הבלוג של אורי הייטנר

דמותה היהודית של מדינת ישראל, היא סוגיה שעוררה מחלוקות לאורך כל שנות קיום המדינה ומן הסתם תעורר עוד מחלוקות רבות.

כאשר הסוגיה שעל הפרק היא פעולתם של עסקים וקניונים בשבת – אני עם הדתיים. איני רואה כל מקום לפעילות כזו, ההופכת את השבת במדינה היהודית ליום הביזנס והצרכנות המרכזי, המלווה בניצול המוני של עובדים מן השכבות החלשות.

כאשר הסוגיה היא פעילות תרבותית בשבת – כמו סוגיית קולנוע "היכל" בפ"ת בשנות ה-80 או סוגיית תיאטרון ירושלים היום, אני מצדד בפתיחת מוסדות התרבות. ראויה השבת במדינה היהודית, לכך שהיא תהיה יום התרבות של אזרחי ישראל. ראויה השבת להיות יום הטיולים והנופש, יום הבילוי והספורט. אבל אני מכבד מאוד את מי שחולקים עליי בסוגיה זו, שעמדתם נובעת ממחוייבות לערכה של השבת והם רוצים להשפיע בדרכם על דמותה של השבת במדינת ישראל.

כאשר הסוגיה היא חקיקת חוקים כמו חוק החמץ או חוק החזיר – אני מתנגד לחוקים הללו. אני חושב שאין מקום להתערבות המדינה בצלחת האזרחים. אני סבור שהניסיון לכפות הלכה דתית על הציבור פוגעת בראש ובראשונה בדת וביחס הציבור החילוני לדת. ואף שאני מעדיף שהפרהסיה הישראלית בפסח לא תכלול חמץ, אני רוצה שהדבר יעשה מתוך שיח תרבותי וולונטרי ולא בחקיקה וכפיה. אבל אני מבין ומכבד את מי שחולקים עליי, כיוון שהם נאבקים באמת ובתמים על דמותה היהודית של המדינה, כפי שהם מפרשים אותה, סביב נושאים שהם בנפשה של היהדות כמו כשרות ופסח.

כאשר על הפרק סוגיית הגיור, עמדתי חד משמעית – אני מאמין בשלמות העם וסבור שיש להכיר לכל דבר ועניין בגיור של כל הזרמים ביהדות, בארץ ובחו"ל, ולהכיר רטרואקטיבית ביהדותם של כל העולים מבריה"מ לשעבר. אך אין לי ספק שמה שמניע גם את אלה שדעתם הפוכה לשלי הוא שלמות העם, לשיטתם (איני מדבר על הקצה הפנאטי, אלה שרוצים לפסול רטרואקטיבית את גיוריו של הרב דרוקמן). המחלוקת בנושא הזה קשה, אך היא לשם שמים.

וכך, כמעט בכל נושא ונושא.

עד שמגיעים לאובססיה הנקרופילית, הפרימיטיבית של העצמות השחוקות. בנושא זה, אין לי שמץ של הבנה או הערכה לעמדתם של מקדשי העצמות. אין הם מבטאים יהדות, אלא פגאניות לשמה. מחלוקת עמם אינה על דמותה היהודית של המדינה, אינה על פניה של היהדות; זו מחלוקת בין יהדות ואנושיות מצד אחד לבין פגאניות מצד שני.

רק אנשים שתורתם חפה מדרך ארץ, מסוגלים להעדיף עצמות מפוררות בנות אלפי שנים, אנונימיות, על צרכים אמתיים ועל ערכים אמיתיים – אם אלה חפירות ארכיאולוגיות (כמו חפירות הכותל בשנות ה-80 והיום - בציפורי) או תשתיות לאומיות ככביש 6. במקרה של בית החולים באשקלון הפגאניות הגיעה לשיאה, כאשר הליצמניזם דחה פיקוח נפש למען ערימת עצמות.

ביהדות, פיקוח נפש דוחה שבת, דוחה יום כיפור, דוחה כשרות, דוחה כמעט כל מצווה. בפגאניזם, פולחן העצמות דוחה פיקוח נפש. כי מה ערכם של חיי אדם, של בריאותם של אנשים, של ביטחונם, מול ה"ערך" הפגאני של לא להזיז איזו עצם ממקומה?

האם אלה עצמות של יהודים או של פגאנים? ואם היו אלו עצמות של יהודים אנונימיים מלפני אלפים שנה? מה זה משנה? מבחינתי, השאלה האם אלו עצמות של יהודים מעניינת כשלג דאשתקד.

אבל המומחים פסקו שאלו עצמות של פגאנים. ולמרות שאין זה משנה לי, אני שמח. כי מה יותר טבעי מכך שעובדי אלילים כמו ליצמן ואלישיב, יתחברו לעצמות של עובדי אלילים מלפני אלפי שנים? זהו ממש סגירת מעגל.

אני מקווה ומאמין שדעת הקהל וזעם הציבור ינצחו וההחלטה השערורייתית של הממשלה, שלא נהגה כמנהיגות של מדינה ריבונית אלא נכנעה לגחמה של עובד אלילים פרימיטיבי וחשוך – תשתנה.

או אז, נקרא בעיתונים שהיה זה ניצחון הישראליות על היהדות. ולא היא – יהיה זה ניצחון היהדות הישראלית, על הפגאניות הנקרופילית.

* BSH