הבלוג של אורי הייטנר

הא לחמא עניא, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכל, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא בשנה הבאה בארעא דישראל.

מה משמעותו העמוקה של הטקסט הזה, אותו אנו שרים בתחילת סדר הפסח?

התרגום לעברית של הטקסט הוא: זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל רעב יבוא ויאכל. כל נצרך יבוא ויפסח. השנה אנו עבדים. בשנה הבאה – בני חורין. השנה אנו כאן, בשנה הבאה בארץ ישראל.

ההגדה הקיבוצית, שעוצבה לפני למעלה מעשרים שנה * בידי צוות בראשותו של אריה בן גוריון זצ"ל, מייסד ארכיון החגים (היום – מכון "שיטים") התמודדה עם סוגיה אחת שמעלה הטקסט הזה, סוגיית "השתא הכא". הרי אם רצוננו בסדר משמעותי, אם איננו קוראים את הטקסט מצוות חכמים מלומדה, אלא באמת ובתמים אנו מנסים להתחבר אליו, איננו יכולים לשבת השנה בארץ ישראל ולשיר שהשנה אנו "כאן" בגלות ובשנה הבאה נהיה בארץ ישראל. הנוסח החלופי הוא "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל". היופי בנוסח הזה, הוא נאמנותו למסר המרכזי שהטקסט מביע, תוך התאמתו למציאות חיינו. אמנם אנחנו כאן, בארץ ישראל, במדינת ישראל, ובכך אנו גאולים. אך זו רק אתחלתא דגאולה, כל עוד מיליוני יהודים חיים עדיין בגולה. אנו מייחלים לכך שבשנה הבאה כל היהודים יעלו לארץ ויחיו כיהודים חופשיים במולדתם.

בעוד אב"ג שינה את הפסוק המתייחס לגאולה הלאומית, הוא לא נגע בפסוק הנוגע לגאולה החברתית – "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין". בעוד מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה לאומית, הבין אב"ג שטרם הגענו לאתחלתא דגאולה חברתית. ואם כך בשנות ה-80 המוקדמות, קל וחומר היום. כאשר המצב החברתי החמיר, העוני גבר, הפערים העמיקו, מערכת החינוך – פאר היצירה של מדינת ישראל בעשורים הראשונים שלה נמצאת במשבר מתמשך, ניתן לשיר ללא הסתייגות "השתא עבדי".

לא, איננו עבדים לפרעה במצרים. העבדות בימינו אינה עבדות במושגים ההם. אך יש בישראל כיסי עבדות – סחר בנשים, עובדי קבלן בתנאים מחפירים, אנשים ששכרם מולן לאורך חודשים ושנים, אנשים ששכר עבודתם אינו מאפשר להם קיום בכבוד, עובדים זרים החיים בתנאים קשים מנשוא.

וכאשר רבים כל כך בינינו אינם בני חורין, אנו כקולקטיב לאומי, איננו יכולים לראות עצמנו בני חורין. זו משמעות הסולידריות החברתית.

בטקסט "הא לחמא עניא" שלוש אמירות מרכזיות. האחת היא שכל רעב ונזקק מוזמן לשבת עמנו בשולחן הפסח. השניה היא הכרה במציאות החברתית הקשה על פיה אנו עבדים למעשה, והחזון הוא שנהיה בני חורין. השלישית היא הכרה במציאות חיינו כגולים והצבת חזון של גאולה לאומית.

ניתן להתייחס לכל מסר בנפרד. המסר הראשון הוא הסולידריות החברתית והקריאה לכל אחד מאיתנו לתמוך בעניים שבקרבתנו. הפיתרון שמציג המשפט הזה הוא צדקה – העני והרעב נשארים עניים ורעבים, אך חובתנו לסייע להם, להזמין אותם לסדר, לתרום להם מצרכים לחג. אך אין כאן שינוי חברתי של ממש.

המסר השני הוא מסר של שינוי חברתי, של תיקון עולם. אנו חותרים לעולם שאין בו עבדות, עוול ועוני. זהו מסר של צדק חברתי.

המסר השלישי הוא מסר של שחרור לאומי.

היפה בטקסט, הוא החיבור בין שלושת המסרים הללו, כשלושה מסרים שאי אפשר להפריד ביניהם.

הסולידריות החברתית הבסיסית, האכפתיות של  אדם כלפי אדם אחר, כלפי שכנו, הערבות ההדדית בקהילה, הנכונות להתנדב ולתרום, החברה האזרחית, המגזר השלישי, כן, הצדקה – הם הבסיס לכל שינוי חברתי. ללא הסולידריות החברתית הבסיסית הזאת, אין ולא יהיה שום שינוי חברתי. מי שבז לסולידריות הזאת, ורוצה להשליך הכל על המדינה, על הממשלה, כאילו רק בידם להביא לתיקון חברתי, מחמיץ את העיקר. החברה קודמת לממשלה והסולידריות החברתית קודמת למדינת הרווחה וחשובה ממנה.

אולם אין די בסולידריות החברתית הוולונטרית. היא כשלעצמה, לא תביא לתיקון עולם. הנדבך הבא הוא הביטוי המדיני של הסולידריות החברתית – מדינת הרווחה. מדינת הרווחה מבטיחה חינוך, בריאות ורווחה לכל והיא כלי לתיקון עולם ולשחרור חברתי.

המסר השלישי הוא הנדבך הבא – אין שחרור חברתי ליהודים אלא במסגרת שחרור לאומי של העם היהודי. סוציאליזם שאינו לאומי, הוא סוציאליזם עקר וחסר תוחלת. את הצדק החברתי ראוי לקיים במסגרת מדינת הלאום. אין שחרור חברתי אמיתי של יהודים, אלא בציונות, במדינה היהודית העצמאית בארץ ישראל.

אולם לא יהיה שחרור לאומי אמיתי, גם כאשר קיימת מדינה יהודית עצמאית וחזקה וגם אם כל היהודים בעולם יחיו בה, אם לא תהיה מושתתת על צדק חברתי. בימי הקרבות הסוערים, הקשים והעקובים בדם של מלחמת העצמאות, בן גוריון הקפיד בכל נאום ובכל מאמר להזכיר שאין זו מלחמה על הקיום הפיסי בלבד, אלא מלחמה על מדינת מופת שתהיה אור לגויים, או בלשון מגילת העצמאות – היא תהיה מושתתת על ערכי הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.

אנו פותחים את סדר פסח – חג החירות הלאומית והחברתית של העם היהודי, בהתייחסות לרעב ולנזקק. משמעות האמירה היא שכל עוד יש בתוכנו רעבים ועניים, כולנו עבדים, איננו בני חורין. וכל עוד איננו בני חורין, איננו בארץ ישראל, במובן העמוק של המושג, גם אם פיסית אנו חיים על אדמתה. 

* הגדה זו יצאה לאור בתשמ"ה 1985 במלאת יובל להגדה הקיבוצית.

* "שישי בגולן"