שהוא משמש פה לשמאל הציוני, ואם בארזים נפלה שלהבת...

* bsh