הבלוג של אורי הייטנר

ב-5.10.95, חודש בדיוק טרם הירצחו, נשא ראש הממשלה יצחק רבין את נאומו האחרון בכנסת. בנאום זה, בדיון על הסכם אוסלו ב', הציג רבין לראשונה את מורשתו – תכניתו להסדר הקבע עם הפלשתינאים. "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967". הוא הציג את האזורים עליהם ישראל לא תוותר ופתח: "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל". חד, בהיר וחלק.

שבועיים וחצי לאחר מכן, עשרה ימים לפני הרצח, נאם רבין בארה"ב, באירוע לציון 3,000 שנה לירושלים ואמר: "אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא למשא ומתן ואין שלום בלי ירושלים".

ואכן, לא היה כל ויכוח. ממרצ וצפונה – הכל תמכו באחדות ירושלים תחת ריבונות ישראל. באותם ימים, ניהל ס' שר החוץ יוסי ביילין, ללא רשות וללא סמכות, מו"מ עצמאי עם מס' 2 באש"ף אבו מאזן. במו"מ זה הציע ויתורים מפליגים, הרבה מעבר למדיניות ישראל. בנושא ירושלים הציג ביילין פתרון יצירתי במיוחד. ירושלים השלמה תישאר בידי ישראל, אך ישראל תיסוג מאבו-דיס שבקרבת ירושלים, הפלשתינאים יציגו אותה כחלק מאל-קודס, ושם יקומו הפרלמנט ומוסדות השלטון הפלשתינאיים. כך הוא הציג את נושא ירושלים בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלשתינאים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210)... הפיתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים" (ע' 217).

ביילין אמור היה להציג לרבין את ההסכם למחרת הרצח. יותר מסביר להניח, שרבין היה מגלגל אותו מכל המדרגות (לאו דווקא בשל סוגיית ירושלים). אפילו פרס דחה את תכניתו. בבחירות 96' יצא הליכוד בקמפיין "פרס יחלק את ירושלים". קמפיין זה פגע בפרס ובמפלגת העבודה עד עומק נשמתם, ובצדק הם הציגו אותו כהסתה. "מישהו מחוייב יותר מאיתנו לשלמותה של ירושלים"? תהו אנשי מפלגת העבודה. ואכן, גם בבחירות אלו וגם בבחירות 99', אף מפלגה ציונית, גם לא מרצ, לא הציעה את חלוקת ירושלים. ב-99' ניצח ברק. שנה לאחר מכן, שבועות ספורים טרם צאתו לקמפ-דיוויד, הוא נאם בעצרת הזיכרון בגבעת התחמושת ביום ירושלים ואמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם היהודי לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות הדורות - מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור של מדינת ישראל על חלק מירושלים... רק מי שאינו מבין כי ירושלים ארוגה וספוגה בנשמת אבותינו זה שלושת אלפים שנה... יכול לתבוע מאיתנו להפנות עורף... ירושלים שוב לא תצא מריבונות ישראל". 

באותו קיץ, ניהל יוסי ביילין קמפיין ראשון מסוגו לחלוקת ירושלים. הוא ליווה בקמפיין הזה את ברק בצאתו לקמפ-דיוויד, על מנת ללחוץ עליו לוותר. טענתו, שהיה לה בסיס היסטורי איתן, הייתה שסמוך להחלת ריבונות ישראל על ירושלים, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, משה דיין סיפח לעיר כפרים רבים שמעולם לא היו חלק ממנה. הוא כינה אותם אזורים "שכונות הקצה" והטיף לסגת מהן, ולשמור על ריבונות ישראל על העיר עצמה, בגבולותיה המוניציפאליים בתקופת שלטון ירדן. ברק עצמו עקף אותו ואת מרצ משמאל, שבר את הקונסנזוס הלאומי והציע לחלק את העיר עצמה, כולל את העיר העתיקה. כזכור, ערפאת דחה את הצעתו באש ובטרור. אהוד אולמרט המשיך בקו של ברק, ואבו מאזן דחה גם את הצעותיו.

ברק שבר את הקונסנזוס, אך יצר קונסנזוס חדש – בכל מקרה, השכונות היהודיות תשארנה בריבונות ישראל. על כך ישראל הסכימה עם ארה"ב. מתווה קלינטון המפורסם דיבר על ריבונות ישראלית על השכונות היהודיות וריבונות פלשתינאית על השכונות הפלשתינאיות. גם ממשל בוש תמך במודל הזה. עד כה, איש לא ערער על כך.

והשבוע... פיפס קטן של אובמה והילרי קלינטון, ולפתע בניה ישראלית בשכונת רמת שלמה בצפון ירושלים כבר אינה כשרה. בניה בשכונה כזו היא "הבערת אש", "משחק באש", "הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה" וכו'. גם את כבשת הרש הזאת רוצים לשחוט, אלה המכנים עצמם "נאמני מורשת רבין".

התהליך שמתואר כאן ברור – ישראל שוברת כל קו אדום שהיא מציבה. כל ויתור ישראלי נדחה על הסף בידי הפלשתינאים. כתוצאה מכך ישראל מוותרת שוב וויתורה שוב נדחה וחוזר חלילה.

לנוכח המפולת בנושא ירושלים, איך נתייחס לדיבורים על כך ש"צריך למצוא פתרון יצירתי לסוגיית הפליטים"?

* "חדשות בן עזר", "אם תרצו"